אביטל פרקים 1+2

סיפור על חייל שנהרג במהלך מלחמת ששת הימים.

לפני שאתחיל בסיפור , אביטל נולד בשלישי ליולי 1954 למנשה וליוכבד טוכרמן,  הוא היה השני מבין שלושה בנים. הייתה לו רק אחות אחת ויחידה. אביטל התברך מאז גיל הילדות המוקדמת בכושר גופני טוב וברוח שטות שאפיינה אותו ואת דרכיו.

הוא היה תלמיד בינוני ולאט לאט "קלט" את החומר הנלמד. המורות והמורים לא יעדו לו הצלחה , הם ציפו שהוא ינשור מהלימודים בגלל השגיו הנמוכים ונטיותיו המשונות לחלום בהקיץ במעברים החדים בין השיעורים.
היו לו קשיים לימודיים שהוא לא הצליח להתמודד אותם. הוא לא היה בקצב של התלמידים האחרים, נוצר פער בין טווח הציונים שאביטל קיבל לרמת הריכוז שלו בשיעורים.
אמו התעקשה שהוא ימשיך ללמוד , למרות שהמנהלת לחצה עליה רבות שהילד חייב להוכיח את עצמו יותר מכל אחד אחר, למרות שהוא היה חכם ומבין מבין כולם.

בגלל שאין לו ברירה, הנער יהיה מוכרח לפסול את עצמו מלהיות תלמיד בינוני שכל הזמן עסוק  בדבר אחד:
לחלום בהקיץ.

דעתם לא השתנה בנוגע לאביטל, הוא היה בין התלמידים הבינוניים והפחות טובים בין תלמידי שכבתו. הוא אובחן כלוקה בקשב ובריכוז כאשר מלאו לו כמעט אחת עשרה שנה.

הוא ביקש שלא יתנו לו הרגשה כאילו הוא היה מיוחד. כאן, הוא ישתדל לעשות כל מה שכולם עושים.

הוא התחנן למנהלת שהוא ינסה להשתפר , שתתן לו עוד שבוע ניסיון שהוא יוכל להראות לה שהנה, הוא אכן ישתנה לטובה.

לקראת המעבר לתיכון הוא עבר סדנא לימודי על מנת שהוא יעלה בציונים ובהשגים הדי נמוכים במהלך השנה, הוריו לא יאפשרו לו לצאת החוצה כל עוד הוא לא ישתדל לשנן בכוחות עצמו את החומר הנלמד. מבחינתם , היציאה  לחופש הגדול איננה קיימת בשבילו.

*****
במהלך פעילות צבאית באזור תעלת סואץ , אביטל נפצע בכתפו . הצבא קבע שיש לקחתו למרכז הרפואי הקרוב ביותר.
חבריו הקרובים לא האמינו שזה מה שיקרה, האדם החזק והחסון מביניהם ילך להם ככה.
לפני שאביטל עצם את עיניו והפעם לתמיד, הוא הספיק לומר משפט כמעט שלם.
" אני מצטער שהרסתי את הפעולה ושבגללי הכול נעצר בזמן כזה. אזכור את כולכם לנצח. נעמתם לי מאוד."

אלעזר,הכוח הרפואי קרא בבכי לנהוראי שיבוא לסגור לו את העיניים. כשהוא אחז בידו של אביטל, היא הייתה קרה וקשה כקרח.

חבריו בכו כאשר הכוח הרפואי הודיע על מותו של חבר יקר ללבם, חבר אשר הלך איתם בטוב וברע, חבר מסור ואחראי שדאג לשלומם של מבוגרים ממנו, והשתדל להיות אוזן קשבת לחבריו שהתחברו אליו .
הוא היה שונה מאחרים. לא מחזר אחרי בנות, אלא מעדיף שהן יזמו את השיחה ראשונות.

החברה הקודמת שלו ניתקה איתו את הקשר, לא מצא חן בעיניי שאביטל ישר קו עם גיוסו לצה"ל. לאחר חודשיים, הוא פגש את ענבר בקורס הכנה לקראת הגיוס. הוא גילה ילדה עם חוכמת חיים נדירה, שהייתה  להם כימייה משותפת .
ענבר אהבה אותו אבל בהתחלה היו סימנים של פריחת אהבה מוקדמת . ענבר בהתחלה לא רצתה להאמין שיש דבר כזה שנקרא " אהבה".
מאז שהוריה התגרשו, היא איבדה את האמון באנשים שהיו מסביבה. חוץ מעצמה אין לה אמון באף אחד אחר.

******
כשאביטל נלקח לקבורה ביום ההלוויה , הביאו את גופתו לחלקה הצבאית בבית העלמין של קיבוץ נען. מלאו לאביטל עשרים ואחת שנים , גופתו הוצגה בפני משפחתו, אימו ואביו ניסו למנוע מן החיילים לעבור הלאה כדי לקיים את טקס הקבורה כהלכה, הם היו בהלם מגודל הבשורה הקשה.

אחותו מרים עמדה לצד שני אחיה מאור ורון כשהיא ממאנית להאמין שאביטל איננו. רק שנתיים תמימות הפרידו בין שניהם.
ענבר חברתו לא הייתה איתם שם כי היה לה קשה רגשית להיות בהלוויות. כאשר חפרו החיילים על הקבר הטרי של אביטל. אביו מנשה התמוטט ומת.
מה יקרה איתם מעכשיו? איך הם יוכלו להמשיך את שגרת חייהם בלי אביטל?

ענבר הביטה בחלון הפתוח ברחוב. היא לא הפסיקה לחשוב על אביטל.

עוד לא חלף חודש מאז שהוא נפטר, היא כל כך התגעגעה אליו, הוא היה חסר לה ברגעים אלו.

לו היה אפשר, היא הייתה מתייפחת על הכר ללא דמעות, היא הייתה צורחת כל הלילה.
חבריו של אביטל הגיעו אליו הביתה כדי להחזיר לאמו את החפצים שהשאיר בבסיס לפני שהיא ראתה אותו בפעם האחרונה.
יוכבד ביקשה אם אפשר שיבואו רק מספר מועט ומצומצם של חיילים.
היא לא ישבה אבל רק על אביטל, גם על מנשה, אבא שלו.

החיים בקיבוץ נען לא היו אותו דבר, משהו באווירה השתנה מאז אביטל נהרג. חודש אחרי, ענבר הודיעה רשמית שהיא מתחילה חיים חדשים עם בחור בשם ערן , גבר טוב ממשפחה טובה. היא התחילה לצאת איתו בגלל שמרים, אחותו הקטנה של אביטל עודדה אותה שעליה להמשיך הלאה. היא הוסיפה שאין טעם להתאבל עליו כל החיים.

מרים אמרה שאביטל היה שמח לשמוע שהיא לא נשברת ושהיא חזקה בשבילו. לדעת שלמרות שהוא פיזית  לא פה, היא תמשיך לחיות את החיים שלה למרות הכאב, הדמעות. שבוע שעבר עזבו השכנים את קיבוץ נען לטובת  מגורים בירושליים, עיר הקודש.

ענבר עברה להתגורר בסמוך אליהם, זה בדיוק הסיבה שהיא עזבה את לונדון מנסיבות זמניות.

מאז ימי ילדותה היא חלמה להיות בלרינה.
היא אהבה את המחשבות על להיות מפורסמת.
כל מי שיכיר אותה , ידע שהיא לא תחזיק מעמד בכל מקצוע שהיא תבחר ללמוד.

ענבר עבדה כל היום עד הלילה, לא משנה איזו סוג של עבודה זו. כל עבודה מכבדת את בעליה. העיקר שתפרנס את המשפחה. ואת עצמה גם. חוץ מלשבת בבית כל הזמן ולעשות רוח. היא יכולה לנהוג אחרת.

היא יכולה ללמוד מקצוע, היא יכולה להתחתן.

למזלה ערן התגלה כעילוי מושלם, הוא יודע לבשל . הוא יודע לעשות צמות בשיער. הוא יכול ללכת לסופרמרקט ולעשות קנייה בשבילה.

****
רון עזב את עבודתו כל זאת בגלל שהוא רצה להיות קרוב לאימו , יוכבד כדי שלא תשאר לבדה . קשה היה לו לראות איך היא נכנסה לחדרו של אביטל , שם הניחה את מדי הזית שלו. 

הארון היה כמעט ריק ומיותם, שם בצד השני נצבת התמונה של שניהם, אם ובן שבועיים ימים לפני נפילתו בתעלת סואץ.
כמה בכתה ביום ההוא כמו ילדה שבאו מהצבא להודיע לה שאביטל נפל ואפילו הביאו לה את התג עם השם שלו בצורת כוכב.

בימים ובלילות היא הייתה מדמיינת איך היו נראים חייה לו אביטל היה עדיין חי, אך אין דבר כזה " מציאות מקבילה."

******

תשע בלילה, שקט, חושך מצרים. הוא הלך על המדרכה בנחת, כאילו הלחץ לא יושב לה על הכתפיים.
אלו היו השעות יוכבד הייתה יוצאת לשאוף אוויר צח. פעם היא הייתה עושה ריצות לאורך הרחוב ובחזרה. בהזדמנות רון אמר שברצונו להצטרף אליה, לעשות ספורט.
הם עשו את זה בשביל שהזיכרון של אביטל ישמר.

כשרון שמע על החתונה של ענבר וערן, הוא ממש שמח בשבילם.
הוא הלך והשתתף בשמחתם, רקד איתם ואיחל להם שיהיו רק מאושרים.