אביטלו'ש פרק 2

יובל , הבת החמישית במשפחת כהן , סגרה את עצמה בחדר והחליטה על
דעת עצמה שהיא לא רוצה לראות אף אחד.
חורש דפק על הדלת ורק קולו הקשוח נשמע בבירור: " גברת יובל
הצעירה , את לא רצינית! תצאי מהחדר ותפסיקי לעשות קונצים , את
חייבת להפנים שאימא כבר איננה ואין מה לעשות , קדימה תפתחי את
הדלת וחדלי להיות ילדותית." אמר חורש בקשיחות.
יובל צרחה עליו ואיימה שהיא לא תלך לבית הספר , כי היא לא
מסוגלת להתרכז.
" אני חוזר ואומר שוב , בפעם האחרונה והחביבה, אם את לא יוצאת
בזה הרגע, את מרותקת לשבוע בבית , בלי חברים וללא יציאות. ראי
הוזהרת! אני לא נותן הזדמנויות שניות ." קרא חורש בטון קשוח.
אביטל ירדה במדרגות כי שמעה את הקולות והאיומים של חורש על
אחותו יובל. חורש סובב את גבו לעברה , אביטל הביטה עליו
המומה.
" על מה כל הרעש? למה להעניש את הילדה? במה היא חטאה?" התערבה
אביטל לטובתה של יובל.

" אני מבקש ממך לא להתערב , את רק המטפלת פה. את לא האימא שלה.
אני האח הבכור שלה ותזהרי איך שאת מדברת אליי, אני לא חבר שלך
ולא כלום. אני יכול להעיף אותך על טיל אם אני רוצה. אל תהיי
חוצפנית , תעלי למעלה ובבקשה תתרכזי בעבודה שלך." התרגז חורש.
" אבל למה להעניש אותה? אם היא לא מצליחה , זו לא אשמתה .
הילדה מתוסכלת מכך שאתה לא רואה אותה והיא רוצה שתתחיל לראות
גם אותה. " העירה אביטל.
" אל תגידי לי איך לחנך את אחותי , אני כבר מגדל את אחיי שנה
וחצי. וכבר יש לי ניסיון . אחותי גחמנית ומפונקת ואי אפשר לספק
את רצונה . אני יודע איך להתנהג איתה. ותאמיני שכדאי שהיא
תפסיק לעשות קונצים ולהבריז מהשיעורים. כי זה רק מגדיל את הפער
בינה לבין ילדים אחרים בני גילה. בבקשה ממך , תעופי לי
מהעיניים ותני לי לחיות את חיי , מה בסך הכול ביקשתי?!" חורש
צעק עליה ואביטל עלתה במדרגות נסערת מדבריו.
תמיר ואמיר חזרו מבית הספר ועלו במדרגות לעבר חדרם. פתאום תמיר
שמע את קול בכייה של אביטל , הוא דפק על הדלת לאות נימוס
ואביטל פתחה לו את הדלת.
" מה קורה למלאכית שלי?" שאל תמיר כשמבט מבוהל חלף על פניו.
" אהממ, אחיך כעס עליי שלא אתערב איך הוא מחנך את אחותך. בכל
אופן , הוא צודק אסור לי להתערב בענייניו." מיהרה אביטל
להגיב.
" אני אדבר איתו , לא יכול להיות שהוא יוציא את תסכוליו עלייך
, את לא אשמה. איזה קשוח הוא , הוא לא מראה רגשות הבן אדם הזה.
תראי , אביטל הוא כועס על החיים , הוא בכל יום מאשים את עצמו
בתאונת המטוס שקרתה להוריי. " הבטיח תמיר. הוא הסתכל עליה במבט
בוחן וישב על המיטה.
" לא , תמיר. אני רגישה . פוגע בי מאוד מה שאמר לי אחיך. זה
יעבור לי , אתה תראה שהכול יהיה בסדר." אמרה אביטל בבכי.
" אביטל! זה לא יכול להימשך ככה. כל יום הוא נהיה קשוח יותר
ויותר. וזוהי לא נקודה לטובתו. אבל לא מוצא חן בעיניי שהוא
פוגע בך. לזה לא אסכים." התעקש תמיר.
" תמיר , אתה רואה שאחיך חסר רגישות , ושהוא בכלל לא אכפת לו
מה שהוא אמר. אל מי הוא אומר , באיזו דרך הוא אמר את הדברים
שהוא רצה להגיד לי. הוא פוגע בי בלי להתכוון." חזרה והדגישה
אביטל.
" בכל זאת אני אדבר איתו, טוב? " חתם תמיר והלך לכיוון חדרו.
אביטל הסתפקה בהנהון מהיר והעבירה את חפציה האישיים לתוך
הארון. היא עשתה הכול בזריזות ידיים מפליאה. היא חלצה את נעליה
הירוקות – האדומות , להם היא קראה בחיוך ובראש מורם " נעלי
המזל שלי!" כינוי שלא מצא חן בעיני חורש, הוא זה שקיבל אותה
לעבודה. בתנאי שלא תרבה לדבר על נעלי המזל שלה, או לפחות איך
שהיא קוראת להם. כי אחיו אלה שהיא תטפל בהם , יחשבו אותה
למוזרה אם היא תזכיר זאת בפניהם. היא לא ראתה שום דבר מוזר
בנעלי המזל שלה. היא לא הבינה למה חורש לא אהב את הכינוי שלה
לנעליים הירוקות -האדומות שלה.
אחר כך לידור ומאור הופיעו בחדרה של אביטל וביקשו ממנה שתעזור
להם בשיעורים. אביטל הסתכלה על שניהם בחיוך קורן , חשבה טיפה
ואז ענתה להם : " בטח שאני אעזור לכם עם השיעורים של בית הספר,
רק אני צריכה לסיים פה משהו ואני ארד לעזור לכם בשיעורי הבית.
סיכמנו? תזכירו לי את השמות שלכם," השיבה אביטל בחיוב.
" לי קוראים מאור ולאחי הקטן קוראים לידור." ענה מאור בקצרה
והשניים הלכו לעבר חדרם.
לאחר כמה דקות אביטל שמעה את קולה הבהיר של יובל שצעקה על
אחיה שהיא לא רוצה להיענש. חורש אמר שהוא לא מתכוון לוותר לה
על התנהגותה הילדותית.
" נו בבקשה , אל תעניש אותי , אני מבטיחה שאני אשנה את
ההתנהגות שלי למען אביטל. " הבטיחה יובל.
חורש הביט עליה במבט קשוח ואז אמר:" לא , אני לא מתכוון לוותר
לך הפעם, את לא יוצאת כל השבוע הקרוב מהבית לשום מקום , לא
יגיעו אלייך החברים ואני לא ארשה להם להוציא אותך החוצה." השיב
חורש בלב קשה.
" אבל , הבטחתי לנופר שאני אצא איתה לקולנוע , ולאחר מכן נבוא
לכאן להכין את השיעורים ביחד. נופר היא החברה הכי טובה שיש לי
ואני לא מתכוונת לאבד אותה רק בגלל הכעס שלך ." התעקשה יובל.
חורש נאנח אנחה עמוקה וארוכה , איזו קשה הילדה הזאת!
" תקשיבי יובל , אין שום יציאה היום , כי גם עם נופר או בלעדיה
, אני לא מבטל את העונש שנתתי לך. שמעת? את נשארת כאן במשך כל
השבוע הקרוב. " סיכם חורש ואז אביטל יצאה מחדרה והתערבה למען
טובתה של יובל.
" חורש , למה אתה כל כך קשוח? בוא נראה , יובל לא אשמה. היא
הבטיחה לך שהיא תשתנה. אני מבינה לליבה של הילדה. יש לה נפש
מאוד עדינה ורגישה. ואני לא אסכים לכך שאתה תעניש אותה." אביטל
עמדה על דעתה , אבל מול חורש הקשוח ושלא יודע להביע רגשות , אי
אפשר לעמוד מולו.
" לא שמעת שאני לא מתכוון לבטל את העונש שלה? למה את מתערבת ,
אמרתי לך שאני יודע איך להתנהג איתה. תיזהרי איך שאת מדברת
איתי , ואוי לך אם את מעיזה לעמוד מולי . " חתם חורש וירד
למטה.
אביטל נאנחה. איך תוכל לשנות את חורש? הרי הוא כל כך קשה
וקשוח. שום דבר לא הכין אותה למה שיבוא אחר כך. היא לא ידעה
שהעבודה תעלה בדרכה קשיים שיהיה לה קשה להתמודד מולם. העבודה
איתו , עם חורש היתה מתישה ומעייפת. העבודה הזאת מחייבת אותה
להישאר עם עיניים פקוחות לרווחה. ולא לרצות לרגע לעצום אותן .
אסור לה להראות מול הילדים שהיא מתקשה ונשברת בקלות , כי כל
דקה היא עלולה להישבר. אם היא רוצה להתמודד איתם היא תצטרך
לגייס מתוכה תעצומות נפש כל כך גדולים וחזקים כדי להמשיך
ולעבוד בבית. כי לטפל בילדים קשיי למידה זה קשה ומורכב. עוד
יותר קשה ומסובך זה לטפל בילדים קשיי התנהגות כמו יובל בת החמש
עשרה. הילדה הזאת זקוקה לדמות אימהית