אביטלו'ש 4 – פרק 1

הלידה של השיישיה עמדה לקרות. לאביטל ירדו המיים ובדיוק היא
הוזעקה היישר לבית החולים שערי צדק.
" אחח , הכול כואב לי, אני סובלת!" היא אמרה לחורש וחורש ליטף
את שערה השחור כעורב.
" זה קורה, את קולטת , השיישייה עומדת להגיח לאוויר העולם .
אני אוהב אותך. את אמיצה ותעברי את הלידה כמו גדולה." הוא נשק
לה והרופאים הבהילו את אביטל לעבר חדר הניתוח .
" עוד כמה דקות נודיע לך , בינתיים שב פה ותתאזר בסבלנות."
הודיעה הרופאה המתנתחת.
" מה עם אביטל? היא כבר ילדה?" שאלה אמונה אחותה , שהייתה בת
שש עשרה. היא באה עם מלכיה וקורן אחיות של אביטל.
" עדיין לא. היא נכנסה לניתוח הקיסרי. אמרו לי שזה עניין של
דקות . אבל זאת שישייה. זה עוד יותר מסובך. אני לא יודע איך זה
יסתיים. " הוסיף חורש בחשש.
" שהיא תלד בהצלחה ובשלום. הכי חשוב שהם יצאו בריאים ושלמים.
אני מכירה את אחותי , היא אלופה שבאלופות." אמרה מלכיה בחיוך.
" אחותך גם פחדנית . אביטל נלחצת מהר מכל דבר. היריון זה דבר
קשה. אני מעריך שהלידה תהיה קלה רק בזכות הכוחות הנפשיים שיש
לה. " קרא חורש.
המנתחת יצאה מחדר הניתוח בחיוך מרוח לה על כל הפנים , " מזל
טוב לאב הטרי, יש לך שש בנות , אשתך עכשיו תעבור לחדר
ההתאוששות זה עניין של שעתיים עד שיעבירו אותן לתינוקייה. מזל
טוב גם לכן , יש לכן שש אחייניות חדשות ." ברכה אותם המתנתחת
והלכה לה לדרכה.
" תודה לך , איזו התרגשות! לא ידעתי שיש לכם שישייה. ועוד שש
בנות. ברכותיי , אביטל אכן ברת מזל שיש לה אותך." אמרה מלכיה
מחויכת . חורש חייך אליה באושר.
" את מאמינה , אמונה? אביטל אימא לשש בנות. זה מוזר. אביטל היא
רגישה ועדינה. אבל היא מאוד אימהית." חייכה קורן וקרצה לחורש.
חורש הביט בה במבט מוזר ושתק.
" בשבילי זה לא מוזר , חיכיתי ללידה הזאת במשך תשעה חודשים.
אמרו לנו שיש המון סיכונים בהיריון של אביטל כי היתה לה
שישייה. וגם רצו לדלל לה את מספר העוברים בשביל שהשאר ישרדו
ויחיו. אני יודע שזה לא מובן מאליו. היא לא רצתה להיפרד מהן.
היא רצתה את כל השישייה." הוסיף חורש ומאוד רצה לראות את
השישייה.
" אני יודעת . היא התקשרה יום לפני שרצו לעשות לה את הדילול כי
לדעתם היא מסכנת את חייהם של העוברים האחרים. היא בכתה ואמרה
שהיא לא רוצה להיפרד מהם." נזכרה קורן .
" קורן , העיקר שהתינוקות יצאו בריאים ושלמים. מעניין איך תקרא
להן. לשש הבנות שלה. כי עכשיו היא צריכה לטפל בהם ולגדל אותם.
אני מתרגשת." קפצה אמונה על מלכיה בשמחה והשמיעה מפיה תרועת
שמחה קולנית.
" טוב אני מבינה שאת מאושרת , אני לא טרמפולינה. מתי נראה
אותה? את אביטל? לא ראיתי אותה במשך שנה וחצי. ואני מתגעגעת
אליה בטירוף. אני לא מאמינה שהיא אימא לשישייה. " הצהירה מלכיה
בגלוי.
הוריה של אביטל התקדמו עם אהבה ואבישג, להוריה של אביטל קראו
מאיה ואייל. הן נופפו לשלום לעבר מלכיה ואמונה. קורן רצה לעברם
כמטוס סילון.
" שלום אבא ואימא , איזה יופי שבאתם , הלידה הייתה ברוך השם
מאה אחוז תודה לאל. התגעגעתי אליכם בטירוף. באתם מחיפה עד
לירושלים? אם כך הדרך הייתה ארוכה. אביטל ילדה שישייה , מגיע
לכם מזל טוב יש לכם שישה נכדים." ברכה אותם קורן וחיבקה את
אחיותיה אבישג ואהבה.
" מה באמת??? יש! יש לי אחייניות , יש לי אחייניות! איזה כיף
לי! אני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו , וזה אכן מרגיש לי ככה."
אמרה אהבה וקפצה על אבישג באושר.
" ואני חורש," הציג את עצמו בפני הוריה של אביטל , " מאוד נעים
להכיר אתכם , אני האח של הילדים שבהם אביטל מטפלת. ואני גאה
בבת שלכם. שרוצה לתת מעצמה כל הזמן ולהעניק לאחרים מטוב ליבה
הענק. אביטל היא האור שלהם והכול בשבילם בבית ." אמר חורש
בחיוך.
" נעים מאוד להכיר גם אותך. אתה חורש? נכון? אז תרשה להגיד לך
שאני מאוד מאושרת מהבשורה שיש לכם שישייה. זה באמת נדיר שיש
שישייה. לא בכל יום קורים דברים נדירים כאלה. אני מאיה , אמה
של אביטל ואלה שתי בנותיי אבישג ואהבה. ובאתי לראות את הנכדות
החדשות שלי!" השיבה מאיה באושר. חורש החזיר לה חיוך.
" ואני אייל , אבא של אביטל. אני מאוד מאושר מהחדשות על שיש
לכם שישייה. בשבילי זאת התחלה חדשה. באתי גם לראות את הנכדות
החדשות שלי. וגם לראות את אביטל בתי. אנחנו גרים בחיפה וזה
מאוד רחוק מירושלים. הנסיעה מאוד מתישה ומעייפת." ציין אייל
בשמחה.
" טוב אני עולה למחלקת היולדות כדי לראות את אביטל , כבר עברו
שבע שעות מאז הלידה . מי רוצה לבוא איתי?" שאל חורש ברצינות.
" אני!" התנדבה אהבה , " אני רוצה לראות את אביטל. ולראות את
האחייניות החדשות שלי. נו , אימא ואבא אתם מסכימים ללכת?" אמרה
אהבה בילדותיות. " נו תסכימו לי בבקשה , אני מבטיחה שאני אתנהג
יפה!" התחננה אהבה בחיוך קונדסי.
" לא, אהבה את נשארת פה איתנו. אנחנו לא רוצים שתלכי לאיבוד.
בית החולים הוא מקום מסוכן ואנחנו לא מוכנים שתתרוצצי סתם בין
המחלקות. את אביטל תוכלי לראות גם בעוד שבוע אם תרצי . בואי
ונשב פה." התנגדה מאיה. אהבה התעצבנה עליה והתחילה לפרוץ בבכי
.
חורש התקדם והלך לעבר מחלקת היולדות בקומה תשע. הוא פסע לעבר
החדר שבו אביטל מאושפזת לאחר שילדה. הוא נכנס בעוד עמדו דמעות
בעיניו, הוא התרגש כל כך. " היי! אביטל אמיצה שלי איך אני גאה
בך הענקת לי שישייה מדהימה ועברת את הלידה בשלום!" אמר חורש
ונשק לה. היא כבר נותקה ממכונת ההנשמה ויכלה לנשום בכוחות
עצמה.
" ראית אותן? איזה מרגש! איזו מתוקות הן אין אתה לא מאמין! יש
לנו שישייה מדהימה וכל כך מתוקה. אני כל כך אוהבת אותך. " אמרה
אביטל וחייכה אליו , היא נשקה לו.
" הכול בזכותך! אני יודע כמה סבלת וכמה בכית! עכשיו את רואה
שבזכותך יש לנו שישייה , ואני רוצה להגיד לך שעמדת בזה בגבורה.
ואני גאה בך , את גיבורה אביטל , גיבורה קטנה שלי!" אמר חורש
באושר ונשק לה.
" גיבורה קטנה? אהוב שלי! הלידה בכלל לא היתה פשוטה. הכניסו
אותי לניתוח קיסרי וסבלתי מאוד. זה לא קל בכלל. בזכות הלידה גם
יותר איחדה אותנו." אמרה אביטל וחייכה למרות הדמעות שעמדו
בעיניה.
" די! אביטל אמיצה שלי! אני אוהב אותך כל כך , ואיפה התינוקות?
לא ראיתי אותן עדיין. מעניין אותי למי הן דומות . נראה לי שיש
להן קצת ממני וטיפה ממך. אני כל כך מאושר." אמר חורש וליטף את
שערה השחור כעורב.
" על כך נאמר על ייעודה של האישה כדי לסבול, " בעצב תלדי
בנים". לא אני אמרתי את זה , אלא הפסוק כתוב בחומש בראשית ,
אנחנו צריכים להגיד תודה לאלוהים ולשתוק. לא להתלונן , כי השם
העניק לנו שישייה מדהימה ." הסבירה אביטל בידענות. חורש חייך
אליה ונשק לה שוב.
" אביטל , את מאמינה שאנחנו הורים? תגידי את האמת ואל תדברי
בשם אחרים כי אני לא אאמין לך. כי אני רוצה שתגידי מה את
מרגישה בנוגע לזה שאנחנו הורים." תבע חורש ממנה לדעת.
" עדיין לא למען האמת. זה נראה לי עדיין כמו חלום. לא להאמין ,
שלפני שבוע עוד הייתי בהיריון . והנה ילדתי את השישייה. משהו
בגוף שלי השתנה , לא שמת לב עוד לזה שאני שמנה?" אמרה אביטל
והרגישה מאז הלידה שמשהו בגזרה שלה השתנה. והיא חוותה את
הדיכאון שלאחר הלידה.
" לא נכון , בשבילי את לא שמנה , את נראית אותו דבר. אל תהיי
מדוכאת. את בסדר גמור , אני לא מבין למה זה מפריע לך. זאת
אומרת , למה את חושבת שאת שמנה? זה רק התחושה שלך . לא אמרתי
לך אף פעם שאת שמנה. ואני גם לא אגיד את זה. כי בשבילי את אותה
אביטל!" ניסה חורש לנחם את אביטל המדוכאת.
" אבל זה מה שאני מרגישה , אתה אומר את זה רק כי נדמה לך . אני
מרגישה שאני ענקית מאז שילדתי את השישייה אני השמנתי בהרבה
מאוד ממה שנראה לך . תראה אותי , שמנה ומכוערת. אף אחד לא ירצה
להתקרב אליי כאשר אני נראית כמו פרה." היא הסתכלה בו כשדמעות
של דיכאון עמדו בעיניה.
" מספיק אביטל! זה לא מוצא חן בעיניי מה שאת אומרת עכשיו, את
לא רצינית! את לא נראית שמנה , מתי תביני את זה? ואני מבקש ממך
להפסיק עם ההתנהגות המגוחכת הזאת! אם לא , את יכולה לשכוח אותי
לתמיד ואת יודעת שאני לעולם לא אתן לך להרגיש כאילו את נראית
כמו פרה, מספיק בובי!" הוא קם ממקומו וניגש אליה כדי לחבקה אל
זרועותיו.
ובדיוק אז , העבירו את שש עגלות התינוקות לעבר החדר ושאביטל
ראתה אותן , היא הפסיקה לבכות.
" תראה אותן , וואי אני לא יכולה לעמוד מול כל המתיקות הזאת
שלהן! איי , כמה שהן בבונבוניירות קטנות וחמודות. " קראה אביטל
במתיקות , וכמה שהתינוקת הראשונה התחילה לצרוח היא בכתה ביחד
איתה.
" איזו קטנות הן! אני מתרגש! יואו מתוקות של אבא!" הוסיף חורש
ברגש.
" תראה אותי , חמודה שלי! בואי לאימא! כן מתוקה! צדיקה שלי."
היא דיברה אליה ואחזה את התינוקת הקטנה בזרועותיה. היא הסתכלה
עליה בדמעות של התרגשות ונשקה לה למצחה.