אבודה

פרק ראשון

הרגשתי שגופי רפוי וחסר משקל. כאילו צפתי מעל מים, רק בלי המים. כאילו ידיים בלתי נראות הרימו אותי.
ידיים. הרגשתי ידיים. הייתי בטוחה בזה במאת האחוזים. מישהו – או משהו – הרים אותי.
ואז, הייתי מודעת לעובדה שאני שוכבת על משטח כלשהו. ניסיתי לפקוח את עיני, אך שרירי העפעפיים לא עבדו. ניסיתי להזיז חלק כלשהו בגופי, אבל הכל נותר רפוי ורדום. הייתי מודעת, ולא יכולתי לעשות דבר.
קולות נשמעו ברקע. אנשים. הם התווכחו זה עם זה, אולי אפילו רבו. תהיתי אם אני מוקד העוינות. אם אני הסיבה לכך. משום מה, הייתה לי תחושה שכן.
משהו קר נח על מצחי, ואז מטלית ניגבה זיעה במצחי. הרגשתי את המגע העדין והנעים של ידיים נשיות הנעות מעלי, וכשניסיתי לתפוס אחת לא הצלחתי. כי הידיים שלי לא זזו.
ניסיתי פעם נוספת לפקוח את עיני והצלחתי. אור מסנוור גרם לי לכווץ אותן ולאט-לאט התרגלתי אליו. תקרה לבנה עם מנורה לבנה באמצעה. לא הכרתי את המקום הזה, ידעתי בוודאות. ומצד שני, זה היה הדבר הראשון שראיתי מעולם…
ניסיתי לפשפש במוחי אחר זכרונות וכל מה שמצאתי היה – כלום. פשוט כלום. ידעתי דברים, אבל לא זכרתי מאיפה.
בהלה תקפה אותי וניסיתי להתיישר מעט כדי לראות מי נמצא בחדר. ומה שמצאתי היה מבהיל ומבלבל בו זמנית.
עשרה בנים רבו אחד עם השני. כל הבנים היו בין הגילאים שמונה-עשרה לעשרים-ואחד. וכולם נראו כמו גולשים אמריקאים; כולם עם מבנה גוף שרירי וגבוה, פנים נאות, שיער גולש…
מה לעזאזל הבנים האלה עושים כאן?
לפתע אחד מהם ראה שאני מסתכלת עליהם. “היא התעוררה!” הוא קרא בקול ולפתע עשרה זוגות עיניים פנו להביט בכיווני. חרדה תקפה אותי והצמדתי את גבי אל הקיר. ידי באו אוטומטית לפני ולפתע הרגשתי תחבושות על מצחי. וגם על אחת מהידיים שלי הייתה מלופפת תחבושת. לידי השנייה היה מחובר עירוי.
"מי אתם?” שאלתי בקול חורק את הבנים.
הם הסתכלו עלי באטימות. כחכחתי בגרוני ושאלתי אותם שוב, קולי רועד מעט מפחד, “מי אתם?!”
הייתה דממה לכמה רגעים, ואז הם פרצו בצחוק. הסתכלתי עליהם כאילו הם מטורפים. מה, הם לא רואים שמשהו לא בסדר שהם נמצאים בחדר שלי?!
"אני אקרא לדוקטור בשבילך, ג'ס,” אמר אחד מהם בחיוך רחב ויצא מהחדר.
"בדיחה טובה, ג'סי,” קרץ לי אחד אחר. “עכשיו באמת, איך את מרגישה?”
"תצאו לי מהחדר,” אמרתי בפאניקה. “תצאו לי מהחדר!”
הנער שיצא חזר כשאיתו רופאה חמורת-סבר כבת חמישים. “צאו,” היא פקדה בקור על הבנים בחדר.
"אבל אני צריך להיות כאן איתה!” קרא אחד. “אני החבר שלה!”
"לא, אני החבר שלה!” גער בו אחר. “אני זה שצריך להשאר איתה!”
"אין לי מושג מי הם,” אמרתי, פונה לרופאה, והרגשתי שאני עומדת לבכות. “הם זרים לי לחלוטין…”
"צאו מהחדר או שאני אזעיק ביטחון,” הרופאה צעקה עליהם בזעם ולפתע הם יצאו בטור אחיד מהחדר שלי.
"תשכבי כמו שצריך, ג'סמין,” הרופאה אמרה לי בקול רך יותר ואני השתחלתי אל מתחת לשמיכה. “עכשיו, אני אתחיל בבדיקות.”
"כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, דוקטור?” שאלתי בחשש בזמן שהיא דקרה אותי ביד. משום מה לא היה לי איכפת – כנראה שהגוף שלי לא פחד ממחטים.
"שבוע,” היא הסבירה תוך כדי פעולה. “את נתקעת באיזשהו סלע בים ואיבדת את ההכרה. כמעט טבעת עד שמישהו הציל אותך והזמין אמבולנס.”
"מי זה היה?” שאלתי, מנסה לחשוב על משהו אחר שזה לא הבנים המפחידים האלו…
היא משכה בכתפיה. “הוא ביקש שלא להזדהות במידה ותשאלי.”
לא ידעתי איך להרגיש לגבי זה. לכן החלטתי לעבור הלאה. “אני לא זוכרת את הגברים האלה,” אמרתי לה. “אני לא זוכרת כלום.”
הדוקטור עצרה והרימה את מבטה אלי, עיניה בוחנות. “מה זאת אומרת, ג'סמין?”
משכתי בכתפי, עיני פעורות בבהלה. “אני לא זוכרת שום דבר.”
חמש דקות לאחר מכן, הייתי מובלת לבדיקת סי.טי, שזוהי סריקת רנטגן של הראש – או משהו כזה. לא בדיוק הבנתי.
הלבישו לי כתונת אחרת של בית החולים, אספו את שיערי לתוך ניילון, והורו לי לעצום את העיניים כל תהליך הסריקה. כשהמיטה החלה להכנס לתוך המכונה הגדולה עצמתי את עיני וחיכיתי בסבלנות עד שאמרו לי שאני יכולה לפקוח אותן.
וכשפקחתי, הובילו אותי לחדר אישפוז אחר. שם, רופא אחר נכנס אל החדר והתיישב ליד המיטה שלי.
"ג'סמין, התוצאות מראות שאת לוקה באובדן הזכרון,” הסביר הרופא – שראיתי שעל תגית הזיהוי כתוב שמו – דוקטור ג'יימס. “קוראים לזה אמנזיה בשפה מקצועית. במקרים מסויימים הזכרון לעולם לא חוזר, אך במקרים נדירים הזכרון חוזר. אי אפשר לדעת אם הזכרון שלך יחזור או לא. כל מוח הוא מקרה פרטי לגופו.”
משום-מה, לא הופתעתי. ידעתי מהרגע הראשון שאני לא זוכרת כלום. “אז איך אני זוכרת דברים כמו איך לדבר, ללכת, להניע את ידי…?”
"הגוף שלך ותת המודע שלך זוכרים הכל, החל ממושגים ועד אוצר המילים שלך,” דוקטור ג'יימס הסביר ברצינות רבה. “חוץ מהאמנזיה, אין לך שום בעיה גופנית. נרפאת לחלוטין.”
הנהנתי בהבנה ושאלה הפציעה בראשי. “יש לי בכלל משפחה? אבא? אמא? משהו?”
"אבא, והוא בדרך עם אשתו.” דוקטור ג'יימס חייך.
"אשתו? כלומר אמא שלי?”
הוא הניד בראשו לשלילה ולא הוסיף. החלטתי פשוט לחכות לאבי כדי שיסביר לי דברים.
לאחר חצי שעה דלת חדרי נפתחה ובחור גבוה ועגלגל נכנס לחדר. היו לו זוג עיניים תכולות-אפורות יפהפיות, אבל זה הדבר היחיד בו שהיה יפה; שיערו היה חום-עכברי ושמנוני מעט, היו לו זיפים מכוערים על הלסת והסנטר, ועורו היה מחוספס – יכולתי לראות זאת מבלי לגעת.
"אתה אבא שלי?” שאלתי, מנסה להסתיר את הגועל שבקולי.
הוא חייך חיוך רחב ולרגע תהיתי אם הוא שיכור. “בוקר טוב, ג'סי שלי.” קולו היה מעט גבוה מידי בשביל גבר.
אחריו נכנסו שתי בנות יפהפייות. הראשונה נראתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, שיערה חום בוהק, חלק וערוך, עיניה חומות כהות ומעט חדות מידי, וגופה מחוטב, רזה וגבוה, אבל היא לא עברה את אבא שלי. השנייה הייתה בעלת שיער אדום כמו אש וגלי, עיניה כחולות תואמות לעיניו של אל אבי אך מעט יותר כהות, ומבנה גופה רזה ונמוך יותר מהשניים האחרים. אבל שתי הבנות היו כל כך יפות שזה כאב לעיניים.
באותו הרגע נזכרתי שאני לא יודעת איך אני עצמי נראית.
"שמענו על המחלה שלך,” אמרה הברונטית בצער שמייד יכולתי לשמוע שהיה מעושה. “את לא זוכרת כלום, הא?”
"אני גם לא יודעת את שמותיכם,” הערתי, מרגישה עקצוץ של עצבנות בלתי רצוני. התת-מודע שלי זיהה את האישה, וניסה לשלוח לי מסרים עליה, אך אני התעלמתי ממנו. אני לא מכירה אותה במצבי הנוכחי, אז אני לא יכולה לשפוט אותה. עדיין.
"אני אבא שלך, ג'סי,” אמר אבי. “ושמי וולטר.”
שם של כלב, חשבתי לעצמי.
"זוהי אישתי העשירית, ג'ולי,” הוא הציג את הברונטית שחייכה חיוך חביב אך מעט אפל. “וזוהי ביתי מהנישואים השביעיים שלי, שאנה.”
"ומאיזה נישואים אני?” ניסיתי להשוות לקולי טון ענייני אך במקום זאת הוא יצא מעט מלגלג.
"השניים,” הסביר אבא. “הבת של נואל.”
"ואיפה אמא שלי?”
נדמה היה שהוא לא רוצה לענות על זה אך הוא ענה בכל זאת. “עזבה אותנו כשהיית בת ארבע ושלחה לי מכתב גירושין בדואר.” הוא צקצק בלשונו בחוסר שביעות רצון.
"בכל אופן, כדאי שניקח אותך הביתה,” הוא המשיך בחיוך רחב. “הרופאים אמרו שאת כשירה לעזוב.”
"הבאנו לך בגדים,” ג'ולי, אשתו, הושיטה לי שקית ניילון. הנהנתי בתודה והלכתי לשירותים של החדר. כשנכנסתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל על עצמי במראה.
כליל השלמות הסתכל עלי חזרה. הייתי כל כך יפה, אפילו יותר-מידי יפה, שרציתי להקיא. שיער בלונדיני מתולתל-עדין וארוך, עיניים אפורות-תכולות כשל אבי, וגוף שבנות רבות היו הורגות בשבילו. לא הייתי גבוהה במיוחד, אבל מבנה גופי היה כשל גיטרה. עורי היה בצבע חלב מדהים ונראיתי, בסך הכל, כמו בובת חרסינה. או ברבי. אחת מהשתיים.
עיקמתי את פרצופי בגועל ואפילו שהפרצוף היה אמור להשוות לי מראה מכוער – נראיתי עוצרת נשימה כמו קודם. איכס.
פשטתי את כתונת בית החולים בזעם והתלבשתי בבגדים שג'ולי הביאה לי; מכנסי ג'ינס פשוטים, חולצה הדוקה לבנה ונעלי אולסטאר אדומות. למעשה, אלו היו בגדים בנאליים לחלוטין, ואני אהבתי אותם מייד.
כשיצאתי מהשירותים ראיתי שפניה של ג'ולי מחוייכות מעט ברוע, אך כשבחנה אותי לעוד כמה רגעים, פניה התעקמו בבלבול ובאכזבה. תהיתי למה היא צפתה ממני.
"אפשר ללכת?” ביקשתי ואבא הנהן.
כשיצאנו מהחדר למסדרון בית החולים ראיתי את עשרת הבנים שהיו בחדרי כשהתעוררתי. העשרה נעמדו על רגליהם והסתכלו עלי במבט רעב, כאילו אני איזו עוגה טעימה, ועיניהם סרקו את גופי מלמטה למעלה לפחות חמש פעמים.
"אז זה נכון?” שאל אחד מהם. “את באמת לא זוכרת אותנו?”
"אני לא זוכרת כלום,” אמרתי לו ונצמדתי מעט לאבא, על אף שגם ממנו נגעלתי מעט – אבל לפחות הוא היה אבא שלי מבחינה גנטית. “מבחינתי אתם זרים לחלוטין. כמו המשפחה שלי.”
"אבל זה לא הגיוני!” התפרץ אחר ולפתע פרץ בבכי מעוצבן ומיואש. “עד שנתת לי את הפעם הראשונה שלך…”
קפאתי במקומי, ויחד איתי אבא, ג'ולי ושאנה. “מה אמרת?” הסתכלתי עליו בתדהמה.
"לא נכון! אני לקחתי את הבתולים שלה!” צעק הראשון שדיבר.
"לא, אני!”
"אני!”
"זה היה אני!”
"אל תדברו שטויות – אני!”
"תסתמו!” צעקתי ולהפתעתי הם סתמו. “אני לא יודעת על מה לעזאזל אתם מדברים, אבל אני לא זוכרת כלום. כלום! אז תעזבו אותי במנוחה ואל תתקרבו אלי יותר!”
התחלתי לעקוף את כולם ושמעתי את ה"משפחה" שלי עוקבת אחרי. אבא שלי היה לפתע לצידי וכשהוא פתח את פיו לדבר קטעתי אותו. “אל תאמר כלום, בבקשה.” התחננתי.
הוא סגר את פיו והנהן. הגענו לחנייה בדממה ונכנסנו לתוך ג'יפ של חברת מרצדס. ידעתי שזוהי מכונית יקרה מאוד. לא ידעתי שאני עשירה.
נסענו בערך רבע שעה עד שהגענו לרחוב של בנייני פאר גבוהים וענקיים. אבא החנה את הג'יפ באחת החניות התת-קרקעיות שמתחת לאחד הבניינים ושם יצאנו ועלינו במעלית לקומה האחרונה. “אנחנו גרים בפנטהאוז,” הסביר אבא ולפתע נכנסתי לדירת פאר. כן, אני אכן עשירה.
ג'ולי הראתה לי את החדר שלי – חדר כמו של נסיכות עם מיטה גדולה, שולחן כתיבה מעוגל ומגניב שעליו מחשב יקר-ערך, ארון בגדים מפוצץ עד אפס מקום בבגדים, אינספור זוגות נעליים, נגני מוסיקה למיניהם, ספרים רבים על מדפים…
"וואו,” פלטתי וקפצתי על המיטה בספונטניות. היא הייתה כל כך רכה ונוחה עד שהרגשתי עייפות מזדחלת. כל שרציתי היה להתכרבל בשמיכת הפוך ולהירדם. הנחתי שעכשיו זהו חודש נובמבר, כי מזג האוויר כבר החל להתקרר.
"אני הולכת להכין ארוחת ערב,” הודיעה לי ג'ולי, הבעתה בלתי ניתנת לפירוש. “את רוצה את הצ'ילי האהוב עליך? או אולי את הספגטי?”
עקמתי את פני. “אני לא זוכרת מה אני אוהבת.”
ג'ולי הנהנה בסתימות כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. “אם כך, נלך על ספגטי.”
משכתי בכתפי בחוסר איכפתיות והיא יצאה מהחדר, סוגרת את דלת החדר אחריה. אני הסתובבתי להסתכל על החלון שמאחורי המיטה, שהשקיף על הנוף העירוני המדהים שמעברו הים. לא ידעתי שיש ים כל כך קרוב – טוב, איך יכולתי לדעת אם אני לא זוכרת כלום?
ההשתקפות שלי נגלתה לפתע בזגוגית ואני נחפזתי להתרחק ממנה. לא רציתי לראות את עצמי בכלל.
נשכבתי על המיטה בשנית וחשבתי על מה שהבנים אמרו. אמרתי לכל אחד מהם שאני חברה שלו? שכבתי עם כל אחד מהם לאחר שהודעתי להם שאני בתולה, אבל מסתבר שאני לא? הייתי צריכה שמישהו יסביר לי את זה במהרה כי הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ.
לא יכול להיות שהייתי כזאת… זונה… נכון? או שאולי כן?
איזו מן הנאה הפקתי כששכבתי עם כולם ויצאתי עם כולם בו זמנית? הלוואי שיכולתי לגלות…
או שאולי עדיף שלא. כי אז אני עשויה לחזור לעשות את זה. ולא רציתי לעשות את זה. עם אף אחד מהם. עם אף אחד. נקודה.
דלת חדרי נפתחה ושאנה נכנסה. היא התיישבה על קצה המיטה שלי מבלי לשאול לרשותי והסתכלה עלי ברחמים. “את בטח ממש מבולבלת,” היא אמרה.
הנהנתי. “את יודעת עלי משהו?” שאלתי בתחינה. “כי אני לא יודעת כלום. לא ידעתי ששכבתי עם כל העולם. ובטח שלא יצאתי עם עשרה בנים באותו הזמן, שלא לדבר שלכולם שיקרתי כדי להרגיש נחשקת, כנראה…”
שאנה צחקה, משום מה. “באמת איבדת את הזכרון, הא,” היא גיחכה. “זה ממש מצחיק. אני מצטערת.”
היא גרמה לי לחייך. “היינו ביחסים טובים אחת עם השנייה, נכון?” שאלתי אותה רק כדי לוודא.
"כן,” היא הנהנה וחיוכה נמחק. “אבל רק בבית. בתיכון אמרת לי שלא להתקרב אליך כי אני רק בת חמש-עשרה ואת כבר בת שבע-עשרה וזה 'ירידה ברמה' אם תסתובבי עם מישהי קטנה ולא חשובה כמוני.”
התיישבתי בבת אחת. “מה זאת אומרת?” שאלתי בתדהמה. “אני אמרתי משהו נורא ואיום שכזה?!”
היא משכה בכתפיה. “היתה לך לגיטמציה,” היא מלמלה והשפילה את מבטה. “את הבחורה הכי פופולארית בתיכון, ואולי אפילו בעיר. כי את כל כך יפה וכריזמטית – את אפילו הקפטן של נבחרת המעודדות של התיכון. המעודדת הראשית.”
לא פלא שאני נראית כזאת בובתית או שאני כזאת חטובה. “שום דבר לא נותן לי לגטימציה לומר לך דבר שכזה,” אמרתי בתקיפות והיא הרימה את מבטה בהפתעה. “זה היה מגעיל וגס רוח מצידי. תשכחי שבכלל אמרתי משהו שכזה.”
היא חייכה חיוך מעט נוסטלגי. “רואים שאיבדת את הזכרון. את עכשיו ג'סי חדשה לחלוטין.”
משכתי בכתפי ולא הגבתי. החלטתי לקחת זאת כמחמאה.
"הארוחה מוכנה!” ג'ולי קראה מהמטבח ושאנה קמה ממיטתי. היא הושיטה לי יד לעזרה ואני חייכתי ולקחתי אותה ברצון.
"חברות?” שאלתי אותה.
היא הנהנה חיוך גדול. “חברות!”
הלכנו לשולחן האוכל וראיתי שאבא וג'ולי יושבים סביב השולחן. באמצע היתה קערת ספגטי עם רוטב בולונז גדולה. לקחתי חופן נכבד אל תוך צלחתי. ג'ולי הביטה בי בשוק כאילו עשיתי מעשה אסור.
"את מעולם לא אכלת כל כך הרבה,” אבא הסביר את התנהגותה של אשתו. “תמיד שמרת על הגזרה כי את מעודדת ראשית וכולי…”
משכתי בכתפי. “אני לא זוכרת את כל זה ואני רעבה עכשיו, אז למה לי להרעיב את עצמי למוות?”
"הנקודה ברורה,” שאנה צחקקה.
החלטתי להפנות את השיחה לכיוון אחר. “אז במה אתה עובד, אבא?” שלחתי לו מבט שואל.
הוא כחכח בגרונו ואמר בגאווה תהומית, “מנהל בית הבושת הכי מצליח בעיר!”
הספגטי נתקע לי בגרון. “מה זאת אומרת?”
"שם הכרתי את ג'ולי שלי,” הוא קרץ לאשתו שהסמיקה קלות. “היא באה בשביל לקבל עבודה, והחלטתי אותה לשאת אותה לאישתי.”
"לפני כמה זמן?” שאלתי, מלכסנת מבט חושד לעבר ג'ולי. היא לא נראית לי יותר מידי גדולה ממני. הרי אני בת שבע עשרה, והיא נראית בת עשרים וחמש לכל היותר.
"חודשיים,” שאנה השיבה וחייכה לעבר ג'ולי. “והם עכשיו מאושרים ביחד.”
"למעשה, כל הנשים שאי פעם נישאתי להן היו בנות שהגיעו לבית הבושת בשביל לקבל עבודה,” קרץ לי אבא. “בחרתי את היפות ביותר והנה תראי – שלוש נשים יפהפייות נמצאות איתי כאן.”
הרגשתי בדחף עז להקיא. התאבון אבד לי אך המשכתי לאכול למרות זאת כדי להראות שאני בסדר.
"אמא שלי גם…?” מלמלתי בשאלה.
"כן, גם שלי,” שאנה הנהנה.
נאנחתי. נאלצתי לקבל את זה ללא ויכוח. “אין פלא שאני כזאת זנותית.” פלטתי.
להפתעתי השלושה צחקו. “כן, משהו כזה,” ג'ולי צחקקה ושלחה לי מבט מוזר.
"בכל אופן, ג'סי, כדאי שתלכי לבית הספר מחר,” אמר אבא. “אומנם הרופאים אמרו להניח לך לכמה ימים, אבל אני חושב שכדאי שתחזרי לשגרה במהרה. אחרי הכל, פספסת שבוע, ובי"ב זה כמו להפסיד חודש. את גם צריכה להתחיל ולהבין את החיים שהיו לך כיוון שאין לך זכרון של כל זה.”
הנהנתי בהסכמה. “אני גם יודעת שאם אשאר בבית אני אשתגע.”
"בדיוק,” אבא חייך. “אבל אם את מרגישה רע – כאב ראש או משהו – אני מצפה ממך לחזור מייד הביתה. וגם לא כדאי שתתחילי להתאמן שוב בנבחרת המעודדות.”
ידי החבושה אוטומטית גיששה את התחבושת על מצחי. “מתי אני אוכל להוריד אותה?” שאלתי בשקט.
"כשהפצע ירפא,” שאנה השיבה לי. “ואז תצטרכי ללכת לבית החולים כדי שדוקטור ג'יימס יוריד לך אותה בצורה הנכונה.”
הנהנתי בהבנה ויתר ארוחת הערב עברה בשיחות חולין רגילות. בסופה, הלכתי לחדרי וכשחיפשתי פיג'מה נורמאלית – לא מצאתי אחת כזאת. כולן היו כותנות קצרצרות עם מלמלה ותחרה, ונאלצתי לפשפש עמוק בארון בשביל למצוא חולצה שחורה פשוטה וקרועה בצוואר. השלכתי אותה על עצמי ולקחתי מכנסי אימונית – שגם אותן לקח לי זמן למצוא – שחורות גם הן ורק אז נכנסתי לישון.
לפתע, התחלתי לפחד לגבי היום למחרת.
כי אולי אני לא זוכרת אף אחד, אבל כולם זוכרים אותי.
ואם הייתי מגעילה לאחותי, דם מדמי, בטח הייתי נוראית לאנשים אחרים…
איזו מן נערה הייתי?
פרק שני

בבוקר שלמחרת לא הייתי צריכה שעון מעורר בשביל לקום – ישבן פרוותי התיישב לי על הפרצוף וגרם לי לקום בצווחה.
חתול ג'ינג'י קטן וצמרירי קפץ לאחור, ילל, והסתכל עלי עם זוג עיניים תכולות-אפורות – שהזכירו לי קצת את שלי, באופן מפחיד למדי – שנראו מפוחדות.
הייתי צריכה להרגיע את ליבי הדוהר שאני לא תחת מתקפה, ושזהו בסך הכל חתול. רק שלא ידעתי שבכלל יש לנו חתול בבית.
“דולצ'ה!” שמעתי את שאנה קוראת ולפתע היא נכנסה לחדרי שדלתו הייתה פתוחה. שיערה הג'ינג'י היה פרוע לגמרי, הפיג'מה שלה הייתה מקומטת, והבעתה הייתה כשל כרית. היא הסתכלה עלי בהתנצלות ואספה את החתול הקטן אל ידיה בעדינות ורכות.
“דולצ'ה?” שאלתי בבלבול.
שאנה צחקה והתיישבה על קצה מיטתי. “זו החתולה שלך, ג'סי,” היא אמרה בחיוך רחב. “שמרתי עליה כל השבוע כי את היית מחוסרת הכרה, אבל עכשיו כשאת חייה שוב… היא שלך.”
“קראתי לחתולה שלי דולצ'ה?” שאלתי כלא מאמינה.
היא משכה בכתפיה. “טענת שזה שם מתוק לחתולה מתוקה.”ֿ
“ובת כמה היא?”
“חודשיים, בערך. חברה שלך, אריסה, מצאה אותה ברחוב ושאלה אותך אם את רוצה לאמץ אותה כי ההורים שלה אלרגים,” שאנה הסבירה בסבלנות. “בכל אופן, את הסכמת. ומזל שעכשיו את חייה שוב כי הכלבה שלי לא הסתדרה איתה טוב במיוחד…”
“מעולם לא מתי,” תיקנתי אותה ואז החלק השני של המשפט שלה שקע. “כלבה? יש עוד חיות בבית?”
שאנה גיחכה. “בואי,” היא קמה על רגליה והניחה את דולצ'ה על הרצפה, שיצאה מהחדר שלי בהתנשאות. “אני אכיר לך אותם. ג'סי הקודמת שנאה להיות בחדר שלי בגלל שיש לי כל כך הרבה חיות. למעשה, ג'סי הקודמת שנאה חיות. אין לי מושג למה היא בכלל הסכימה לקחת את דולצ'ה תחת חסותה…” שאנה הסתכלה עלי, שואלת את השאלה שלא נשאלה בקול. ואני רק משכתי בכתפי, לא יודעת מה לענות לה, כי לא הייתי יותר "ג'סי הקודמת". הייתי פשוט ג'סי.
הלכתי אחרי שאנה לחדרה, שהיה לידי. החדר שלה היה בנוי כמו שלי, רק שלה היו דברים אחרים. לדוגמא, במקום מדפי ספרים, היו לה חמישה כלובים בגדלים שונים שבכל אחד מהם חיה אחת.
“תכירי את השרקן שלי, ת'ומפסון,” שאנה התחילה מהכלוב הראשון, שהכיל שרקן אחד לבן עם כתמים ג'ינג'ים. הוא היה כל כך חמוד, שהייתי צריכה להחזיק בעצמי מלמחוץ אותו למוות כששאנה הושיטה לי אותו.
“זה סֵר דוריאן,” הכלוב הבא הכי חמוס חום-לבן, שהיה מרהיב ועם זאת מסריח. נמנעתי מלגעת בו, וכששאנה ראתה שאני מתרחקת אוטומטית כשהיא הושיטה אותו לליטוף, היא צחקה והחזירה אותו לכלוב מייד.
“זאת מארלה, הארנבת הננסית שלי,” מארלה הייתה ארנבת חומה עם אוזניים נפולות. היא הייתה כל כך קטנה וכל כך חמודה וחסרת-אונים שהתאפקתי מלפרוץ בבכי בגלל גורלה המר. למרות שלא היה לה אחד כזה. היא פשוט נראתה כל כך מסכנה.
“והנה, לידה זאת לולה,” האוגרת האפורה התרוצצה בכל הכלוב. כששאלתי את שאנה אם היא אל סטרואידים, היא משכה בכתפיה ואמרה שהאוגרת שלה היא יצור נמרץ למדי. החלטתי להניח לזה.
“והכלוב האחרון הוא של דארווין, הנחש שלי,” אינסטנקטיבית התרחקתי חמישה צעדים מהכלוב הרחב שהכיל נחש כתום-אדום. התת-מודע שלי זכר מידע על נחשים אדומים שלא מצא חן בעיני.
“ואמרת שיש לך כלבה,” הערתי ובדיוק באותו הרגע כלבה עגדולה קפצה עלי בליקוקים. היא הייתה שחורה עם כתמים לבנים וחומים, והייתה פשוט ענקית. איבדתי שיווי משקל עד שנפלתי על גבי וזו נעמדה מעלי וליקקה אותי עד שלא יכולתי לנשום יותר.
“אליזבת ארצה!” שאנה קראה לפתע ולהפתעתי, אליזבת ירדה ממני ונשכבה על הרצפה. אבל הזנב המכשכש שלה גרם לי להיות חשדנית לגבי הכוונות שלה.
“היא… חמודה?” זה יצא כשאלה.
שאנה גיחכה. “כדאי שתלכי להתרחץ ולהתארגן, כולך מלוכלכת,” היא קרצה לי. “ויש לך יום לימודים היום.”
רק באותו הרגע נזכרתי שאני נערה לומדת. לכן הלכתי להתקלח.
משום מה, גופי רעד מעט תחת המים. משהו בי גרם לי להתרחץ לא יותר משתי דקות, כי המים הלחיצו אותי. ניסיתי לזהות למה, אבל לא הצלחתי. זה היה כאילו הייתה לי טראומה קשה ממים.
אולי הגוף שלי זוכר את הטביעה מלפני שבוע, חשבתי, וזה היה נראה לי הגיוני. אולי הטביעה גרמה לי לחוויה פוסט-טראומטית או משהו כזה.
לאחר המקלחת המטרידה לקחו לי חמש דקות שלמות למצוא בגד הולם בארון כי הכל היה כל כך זנותי. רציתי ללכת ולקנות לעצמי בגדים חדשים, אבל הרגשתי אשמה כיוון שיש לי המון בגדים גם ככה. עם זאת, לא נראה לי שחסר לאבא שלי כסף…
לבשתי בסופו של דבר מכנסי ג'ינס כהים וצמודים, טוניקה ירוקה והדוקה, ונעלתי נעלי בובה שחורות. את השיער המתולתל והארוך שלי אספתי לקוקו גבוה ומעט מרושל, וכשהסתכלתי במראה, לא יכולתי שלא לעקם את פרצופי. יכולתי להיות מרוחה בבוץ ועלים היו יוצאים לי מהשיער, ואפילו אז הייתי נראית כאילו יצאתי ממגזין אופנה יוקרתי.
למה לעזאזל אני כזאת יפה?!
רציתי לשבור את המראה אבל נאבקתי בדחף. זרקתי את הילקוט בעצבנות על כתפי, התעלמתי מדולצ'ה שנכנסה לחדרי והחלה לילל והלכתי למטבח לראות שארוחת הבוקר כבר מוכנה.
“בוקר טוב,” אמר לי אבא בחיוך רחב. “מוכנה ליום הראשון שלך ללימודים?”
“זה לא באמת היום הראשון, אבא,” העירה שאנה, שהייתה גם היא מוכנה, והתיישבה לידי. תהיתי למה היא בכלל מנסה להיות חברה שלי אחרי מה שאמרתי לה? אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי, זה בטוח.
אולי היא בסך הכל חושבת שבגלל שאין לי זכרונות היא תוכל להתחבר עם "ג'סי החדשה". החלטתי לזרום עם זה.
“אבל בשביל ג'סי הנוכחית כן,” אבא קרץ לי. “את לא לובשת את הבגדים הרגילים שאת אוהבת.”
“אני לא יודעת מה הבגדים שאני אוהבת, אבל הבגדים שיש לי בארון הם פיסות בד שמסתירות רק את החלקים הנחוצים ולא משאירות הרבה מקום לדמיון,” סיננתי ברוגז. “אני רוצה לקנות בגדים חדשים.”
“זה משפט שג'סי הנורמאלית הייתה אומרת כל יום,” ציינה ג'ולי, שהתיישבה בדיוק ליד אבא.
משכתי בכתפי. “אני לא ג'סי הנורמאלית עכשיו, אז אפשר פשוט לעזוב את זה?”
אף אחד לא ענה לי וכולם התחילו לאכול בשקט. הארוחה כללה חביתיות וכוסות שוקו ואני לא התלוננתי. הכל היה טעים ושומני ושמחתי על כך. אולי הגוף החטוב-מידי שלי ישמין קצת.
כשסיימנו שאנה ואני נפרדנו מג'ולי ואבא וירדנו לחניון של הבניין. “את מסיעה אותנו,” הודיעה לי שאנה. “אני מקווה שאת זוכרת איך לנהוג לפחות.”
הנהנתי בנוקשות. לפחות את זה התת מודע זכר. אבל מסתבר, שלא היה לי מושג איזו מכונית יש לי עד ששאנה ואני נעמדנו מול מכונית אלפא-רומאו אדומה וצעקנית – שלא לדבר על כך שהייתה סופר-יקרה. “זאת המכונית שלנו?” שאלתי בתדהמה וכששאני הנהנה עם חיוך מוזר על פניה, החלקתי למושב הנהג והתנעתי את המכונית. שאנה התיישבה במושב הנוסע ואני יצאתי מהחניון ונסעתי לבית הספר כששאנה מכוונת את דרכי כי מסתבר שלא זכרתי את הדרך.
הגענו כעבור רבע שעה בערך לחניית בית הספר, שם חנו מכוניות רבות בגוונים שונים של לבן וכסף, ורק המכונית הצועקת שלי בלטה בשטח. “שם,” שאנה הצביעה על חנייה קרובה לשער. “זה המקום הקבוע שלך. אף אחד לא מעז לקחת לך אותו מחשש ש – “ היא עצרה את עצמה, ונערה את ראשה.
“מחשש שמה?” שאלתי, חונה בזהירות בחנייה המיועדת. בלמתי את המכונית והסתכלתי על שאנה בריכוז, מרימה גבה.
שאנה – מתוך לחץ – טחבה קצוות שיער ג'ינג'י לוהט מאחורי האוזן שלה והסתכלה לכל מקום שהוא לא אני. “לא משנה,” היא נחפזה לומר ומיהרה לצאת מהמכונית. “אנחנו נאחר אם נשהה פה כל היום, ג'סי.”
היא אמרה את שמי בקול רם מידי, כי לפתע כל התלמידים שהיו בחנייה נעצו מבט במכונית האדומה, עיניהם פעורות בהפתעה ובעוד רגשות שלא הייתי בטוחה לגביהם – התרגשות? אכזבה? שנאה? הבנות נראו לחוצות ומדוכאות בעוד הבנים לבשו חיוכים מרוצים.
לקחתי נשימה עמוקה. תירגעי, ג'סי. זה כלום. רק בית-ספר.
ויצאתי מהמכונית. טרקתי את הדלת אחרי והשלכתי את תיקי מעל גבי. הלכתי לעבר שאנה ולפתי את מרפקה. “את לא עוזבת אותי, את שומעת?!” סיננתי לעברה בלחץ. “אל תשכחי שאני לא מכירה פה אף אחד.”
“את מתכוונת שאת לא זוכרת אף אחד,” גיחכה שאנה. “שלא לדבר על כך שבעיקרון, גם אותי את לא ממש מכירה…”
“אבל את אחותי, אז אני מרגישה יותר טוב כשאני לידך,” לחשתי לה בצורמנות. “בבקשה? אני ממש לא רוצה להיות לבד.”
שאנה נאנחה והובילה את דרכנו אל תוך בית הספר. כולם הסתכלו עלי כי אני איזו דוגמנית בתצוגת אופנה. כשרציתי לעבור בין נהר התלמידים, הם התפצלו לשניים ונתנו לי לעבור, כמו מלכה.
מה. לעזאזל?!
“זה הלוקר שלך כאן,” שאנה נעצרה ליד אחת הארוניות. “המספר שלך תמיד נמצא בפלאפון שלך.”
הנהנתי ושלפתי את הפלאפון מתיקי. ראיתי שאכן הקוד נמצא שם ופתחתי בעזרתו את הלוקר.
הייתי צריכה למצמץ כמה פעמים עד שהתרגלתי לכל הורוד שהתקיף אותי בבת אחת. הלוקר שלי היה מקושט – מסתבר – בפרווה ורודה, בסטיקרים ורודים, ובכל כך הרבה דברים ורודים שלא יכולתי לספור. על פנים דלת הלוקר הייתה תלויה מערכת שעות ורדרדה ונוצצת עם כיתוב קטן, מסולסל וקפדני, בצבע ורוד עז.
“איכס,” פלטתי בגועל והוצאתי את ספרי הלימוד למערכת של אותו היום. מיהרתי לטרוק את דלת הלוקר לאחר מכן.
“כן, לא לוקר מרהיב, הא?” שאנה קרצה לי ואני שלחתי לה מבט מרוגז.
“עכשיו תסבירי לי איפה נמצאת מעבדת הפיזיקה?” התחננתי בפניה ולפתע הרגשתי שמישהו טופח על כתפי בעדינות. הסתובבתי כדי לראות נערה הנמוכה ממני בכמה סנטימטרים בעלת שיער בלונדיני חלק ולא ארוך במיוחד וזוג עיניים כחולות נעימות מסתכלת עלי בחיוך זוהר.
“ג'סי!!!” היא צרחה בהתרגשות והשליכה עצמה עלי בחיבוק מוחץ. “אני לא מאמינה שחזרת! היינו בטוחים שלא תצאי מזה!”
“אה…” שלחתי מבט מבולבל לשאנה, שלפתע נראתה לא נינוחה.
“אממ… אריסה?” היא אמרה בהיסוס והנערה התנתקה ממני ופנתה להביט בשאנה. “ג'סי לא זוכרת כלום.”
זו הייתה דרך לא מקצועית במיוחד להגדיר את המצב. אריסה מצמצה פעם אחת, פעם שנייה, ואז פנתה להביט בי בבלבול.
“אני מצטערת,” אמרתי בצער כמעט כן. “אבל כשהתעוררתי לא זכרתי שום דבר. זה נקרא אמנזיה.”
“שמעתי על זה,” אריסה אמרה, ולפתע פרצה בבכי. “אבל לא ידעתי שיש לך אמנזיה!”
הרגשתי רע בשבילה.
“אני החברה הכי טובה שלך, ג'סי!” היא אמרה לי בחיוך רועד. “אריסה דר! אנחנו חברות מאז כיתה י' ואני הסגנית-קפטן של נבחרת המעודדת, כלומר הסגנית שלך! אנחנו החברות הכי טובות!”
“אוקי…” באמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ובמיוחד כשאריסה צעקה, “אני לא מאמינה שאת לא זוכרת אותי או את כולם!” וגרמה לכל הנערים במסדרון להביט בי.
משום מה, לא רציתי תשומת לב בכלל.
לקחו לאריסה כמה דקות להרגע וכשהיא נרגעה לבסוף, הצלצול כבר התנגן. שאנה נפרדה ממני לשלום – אחרי הכל, היא הייתה בכיתה י' ואני הייתי בי"ב, כך שלא היו לנו שום שיעורים משותפים. אך לי ולאריסה, כך מסתבר, היה כל שיעור משותף.
היא הלכה איתי ספק לקחה אותי למעבדת פיזיקה ושם נכנסנו אחרונות לכיתה, לפני המורה. כל התלמידים כבר היו ישובים וברגע שאריסה ואני דרכנו בתוך החדר, כולם השתתקו והסתכלו עלי.
רציתי שהאדמה תקבור אותי.
אבל לא השפלתי מבט. הלכתי בראש זקוף ומבט אטום לעבר השולחן של אריסה ושלי, שהיה בשורה השנייה באמצע. המקום היחידי בכיתה שכולם יכולים להסתכל עליך.
“למה בחרנו להתיישב דווקא כאן?” לחשתי לאריסה, ולמרות שעדיין לא חשתי לגמרי בטוחה איתה, הנחתי שאני פשוט אתן לעצמי להרגע. הרי היינו החברות-הכי-טובות, לא? אז זה אומר שהיא תקבל אותי לא משנה איך ומה אני, נכון?
אריסה שלחה לי מבט עצוב. “את באמת לא זוכרת, מה…” היא צקצקה בלשונה. “התיישבנו כאן כי רצית שתהיה לך נקודה אסטרטגית שכולם יסתכלו עליך.”
לא האמנתי למשמע אוזני. רציתי שכולם יסתכלו עלי? מה לעזאזל עבר עלי?!
בלעתי את רוקי ובדיוק באותו הרגע המורה לפיזיקה – שאריסה הודיעה לי ששמו מר טום – נכנס לכיתה. הוא סרק את הכיתה בעזרת עיני נץ שחורות וכשעיניו נחו עלי, פיו התעקם לחיוך.
“ברוכה השבה, מיס בלרוז,” הוא אמר בחביבות שנראתה לי חשודה. “שמעתי שהייתה לך תאונה. איך את מרגישה?”
נשכתי את שפתי קלות כשכל המבטים של כל האנשים בכיתה נחו עלי, ללא יוצא מן הכלל. “אממ…” מלמלתי. “אני מרגישה טוב, אדוני. אך לצערי רק מבחינה פיזית.”
מר טום הסתכל עלי בבלבול ודאגה אמיתית נכרה בעיניו. יכול להיות שבאמת הייתי חביבה עליו? או על כל מורה אחר? “מה זאת אומרת?”
לא יכולתי יותר והשפלתי את מבטי. לא רציתי שכל העולם ידע על המצב שלי, אבל ידעתי שזה חיוני שכולם יבינו למה אני "מתנהגת מוזר". “אה… יש לי משהו שנקרא אמנזיה, שזה בעצם אומר שאני לא זוכרת כלום…”
נשמעו התנשפויות מופתעות מכל רחבי הכיתה. מר טום נראה מעט אבוד. “אני מצטער לשמוע, יקירה,” הוא אמר בעצב כן. “אם תצטרכי עזרה להשלים חומר או כל דבר אחר…” הוא נתן לקולו לדעוך, ואני רק הנהנתי.
השיעור היה מעניין למדי, דווקא. כנראה שאהבתי פיזיקה, כי זכרתי הרבה מושגים ודברים רבים. יכולתי לענות על כל שאלה או תרגיל, והרגשתי מאוכזבת אך מסופקת כשנשמע הצלצול.
“השיעור הבא שלנו זה ביולוגיה,” אריסה גררה אותי למעבדת הביולוגיה. “זה תמיד היה המקצוע השנוא עליך.”
הבטתי בה בהפתעה. “ביולוגיה? זה דווקא נשמע לי מעניין!”
אריסה נשכה את שפתיה. “כלומר, זה היה המקצוע השנוא על ג'סי שאני הכרתי…”
הסתכלתי עליה במעט בלבול, והיא הוסיפה, “כלומר, אל תקחי את זה אישית, אבל את מתנהגת… שונה מאיך שג'סמין בלרוז הקודמת מתנהגת.”
הרגשתי שמשהו בתוכי, משום מה, נשבר מעט. “זה נשמע כאילו זה לא טוב.”
אריסה משכה בכתפיה. “אני לא יודעת,” היא הודתה. “אני לא באמת מכירה אותך כמו שאת עכשיו, ג'סי. את כמו בן-אדם שונה לחלוטין. לעזאזל, את לא החלפת איתי מילה כל השיעור, נראית כאילו את לא רוצה להיות מרכז העניינים כמו תמיד, ואת באמת ובתמים הקשבת למר טום! זו לא את!”
הרגשתי עקצוץ של עצבנות. “זאת מי שאני עכשיו, אריסה,” אמרתי מעט בקור. “אני מצטערת אם אני שונה ממי שנהגתי להיות. אני אבין אם את לא רוצה להיות יותר החברה-הכי-טובה שלי.” השליתי את עצמי כשחשבתי שהיא תקבל אותי כמה שאני עכשיו.
היא שלחה לי מבט מבולבל. “אני לא רוצה להפסיק להיות חברה שלך,” היא אמרה והפתיעה אותי. “אני רוצה פשוט להבין איך להחזיר את ג'סי הקודמת.”
למען האמת, לא רציתי להחזיר את ג'סי הקודמת. לא אחרי הסצנה שקרתה בבית החולים. המחשבה נתנה לי לפתע רעיון, והחלטתי להציג אותו בפני אריסה. “את יכולה אולי לספר לי על מי שנהגתי להיות!” אמרתי לה, מרגישה בהתרגשות המפעפעת בי.
כשהיא ראתה שאני מחייכת אליה, היא חייכה בעצמה. “בטח!” נשמע היה כאילו רווח לה. “נעשה את זה בהפסקת הצהריים! כל יתר החברים שלנו יהיו שם ויעזרו לך גם!”
חיוכי נמחק בבת אחת. “יתר החברים?” ההיסוס בקולי היה מודגש.
הגענו לפתע למעבדת הביולוגיה ונכנסנו. “יש לנו מעין חבורה,” אריסה הסבירה בזמן שפילסנו את דרכנו לשולחן האמצעי בשורה השנייה – בדיוק כמו במעדת הפיזיקה – וניסיתי להתעלם מהמבטים כמה שאפשר. “החברים שלנו. הם יודעים עליך גם הרבה דברים אז הם יכולים לעזור, איכשהו…”
“אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה נפשית,” מלמלתי אבל אריסה לא שמעה אותי ורק פטפטה ללא סוף על כמה חבל ש"ג'סי שלה" כבר לא כאן יותר. כאילו אני מתה או משהו כזה.
יתר היום עבר בערך אותו הדבר – אני סיפרתי למורים על האמנזיה לאוזני כל הכיתה, כולם הסתכלו עלי, ואריסה המשיכה להיות מסתורית לגבי למה לעזאזל אני מוקד תשומת הלב.
עד הפסקת הצהריים כולם כבר ידעו שג'סמין בלרוז איבדה את הזכרון. כולל ה"חבורה" שלי.
אריסה לקחה אותי לקפיטריה ולאחר שקנינו אוכל – היא כמעט התפלצה כשראתה שאני לוקחת מנה מכובדת של עוף בגריל עם אורז צהוב ושומני – התיישבנו בשולחן של קבוצת ה"פופולארים" של בית הספר.
הקבוצה אליה ג'סי הקודמת שייכת, ואיתה גם אריסה.
הקבוצה שככל הנראה, ג'סי הקודמת הנהיגה.
ועכשיו היא כאן לספר לי את כל העבר.
שלי.
פרק שלישי

“חברים, כפי ששמעתם, ג'סי איבדה את הזכרון בגלל התאונה,” הסבירה אריסה לשלושת הנערים שישבו איתנו בשולחן בקפיטריה. בחנתי אותם ברפוף: נערה בעלת שיער בלונדיני-מלוכלך וארוך עם זוג עיניים ירוקות בהירות; נער שנראה כמו בן עשרים על אף שהיה בגילי, עם שיער חום כהה, עיניים ירוקות-חומות ועגיל בצד השפה; הנער השלישי היה בעל שיער חום קצר מאוד וזוג עיניים חומות בוציות. כל השלושה נראו מקובלים ויפים, וראיתי שהבנות מסביב מסתכלות על הבן עם העגיל בצד השפה במבטים חולמניים, וחלק מועט מהן מסתכלות על הנער השני. הבנים, לעומת זאת, לא יכלו להסיר את עיניהם ממני. אולי פה ושם היו כאלה שהסתכלו על על הנערה או אריסה, אבל רובם המכריע הסתכל עלי.
רציתי להיעלם.
“אז תכירי, ג'סי; זאת דיאן ריד,” הנערה חייכה אלי חיוך מזויף, והנחתי שלא היינו חברות כל כך קרובות. או שהיא סתם מקנאה בי. “זה מנואל ליין,” הנער עם העגיל בצד השפה גיחך לעברי. “ואחרון חביב – שון ברוקס.” השלישי עם העיניים החומות הבוציות הסתכל עלי במבט שהבהיר לי שהוא לא מאמין לשום מילה שיוצאת לי מהפה.
ואלו האנשים שהיו אמורים להיות חברים שלי. כמה נפלא.
מרחתי על שפתי חיוך מוזר והנהנתי בהכרה. “אני לא זוכרת כלום,” אמרתי להם. “והייתי רוצה שתעזרו לי לדעת מי הייתי.”
“כדי שהיא תוכל לחזור להיות ג'סי שאנחנו אוהבים,” אריסה הוסיפה בחיוך וקריצה. “כי עכשיו ג'סי מתנהגת ממש מוזר ולא כמו עצמה. כאילו, תראו את הבגדים שלה! היא בדרך כלל לובשת בגדים ממש קצרים כשעדיין חם.”
לא הייתי משתמשת בסיבה שאריסה אמרה, כי אני בסך הכל רוצה לדעת עד כמה גדול הנזק שג'סי הקודמת עשתה, ואיך אני אמורה לחיות איתו מעתה והלאה.
כי גם אם אני אקבל את הזכרון שלי בחזרה – מה שאני מקווה ודיי בטוחה שלא יקרה – אני רוצה שאני לא אחזור למנהגים הישנים שלי. כי עם מה שראיתי בבית החולים, אני לא הנערה הכי טובה שיש…
“אולי כדאי שתתחילי מלשאול אותנו שאלות?” הציע מנואל, שקרץ לי קריצה שהייתה אמורה לגרום לליבי לדהור ולפני להאדים, אך היא גרמה לי רק לבהות בו בבלבול. הוא מנסה להתחיל איתי? למה?
“עם כמה בנים הייתי?” הייתה השאלה הראשונה שנפלטה לי מהפה.
כל הארבעה הסתכלו עלי בהפתעה. לא היה ספק בעובדה שתפסתי אותם לא מוכנים. “מה זאת אומרת?” שאלה דיאן, ונוכחתי לגלות שיש לה קול של ילדה מעצבנת. “איך את יודעת שהיית בכלל עם בנים?”
אבל היא חכמה, ניתן לה את זה. “ברגע הראשון שקמתי בבית החולים,” הסברתי. “היו עשרה בנים בחדר שלי, שרבו על כך שאני חברה שלהם. מסתבר שיצאתי עם כולם בו-זמנית, וששכבתי עם כולם ואמרתי לכל אחד מהם בפרט שזו הייתה ה'פעם הראשונה' שלי.”
המידע הזה, לפחות, לא הפתיע אותם. “את ידועה בתור הבחורה הכי פופולארית באזור,” הודיע לי שון, ומבטו התקבע על שפתי משום מה. “את שוכבת רק עם בנים שנראים לך יפים.”
“שכבתי,” הדגשתי את זמן העבר.
“בכל אופן, היה לך מנהג כזה שכל גבר חתיך שאת רואה שהוא לא גדול ממך בהרבה – לא יצאת עם קטנים ממך,” אריסה אמרה. “גם אם הם היו… תפוסים.”
נדרכתי. “מה זאת אומרת?” שאלתי, מרגישה קור מזדחל לליבי. גרמתי לבנים תפוסים לבגוד בחברות שלהם? מה חשבתי לעצמי?!
דיאן שלחה לי מבט נוקשה. “זה היה התחביב הידוע שלך. כל בת שתפסה לה מישהו חתיך, היית חייבת לבוא ולהרוס להם את הקשר בכך שפיתית את הגבר לשכבת איתך ולהתאהב בך ולגרום לו להפרד מהחברה שלו. ולאחר שהוא נפרד ממנה והוא בא אליך כדי שתהיו ביחד כי הוא היה בטוח שאתם מאוהבים עד מעל הראש, היית נוטשת אותו ושוברת לו את הלב.” יכולתי לשמוע את הכאב שבקולה של דיאן.
השפלתי את מבטי. “עשיתי את זה לך, נכון?” שאלתי בשקט. “גנבתי לך את החבר.”
“כן,” סיננה דיאן. “לפני שנה. לא סלחתי על זה מעולם, ולכן אנחנו לא בדיוק סובלות אחת את השנייה. אבל החלטנו לשמור על קשרי ידידות לשעות הצורך, על אף מה שקרה בינינו.”
הרגשתי מושפלת, משום מה. אני לא מאמינה שעשיתי דברים נוראיים שכאלו. “אני מצטערת,” הרמתי את ראשי כדי להסתכל לדיאן ישירות אל תוך העיניים – דבר שתפס אותה לא מוכנה. “אני אולי לא זוכרת שום דבר ממה שעשיתי, אבל זה היה מגעיל ונוראי מצידי. סליחה.”
מנואל, שון, אריסה ודיאן הביטו בי כאילו יצאתי מדעתי. “אני לא חושב ששמעתי אותך מצטערת אי פעם,” מלמל שון, ובאותו הרגע ידעתי שהוא האמין לי. “את באמת לא ג'סי הקודמת.”
“איך יכולתי שלא להצטער?!” התרגזתי. “התנהגתי כמו ילדה מפגרת וטיפשה וקנאית וזה היה לא בסדר מצידי! אני מנסה להבין למה עשיתי את זה…”
“רצית שכל הבנים ירצו רק אותך,” אריסה משכה בכתפיה. “זו הסיבה למה בחרת בתחביב מפגר שכזה.”
“עשיתי את זה גם לך?” שאלתי אותה לפתע. אריסה הסתכלה עלי בעצב, חייכה חיוך קטן, והנהנה.
הרגשתי שליבי נשבר בשבילה. “ואת ממשיכה להיות חברה שלי אחרי שעשיתי לך דבר נורא שכזה?” שאלתי אותה כלא מאמינה.
היא משכה בכתפיה. “ידעתי שזה בטבע שלך לגנוב בנים, כי אחרי הכל, את הבת הכי יפה ביקום בערך,” אריסה חייכה, אבל חיוכה לא הגיע לעיניה. “ולכן החלטתי לסלוח לך, על אף שלא ביקשת אפילו סליחה.”
נגעלתי מעצמי כל כך עד שנאבד לי התיאבון. “ואיתכם?” פניתי להסתכל על מנואל ושון. “הייתי איתכם?”
הם היססו והרגשתי שאני מתרתחת. “תענו לי!” כעסתי, וקולי הדהד ברחבי הקפיטריה. כולם השתתקו ופנו להביט בי בהשתהות.
“כן,” מנואל ענה לבסוף, וראיתי שהוא ושון לא מחייכים. “למעשה…”
שון הוציא דף קטן ורשם עליו משהו. הוא הושיט לי אותו ואני לקחתי אותו בידי. הוא כתב כתובת של אתר. “תכנסי לשם כשתחזרי הביתה,” הוא אמר. “את תביני למה היית איתנו.”
“מה זה?” שאלתי בעצבנות.
“שכחת גם מה זה אינטרנט?” קולה של דיאן היה מלגלג.
“לא שכחתי, אבל אני רוצה לדעת מה יש באתר הזה.” התרגזתי.
“סבלנות, ג'סי,” אריסה אמרה בגלגול עיניים. “לפחות התכונה הזאת נשארה מג'סי הישנה. שתיכן חסרות-סבלנות.”
רציתי לצרוח עליה שג'סי הישנה וג'סי החדשה הן בעיקרון אותה ג'סי ושזה מובן מאליו שיש לנו תכונות אופי דומות, אבל לא רציתי להיות מגעילה. גם ככה כל הדברים שעשיתי הגעילו אותי, ורציתי שלא להשתייך ל"ג'סי הקודמת" כמה שאפשר.
“טוב,” טחבתי את הפתק לכיס. “שאלה הבאה. אני מעודדת, נכון? מעודדת ראשית, הקפטן, או מה שזה לא יהיה…”
“כן,” דיאן אמרה. “אריסה ואני הסגניות שלך.”
“דרך אגב, הייתה לך תקופה שיצאת עם קפטן נבחרת הפוטבול של תיכון אחר,” הודיע לי מנואל וחייך לפתע. “גנבת אותו מהמעודדת הראשית של התיכון שלו כי הוא היה חתיך.”
איזה יופי. “עם כמה בחורים הזדיינתי?” שאלתי בחשש.
“אינספור,” אמר שון ומשך בכתפיו. “משהו באזור השלושים…”
שלושים?
הוא רציני?
שלושים?!
לקחתי נשימה עמוקה. “אוקי, אז אני מעודדת ראשית, זונה ראשית… אני צריכה לדעת עוד משהו על עצמי?”
“שלא היה לך אף פעם חבר אמיתי,” אמרה אריסה. “לא היית מאוהבת אף פעם. ואין לנו מושג מה המצב המשפחתי שלך, או איפה את גרה, כי מעולם לא סיפרת לנו וכל פעם שהגענו לנושא משפחה, מיהרת להעביר את הנושא.”
אז הייתי חשאית לגבי חיי המשפחה שלי. טוב, יכולתי להסכים עם ג'סי הקודמת שהנושא הזה אכן לא ראוי לשיחה. כלומר, לומר להם שאבא שלי הוא מנהל בושת ושיש לו עכשיו אישה עשירית זה לא המעשה הכי חכם.
“אז אתם לא יודעים אם יש לי אחים או אחיות, או אמא ואבא, נכון?” שאלתי כדי להבהיר את הנקודה.
“אנחנו רק יודעים ששאנה בלרוז היא אחותך כי יש לכן את אותו שם משפחה,” הסביר שון.
צעד חכם אחד לטובת ג'סי הישנה. “יופי,” מלמלתי. “רצוי שזה ישאר ככה.”
לאחר מכן נשמע הצלצול ויום הלימודים המשיך. אריסה פטפטה איתי בעליזות כל יתר השיעורים, ואני השתדלתי להתעלם ממנה כמה שאפשר כדי שאני אוכל ללמוד כמו שצריך.
למזלנו, זה היה יום שישי, ולכן גמרנו ללמוד מעט יותר מוקדם. חזרתי הביתה ביחד עם שאנה, ששאלה אותי איך היה היום הראשון שלי ללימודים. סיפרתי לה את מה שלמדתי על עצמי מהכביכול-חברים שלי.
“כן, ידוע שהיית גונבת בנים חתיכים מבנות,” מלמלה שאנה. “לכן הרבה בנות היו מסתירות את הגבר שלהן מהציבור. כולן כל כך פחדו שתגנבי להן את הגבר.”
נאנחתי ולפתע נדרכתי. “לא גנבתי לך שום חבר, נכון?” שאלתי, מהוססת לפתע.
שאנה לכסנה לעברי מבט. “לא,” היא אמרה לבסוף. “לא היה לי חבר מעולם, אז לא היה לך מה לגנוב ממני.”
נשמתי לרווחה. פחות פשע אחד לרשימה.
הגענו הביתה כעבור דקות אחדות ואני הסתגרתי בחדרי, כשדולצ'ה החתולה מדלגת מעל ברכי אחרי שהתיישבתי על הכסא. פתחתי את המחשב שלי, וראיתי שבתיבת הדואר האלקטרוני יש לי מאות אימיילים. החלטתי להתעלם מכולם לעת עתה, ופתחתי את הדפדפן. שם הקלדתי את כתובת האינטרנט ששון נתן לי, וזה הכניס אותי לאתר, שהכיל נגן וידאו מתחת לכותרת, “החדר של ג'סי.”
משום מה, הייתה לי הרגשה שזה לא הולך להיות סרטון יפה. לקחו לי כמה דקות עד שאזרתי אומץ ולחצתי על כפתור ההפעל.
ומה שראיתי זעזע אותי לחלוטין. הכרחתי את עצמי לראות את כל העשר דקות של הסרטון, הסרטון המגעיל והטמא הזה, וכשהוא הסתיים יצאתי מהדפדפן, סגרתי את המחשב, וקפצתי על רגלי.
לא האמנתי למראה עיני. לא האמנתי למה שראיתי. לא יכולתי להעלות במוחי מחשבה שאני עשיתי את זה! אני ולא אף אחת אחרת!
זה כאילו הסתכלתי על נשמה אחרת משתלטת על גופי וגורמת לו לפעול לפי הרצונות שלה. כאילו שאני צופה מהצד על מישהו שמתמש בגופי כמו במריונטה. לא יכול להיות שהסכמתי לעשות דבר שכזה, ובטח שלא לצלם את זה, לתעד את זה, להעלות את זה לאינטרנט איפה שכל אחד בעולם יכול לראות את זה…
דמעות זלגו על פני ודולצ'ה יללה – אך אני התעלמתי ממנה. התיישבתי על המיטה ופשוט בכיתי. רציתי לתלוש את הגוף הזה ממני. רציתי להחזיר את הזמן לאחור ולשנות את כל הטעויות הזוועתיות שעשיתי.
כי ג'סי הקודמת הייתה נוראית. נוראית מנשוא.
הסרטון הראה אותי עירומה, בחברתם של חמישה בנים. אחד מהם הפעיל את המצלמה והצטרף ליתר הבנים מאוחר יותר.
כל הבנים היו איתי. עם כולם עשיתי-את-זה. נתתי לכולם להכנס למקומות שכיום אני לא מסוגלת לתאר. שון ומנואל היו שם גם הם, נהנים מעצמם, מחייכים לעברי חיוכים מסופקים.
ועם שניהם, וכל השלושה האחרים, שכבתי.
הקטע הגרוע מכל, זה שאי אפשר לקרוא לדבר שכזה אונס. כי נהניתי מזה. הסכמתי לזה. ראו על הפנים שלי שכל דבר שאני עושה מסב לי אושר והנאה. האורגיה הזאת גרמה לי לכיף!
הדמעות המשיכו לזלוג ובשלב מסוים מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה ומתייפחת לתוך כרית. דולצ'ה התכרבלה על הגב שלי ונחה.
לא יכולתי לשאת לראות את החדר שלי, ולכן הלכתי להתרחץ במהירות – המים במקלחה עדיין הלחיצו אותי – ולאחר שזרקתי על עצמי מכנסי ג'ינס שחורים נקיים, חולצה פשוטה למדי, ונעלתי מגפיים שחורים החלטתי לצאת להתאוורר.
“לאן זה?” שאל אבא, כשראה שאני לוקחת את המפתחות למכונית וטוחבת בכיס מכנסי.
“לא יודעת,” מלמלתי. “כל מקום שלא פה.”
“בכית,” אמרה לי שאנה, שישבה לצד אבא בסלון כשהשניים ראו טלוויזיה. “העיניים שלך אדומות.”
משכתי בכתפי. “אז את לא נשארת לארוחת הערב?” קראה ג'ולי מהמטבח.
“לא,” אמרתי. “ועכשיו אני הולכת. אני לא יודעת מתי אחזור.”
עוד הצלחתי לשמוע את שאנה ממלמלת, “עכשיו היא נשמעה כמו עצמה…” לפני שטרקתי את דלת הפנטהאוז אחרי.
פרק רביעי

נסעתי הכי רחוק מבית הספר או הבית שיכולתי עד שמצאתי את עצמי בשדרה של בתי קפה, מסעדות, מועדונים וברים.
החלטתי לחנות בחנייה פנויה שמצאתי ויצאתי מהמכונית בטריקת דלת. השעה כבר הייתה עשר בלילה, וה"מבוגרים" היו בחוץ. אנשים צעירים, אך לא קטנים כמוני, בילו באזור הזה – משמע, יכולתי להיות אני ואף אחד לא יכיר אותי.
או שאולי כן?
המבטים שהבחורים שלחו לי היו כמו בבית הספר, רעבים ומופלאים, אך כאן, הבנים לא הכירו אותי ולא ידעו מה עשיתי. לא ידעו שאני זונה דרגה ז'. לכן לא היה להם את הניצוץ של הידע המגעיל הזה בעיניים שלהם, והם רק בלעו אותי במבטים שהודיעו לי שהם חושבים שאני יפהפייה.
כאילו שלא ידעתי את זה כבר.
החלטתי לבחור באקראי מועדון כלשהו, והלכתי על, מה שנקרא, “דאנס-בר". גם ריקודים וגם בר. משמע, רועש, צפוף ומחניק שם, והסיכויים שיכירו אותי הם אפסיים.
עמדתי להכנס עד שגיליתי שיש סלקציה. הסלקטור היה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, וכשראה אותי, הוא לא יכול היה להתיק את מבטו ממני. החלטתי לנצל את ההזדמנות ובמקום לעמוד בתור, להפוך את היופי שלי למשהו שימושי, לשם שינוי.
הבזקתי לעברי חיוך של מיליון דולר והתקרבתי אליו בצעדים חתוליים ואלגנטיים. לא ידעתי שאני יודעת להיות מפתה שכזאת. כנראה שברירים של זכרון מג'סי הישנה.
“היי,” אמרתי לו במתיקות והתחלחלתי מעצמי. לפחות פה את לא מזדיינת עם חמישה גברים בו זמנית ובך הכל מנסה להכנס למקום שישכיח ממך כל צרה, ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה הוא בסדר אך לשווא. רגש הגועל לא הפסיק לבעבע בתוכי.
הסלקטור היה שבוי בקסמי ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות. סימנתי לו באצבעי שיתקרב ולפתע ראשו הי מילימטרים ספורים מראשי, אפיו כמעט נוגע באפי. עיניו השחורות הראו לי כמו שהוא רעב אלי, אבל אני רק חייכתי במתיקות והסטתי את ראשי הצידה כך ששפתי היו ליד אוזנו. “אתה לא תיתן למישהי כמוני לחכות את כל התור הארוך הזה, נכון?” הוספתי אפילו קריצה.
וכמו כלבלב צייתן, הוא פתח לי מעבר שמיועד לאנשים חשובים ביותר. הוא אפילו לא ביקש את תעודת הזהות שלי בשביל לדעת שאני לא נערה קטינה – המועדון היה לבני עשרים ואחת ומעלה – ופשוט נתן לי להכנס.
לפחות יש יתרון בלהיות יפה.
נכנסתי לתוך המועדון, שהיה חשוך ורק אורות צבעוניים פה ושם האירו. השתחלתי בין קהל האנשים שמילא את רחבת הריקודים והגעתי אל הבר. ניסיתי למצוא לעצמי נקודה שקטה ומצאתי אחת באמצע הבר, שאף אחד לא ישב שם. התיישבתי שם, והברמנית ניגשה אלי. מבטה סקר אותי מלמעלה למטה ואז למעלה חזרה, והיא נראתה לא מרוצה. בטח מקנאה.
“אני יכולה לעזור לך?” היא שאלה ברוגז קל.
“אפשר את החומר הכי חזק שלכם?” אמרתי בקול כמעט מתחנן וכנראה משהו בקולי ריכך אותה והיא חייכה, הנהנה, ומזגה לי לתוך כוס משהו שנראה היה כמו וויסקי, אבל לא יכולתי להיות בטוחה.
“החומר הכי משובח בשוק,” היא אמרה לי בקריצה. התחבבתי עליה באורח פלא, מסתבר. רק לפני דקה היא שנאה אותי. “כמה שוטים מזה ולא תהיי את יותר.”
וזה בדיוק מה שאני רוצה, חשבתי בשביעות-רצון ולקחתי את השוט שהיא הציעה לי. רוקנתי את הכוס בבת אחת – המשקה היה מגעיל ברמות מטורפות אבל לא היה לי איכפת. “עוד,” פקדתי על הברמנית והיא מזגה לי עוד.
בשוט השלישי בערך, לא שמתי לב שמישהו התיישב לידי והזמין לעצמו גם משהו. מבטי החל להטשטש והרגשתי מעט מסוחררת. סימנים ראשונים לכך שאני משתכרת – שזו בדיוק המטרה שלי.
הפניתי את ראשי הצידה וראיתי זוג עיניים כחולות מחשמלות מסתכלו עלי חזרה. משום מה, הן היו הדבר היחיד החד שראיתי. יכולתי לזהות ששיערו זהוב, ושיש לו זיפים בלונדינים על הלסת, והסנטר, אבל לא יותר מזה. אלו היה רק תכונות. לא יכולתי לדעת אם הוא יפה או לא.
ֲ"היי,” אמרתי לו, וקולי נשמע היה לי מעוות באוזני.
הבחור הסתכל עלי במבט שהמוח השיכור שלי לא יכול היה לפענח. “את שיכורה,” הוא קבע עובדה.
צחקתי צחוק רפוי. “המשימה הושלמה,” מלמלתי בציניות.
להפתעתי, הוא צחק. הוא הושיט לי את כוסו, שהכיל נוזל שקוף כלשהו, ואני הרמתי את כוסי ועשיתי "לחיים" איתו. “לחיי ג'סי, האישה המפגרת ביותר ביקום!” צעקתי בצחוק ושתיתי את כל המשקה בבת אחת.
“ג'סי?” הבחור שאל, וקולו נשמע עמום מעט.
גיהקתי לפתע. “כן, ג'סי,” צחקקתי בחוסר שליטה. “היא אישה נוראית. היא המזרן של העיר, קלטת? מזרן!” צחקתי כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי קורעת שיש.
“ואתה יודע מה הכי הזוי?” הצחקוקים של היו ממש מוזרים. “היא נהנתה מלעשות את הדברים האלה! היא שכבה עם שלושים בחורים, אחי! אתה קולט?! שלושים! חה!” צחוקי נהפך מר וכעס בעבע בי.
“והיא נהנתה,” קולי ירד בכמה אוקטבות שהבחור נאלץ להשען קדימה מעט כדי שיוכל לשמוע. “היא כייפה. לא היה לה איכפת שמזיינים אותה מיליוני בחורים. היא רצתה שהם יזיינו אותה. היא רצתה לגנוב לחברות שלה ולכל הבנות הסובבות אותה את הבנים החתיכים שלהן כי היא רצתה שהיא תהיה היחידה שהם יאהבו אי פעם. ג'סי היא אישה נוראית.”
“ג'סי היא חברה שלך?” הבחור שאל והרים גבה באי-הבנה.
חייכתי חיוך כאוב. “ג'סי זו אני,” אמרתי, ולפתע הרגשתי עייפה, ולא כל כך שיכורה כמו מקודם. “ג'סי זאת מי שהייתי עד לפני שבוע, שבו עברתי תאונה קלה ובה איבדתי את הזכרון. אני עכשיו ג'סמין בלרוז החדשה!” דמעות לא רצוניות מצאו דרכן החוצה מעיני. “אתה מבין?! אני לא יכולה להאמין שהייתי מי שהייתי!”
הבחור התיישר והסתכל עלי ברצינות, לא שיכור כלל. “ולמה את מספרת לזר את כל זה?”
משכתי בכתפי והשפלתי את מבטי. “אולי בגלל עצם העובדה שאתה זר. בגלל שאתה לא מכיר אותי.”
“ואיך את יכולה להיות כל כך בטוחה בזה כשאת שיכורה ולא רואה ישר?”
שלחתי לו מבט מלוכלך. “המראה המדהים שלי הוא לא בלתי נשכח, נכון? היית קופץ עלי דבר ראשון אם היית יודע שאני מזרן שאפשר לזיין מתי שבא.”
“יש משהו בדבריך,” הוא הודה ונשען לאחור על כסאו. היה לי רגע של צלילות לפתע, ויכולתי לראות את הבחור כמו שצריך בפעם הראשונה. הוא היה יפה-תואר לאין שיעור, וגופו היה שרירי, אך לא יותר מידי, וגבוה. הוא היה ממש חתיך. יותר חתיך מחתיך. לוהט.
“תספר לי על עצמך עכשיו,” ביקשתי והשענתי את ראשי על מרפקי. “אני סיפרתי לך את כל מה שאני יודעת על עצמי. אז תספר גם אתה לי! כי לא סתם באת לבר לשבת ולשתות. בטח יש סיבה.”
הוא חייך חיוך קטן ולכסן לעברי מבט. “לא כולם שותים בשביל לשכוח, ג'סמין.”
פיהקתי. “ג'סי זה בסדר. עכשיו אתה יכול לספר לי על עצמך.”
הוא נאנח, ולהפתעתי, הוא דיבר. “חברה שלי התעצבנה עלי,” הוא גלגל את עיניו. “היא טוענת שיש לי 'בעיות התחייבות'.” הוא ירק את המילים החוצה.
“בקיצור, היא אמרה לי שאם אני לא מסכים לעבור לגור איתה, היא תפרד ממני.”
טשטוש מהאלכוהול החל להזדחל שוב לעיני. “כמה זמן אתם ביחד?” שאלתי, מתעלמת מהשכרון.
“עשרה חודשים,” הוא משך בכתפיו. “אני מניח שזה אומר שאנחנו צריכים כבר להתקדם לשלב הזה.” הוא שלח לי מבט לפתע. “למה אני מספר לך את כל זה, תזכירי לי שוב?”
משכתי בכתפי. “כי ביקשתי ממך?”
הוא צחק. “אני מניח,” הוא אמר ואז חייך. “או שבגלל עצם העובדה שאת זרה.”
גיחכתי, מרגישה את התחושה המשכרת חוזרת אלי. “ומה השם שלך? אתה יודע את שלי!”
“בלייז, איש הברק,” הוא אמר לי את שמו, והתפקע מצחוק. צחקתי מייד אחריו.
“אני עוד לא מצליחה להבין למה אני כאן בבר אם מישהו זר!” צווחתי בחדווה וניסתי לעמוד על רגלי, אך גיליתי שהן הפכו לג'לי ועמדתי ליפול עד שלפע בלייז תפס אותי תחת ידי. “הרגליים שלי נמסו,” צחקקתי כמו סתומה. “אין לי רגליים יותר, בלייז. חהחהחה.” חרחרתי.
“כדאי שניקח אותך הביתה,” הוא אמר בצחוק מאופק, והרעיון כל כך לא קסם לי עד שהשתחררתי מאחיזתו בי ברוגז.
“לא!” צעקתי כמו ילדה קטנה. “אני לא חוזרת הביתה לעולם!”
הוא נאנח, ומאוחר יותר, קלטתי שהוא לא היה שיכור בכלל, ושהנוזל ששתה היה מים, בסך הכל. “ג'סי, את שיכורה. והגברים כאן מסתכלים עליך באופן לא חוקי. אם את לא רוצה להיאנס היום ולמצוא את עצמך מחר בבוקר במיטה של גבר זר, כדאי שתזוזי הביתה.”
“מה זה משנה במילא?!” הטחתי בו בעייפות. “אני גם ככה מוכרת מזון… קלטת, בלייז? מוכרת מזון… זה זונה… חהחהחה…”
“את בעצמך אמרת שאיבדת את הזכרון, אז את לא מי שהיית,” בלייז שכח לרגע שהוא רוצה לקחת אותי הביתה.
“אבל זה לא אומר שאני לא היא לחלוטין…” התעקשתי כמו ילדה בת שלוש, אבל קולי נשמע כבר דועך. “יש בי שברירים ממנה. היא עדיין קיימת בתוכי! חהחה…”
בלייז החליט להניח לדבר כיוון שראה, כנראה, שאין עם מי לדבר, ולפתע, מבלי שחזיתי זאת מראש, הוא הניף אותי מעל כתפו כמו כבאי שמניף צינור כיבוי.
“תוריד אותי!” צרחתי עליו, מרגישה עירנית לחלוטין פתאום, ושילחתי אגרופים בגבו.
“יש לך מזל שאני בחור טוב ולא סוטה, ג'סי,” שמעתי אותו צוחק, כאילו אני משעשעת אותו יתר על המידה.
“אוף איתך!” התזתי ברוגז ושילבתי ידיים בהפגנתיות על גבו. ברגע שהיינו מחוץ לדאנס-בר, כל כוחי נטש אותי, ושברירי האלכוהול החילו להשפיע…
קמתי בצהריים ביום שבת כשאני במיטה שלי, בחדר שלי, בבית שלי, וכאב הראש גם הוא שלי. האנגאובר תקף אותי ואני רציתי להקיא.
לא היה לי מושג איך חזרתי הביתה, וכשהסתובבתי הצידה, ראיתי שפתק מקומט בידי. פתחתי אותו וקראתי את מה הכתוב בו:

“ג'סי,
המכונית שלך נמצאת בחניון.
ואת החלפת בגדים לבד, אז שלא תחשבי שאני איזה סוטה.
בלייז, הזר מהבר.
נ.ב. שיהיה לך האנגאובר שמח.”

לצערי, זכרתי את בלייז, הזר מהבר.
זכרתי שהוא יותר מחתיך.
וזכרתי שבגלל שהייתי שיכורה, סיפרתי לו שטויות.
לא שאמור להיות לי איכפת מה זר שאני בחיים לא אפגוש יותר חושב עלי, אבל עדיין, השארתי לו זכרון של נערה זנותית למדי…
אילו רק יכולתי לקבור את עצמי עכשיו…
פרק חמישי

ביום שני, כשחזרתי לבית הספר, המצב לא השתפר. אנשים הפעם לא רק בהו בי כמו סתומים, אלא גם התלחששו עלי. “שמעת שהיא איבדה את הזכרון?…”,”לדעתי היא מדברת שטויות והיא בסך הכל רוצה עוד תשומת לב…”,”היא עדיין כוסית, אחי…”
הייתי צריכה לקמוץ את ידי לאגרופים ולנשוך את שפתי חזק כדי לא לצרוח עליהם. מה, הם חושבים שאני לא שומעת? שאין לי אוזניים? מפגרים.
הגעתי לכיתת הספרות שלי עשר דקות לפני הצלצול, ובכיתה לא היה אף אחד מלבד נער אחד שישב הכי מאחורה ובקצה. הוא היה חמוד למראה, אך לא יותר מזה; שיער חום בהיר מעט קופץ בצדדים, זוג עיניים בצבע חום שוקולדי, וגוף שרירי אך לא כמו שרירן ממכון כושר, אלא שרירים של גמישות וחוזק…
הוא הסתכל מעבר לחלון, שקוע במחשבות. בבת אחת ליבי יצא אליו; סוף-כל-סוף בן שלא מסתכל לעברי!
חיוך נמתח על פני וכחכחתי בגרוני. ראשו התפרץ בבהלה לכיווני בבת אחת, וכשראה אותי, הוא היה צריך למצמץ כמה פעמים כדי להבין אם הוא הוזה או לא. לפחות כך זה היה נראה, כי הוא לא האמין למראה עיניו.
“היי,” אמרתי, מרגישה מהוססת לפתע, וחיוכי נמחק. “אה… אפשר לדעת את שמך?” ביקשתי בקול מעט מתחנן.
הוא בהה למשך כמה שניות ולפתע הרגשתי מאוד מודעת לעצמי והתחלתי להסמיק מעט. למה הוא מסתכל עלי ככה, כאילו הוא רואה פלא במו עיניו? זה לא שהוא לא מכיר אותי, הרי כולם מכירים אותי כאן בבית הספר… לא?
וכשהוא פתח את פיו ואמר, “אדמונד,” הרגשתי שאבן נגולה מליבי. העיקר שהוא מדבר איתי.
חייכתי לעברו חיוך כן והתקרבתי אל שולחנו. “נעים להכיר אדמונד,” אמרתי מעט בצחוק. “אני הייתי מציגה את עצמי, אבל אני דיי בטוחה שאתה מכיר אותי…” השפלתי את מבטי.
“כן,” הוא אמר, קולו נוקשה לפתע. “והייתי שמח אם לא תדברי איתי יותר.”
בבת אחת הרמתי את מבטי לעיניו וראיתי שהוא מסתכל עלי בכעס. “ל-למה?” שאלתי, המומה, ומעט פגועה אפילו.
“אנחנו לא היינו חברים, בלרוז,” הוא אמר באותו טון וקיבע את מבטו על נקודה מעבר לכתפי.
הרגשתי שאני נדרכת. “אני מצטערת אם פגעתי בך בעבר,” מלמלתי, לא מסוגלת להסתכל עליו פתאום. “אני לא זוכרת שום דבר, ואם עשיתי לך משהו, אני מתנצלת.”
“אל תטרחי,” הוא אמר בשקט. “אני לא הולך לסלוח לך. ואני בטח לא קונה את ההצגה הזאת שלך.”
פי נפער בתדהמה. “הצגה?” הייתי כל כך המומה, עד שהרגשתי לפתע מעוצבנת. הוא חושב שאני מביימת הכל?
“כן, הצגה,” הוא התרגז גם. “אני לא קונה את כל השטות הזאת שאיבדת את הזיכרון. את יכולה לעבוד על אחרים, אבל אני לא כמוהם. אני לא טיפש.”
“ולדעתי אתה מאוד טיפש!” התעצבנתי ואז החלטתי שהוא באמת לא שווה את זה. “לא צריך.” סיננתי ברוגז והתיישבתי במקומי בדיוק כשתלמידים התחילו לדהור אל תוך הכיתה.
אריסה התיישבה לידי והחלה לפטפט כרגיל על שום דבר, ואני רק הסתכלתי לאחור לראות את אדמונד יושב לבדו, מביט מעבר לחלון במבט זועף, וחלק מהתלמידים שולחים אליו מבטים מלגלגים, ואז מחזירים את מבטיהם אלי. הסטתי את מבטי ותהיתי למה הוא מנודה חברתית. שלא לדבר על למה הוא שונא אותי כל כך.
בטח בגלל ג'סי הישנה.
“אריסה,” קטעתי את אריסה באמצע המשפט. “מה עשיתי לאדמונד שהוא שונא אותי כל כך?” שלחתי לה מבט שואל.
אריסה הסתכלה עלי במבט מעט אטום. “את מדברת על אדמונד בייקר, נכון?” היא לכסנה מבט לעבר הנער ואז נאנחה. “בואי נגיד, שמה שעשית לו הוא לא ישכח כל חייו.”
בלעתי את רוקי בקושי. “ומה עשיתי לו, אריסה?”
היא נשכה את שפתיה קלות ואז נאנחה. “הוא הציע לך לצאת איתו לפני חודש בערך, אחרי תחילת הלימודים,” היא אמרה. “הוא חשב שאולי בגלל שבימים ההם לא היה לך אף אחד תתני לו סיכוי. בואי נגיד, שדחית אותו בצורה לא כל כך טובה.”
קפאתי. “מה עשיתי?”
פניה של אריסה היו מעט מתנצלות. “אמרת לו שיחכה יום אחד כדי שתוכלי לחשוב על זה, ולמחרת צעקת ברחבי הקפיטריה שאדמונד 'המפסידן' בייקר הציע לך לצאת איתו. כולם צחקו עליו, החברים שלו אפילו התביישו להיות סביבו יותר, ובסך הכל הרסת לו את החיים החברתיים בתיכון.”
הדם נזל לי מהפנים. לא יכול להיות שעשיתי דבר מרושע כזה. זה פשוט לא יכול להיות! ומצד שני, גם גנבתי את החבר של החברה-הכי-טובה שלי…
“אני בן-אדם נורא,” פלטתי בקול רם והנחתי את ראשי על השולחן הקר, מגעו בפני מצנן ומרגיע. “אני פשוט בן-אדם נורא.”
אריסה לא אמרה דבר, כי גם היא ידעה שאני צודקת. איזה מן בן-אנוש עושה דבר שכזה?!
אני לא בן-אדם. אני בהמה. נבלה. זונה. מגעילה.
רציתי לתלוש את עורי, להחליף את גופי בכל גוף אחר. הגוף הזה היה טמא, מחולל, שעשה רק רע. גוף אחר יוכל להכיל את הנשמה הנוכחית שלי.
ואם, במקרה הכי גרוע, הזכרונות שלי יחזרו, אני יודעת ששום תירוץ שבו השתמשתי בשביל לעשות את הדברים האלה, לא יניח לי את הדעת. כי למה שעשיתי אין שום תירוץ מלבד רוע טהור.
במהלך יום הלימודים לא הקשבתי לשום דבר ממה שהמורים אמרו. כשהגיעה הפסקת הצהריים והלכתי עם אריסה לקפיטריה, נחרדתי לראות את מנואל ושון נמצאים שם, ישובים על יד השולחן עם דיאן ביניהם. לא יכולתי להסתכל על אף אחד מהם בעיניים, ביחוד לא לאחר מה שראיתי באתר ששון הביא לי.
לא יכולתי להאמין שהם הסכימו לאורגיה המגעילה הזאת. זו הייתה בושה וחרפה – ולא רק לי. אלא גם להם. שהם הסכימו לכך.
כל ארוחת הצהריים לא הסתכלתי על אף אחד מהם וקיבעתי את מבטי בחזה העוף שלקחתי לעצמי. דיאן פטפטה ברצון עם מנואל ואריסה על הרכילות האחרונה, שמחה שאני לא מקבלת את כל תשומת הלב, ושון שתק לידי.
“את יודעת,” הוא לחש לי לפתע לקראת סוף ההפקה. “אנחנו היינו יותר מידידים לפני שאיבדת את הזכרון – “
“אני ממש לא רוצה לשמוע את זה עכשיו, שון,” קטעתי אותו מעט בגסות. “ראיתי את הסרטון שבאתר.”
שון לא ענה כמה רגעים, ואז – “את יודעת שזה היה רעיון שלך, נכון?”
קפאתי במקומי בפעם המאה באותו היום. רעיון שלי?
“אתה משקר,” התחלתי לרעוד. “אין מצב שאני הצעתי את זה.”
“אבל זו האמת,” שון התעקש.” וחוץ מזה, לפני שעשינו את הסרטון, את היית איתי. היינו חברים לסקס – “
קמתי ממקומי ורצתי לשירותים הקרובים. נכנסתי לאחד התאים ופשוט הקאתי את כל מה שאכלתי מהבוקר. קו ההקאה גרמו לי לעוד בחילה ולסבב נוסף.
לבסוף מצאתי עצמי על רצפת השירותים מנגבת את פי עם גב ידי, כשעל פני דמעות חמות וטריות.
פתאום שמעתי נקישה על הדלת וקול קטן ומהוסס שואל, “את צריכה עזרה?”
תהיתי אם הנערה שבחוץ יודעת למי היא מדברת.
כשלא עניתי, היא פתחה את הדלת – ששכחתי לנעול – וכשראתה אותי, פניה התקשחו. היא הייתה נערה נעימה למראה; שיער חום בהיר וגלי, עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, גוף רזה ונמוך, ואפילו נקודת חן מתוקה על הלחי.
“אני לא צריכה עזרה, תודה,” מלמלתי, ולקחתי נייר טואלט לקנח את אפי ולנקות את שאריות הקיא משפתי. “אני בסדר.”
הנערה, שנראתה בגילה של שאנה פחות או יותר, הסתכלה עלי מוזר. לאחר מכן הושיטה לי יד ועזרה לי להיעמד על רגלי.
“תודה,” לחשתי.
“אין על מה,” היא אמרה, קולה חזק יותר ומתון יותר, ומשום מה, הרגשתי דחף עז להתרחק ממנה כמה שאפשר.
פילסתי את דרכי החוצה מתא השירותים והלכתי לכיור. פתחתי את הברז וכשראיתי את המים צווחה קטנה נפלטה ממני וסגרתי אותו בבת אחת. הרגשתי כמו כלבלב שמפחד מהצל של עצמו.
“שוב ת-תודה,” גמגמתי.
“על לא דבר, ג'סי,” היא אמרה לפני שהלכתי, ורק כשהייתי בדרכי לשיעור הבא, הבנתי שהנערה מכירה אותי. לא שזה משהו מיוחד – כולם מכירים אותי – אבל היא הכירה אותי טוב יותר. הקול שלה אמר כך.
אז למה היא לא ניסתה לדבר איתי?
מה לעזאזל ג'סי הקודמת חוללה?
לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי לכיתת הלימוד.
בסוף היום, כשחזרתי הביתה, החלטתי ללכת לעשות בדיקת איידס. הרעיון עלה לי במהלך שיעור ביולוגיה כשידברו על מחלות מין. הרי אם עשיתי סקס עם כל כך הרבה אנשים… וחוץ מזה, אני לא בטוחה שהשתמשתי בכלל באמצעי מניעה. לא נראה לי שזה הזיז במיוחד לג'סי הישנה.
לפני שיצאתי מהבית, שאנה תפסה אותי. “את יכולה להוציא את אליזבת לטיול?” היא הצביעה על הכלבה המעורבת הגדולה שלה. “יש לי מחר מבחן במתמטיקה, ואת יודעת כמה אני גרועה בזה.”
“לא, אני לא,” מלמלתי אבל היא כבר הושיטה לי את הרצועה וחזרה לחדרה. נאנחתי. לפעמים קשה לאנשים שסביבי לזכור שאני לא זוכרת כלום.
בלית ברירה לקחת את אליזבת לטיול. הכלבה קפצה בהתרגשות ומשכה אותי בכזאת עוצמה שכמעט מעדתי בדרכינו למטה.
בסופו של דבר, לקחתי אותה לפארק מיוחד לכלבים, שהיה מדשאה אחת גדולה עם עצים ושיחים. שחררתי אותה, נותנת לה להינות ולעשות את צרכיה, ואני התיישבתי על אחד הספסלים, מסתכלת על השקיעה שהתחילה להפציע. תהיתי אם כדאי לי בכלל ללכת לקליניקה. ומה אם באמת יש לי מחלת מין? מה אם אני עשויה למות בגללה? מה אז אני אמורה לעשות?
עצמתי את עיני ונאנחתי. הלוואי והכל היה הרבה יותר טוב. כי עכשיו המצב פשוט זוועה. לא רק שאיבדתי את הזיכרון, אלא גם הספקתי לגלות ולעשות כל כך הרבה בימים ספורים. הספקתי אפילו להשתכר!
לפתע הרגשתי שמישהו מתיישב על הספסל לצידי. החלטתי שלא לפקוח את העיניים, אבל גופי נדרך, כמוכן לפעולה במידה וזה איזה סוטה.
או שאני סתם פרנואידית. אבל איך אפשר להאשים אותי? עם כל מה ששמעתי…
“אני מוכרח לציין שלא חשבתי שאפגוש בך שוב, ג'סי,” קול מוכר הקפיץ אותי ממקומי ועיני נפקחו בבהלה. סובבתי את ראשי הצידה כדי לראות את לא אחר מאשר בלייז הזר מהבר מסתכל עלי בחצי חיוך.
הרגשתי שפני מתלהטות. “א-אני…” לא הצלחתי למצוא מילים.
הוא צחק צחוק מאוד מאופק. “את לא צריכה להצטער,” הוא קרא את מחשבותי. “היית הסחת-דעת מעולה מהצרות שלי. נהניתי לגרור אותך הביתה. דרך אגב, את יודעת שניסית לנשק אותי?”
הרגשתי שאני רוצה לקבור את עצמי איפשהו. הסתפקתי בלטמון את פני בידי. “אני מצטערת,” אמרתי בכל זאת. “לא התכוונתי לעשות את מה שעשיתי. אני פשוט סתומה ומפגרת.”
“את בסך הכל נערה בת שבע-עשרה, ג'סי,” הוא גיחך. “לא ציפיתי ליותר ממך.”
ההערה העוקצנית פגעה בי מעט ושלחתי לו מבט מעוצבן, לא מובכת יותר. “זה לא מצחיק.” סיננתי.
בלייז חייך חיוך שהאיר את פניו היפות. בכלל, כשלא הייתי שיכורה, יכולתי להסתכל עליו באור הנכון. הוא היה ממש חתיך, לא כמו שחשבתי בהתחלה. היו לו שפתיים עבות כאלה, ואף מושלם, ורגליים ארוכות…
“את בוהה בי,” הוא ציין לפתע ושמתי לב שמבטי התקבע על שפתיו. “כדאי שתפסיקי – “
הוא רק התחיל לומר וכבר כלב שחור וגדול התנפל עליו בליקוקים. בלייז גנח בהפתעה ואז התחיל לצחוק. “די כבר, פלאפי!” הוא התגלגל מצחוק. “אתה מלכלך אותי עם הבוץ שלך!”
הכלב השחור הגדול לא הפסיק עד שלפתע ראיתי, לחרדתי, את אליזבת מגיחה בריצה ומחקה את פלאפי בכך שהיא מתנפלת עלי בליקוקים. מה יש לכלבים האלו היום? חייה טיפשה.
בסופו של דבר הצלחנו להוריד את הכלבים שלנו מעלינו ואז בלייז הציג לי את פלאפי. “הוא איתי מאז שהייתי בן עשר,” הוא אמר בחדווה והסתכל על הכלב שלו בהערצה שהערכתי. “מצאתי אותו כשהיה גור בן חודש, נטוש ברחוב. עכשיו הוא בן שלוש-עשרה, והיפראקטיבי יותר מתמיד, אפילו שהוא צריך להיות זקן מעט ואיטי יותר.”
לא יכולתי להתאפק וצחקתי. זו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי מאז שקמתי בבית החולים. צחוקי היה צחוק מעט מחרחר וכששמעתי אותו, זה רק גרם לי לצחוק עוד יותר.
בלייז הצטרף לצחוקי ושנינו פשוט ישבנו וצחקנו כשהכלבים שלנו רצו להם לשחק זה עם זו. “הכלבה לא שלי,” סיפרתי לו אחרי שנרגענו. “היא של אחותי הקטנה, אבל היא דיי אילצה אותי לקחת אותה לטיול…”
“אבל את אוהבת אותה, לא?” הוא שאל.
משכתי בכתפי. “אני מניחה. למרות שלי יש חתולה בשם דולצ'ה, ולא כלב.”
“ולי יש חתול בשם דימיטרי,” בלייז אמר במעט הפתעה, כאילו הוא לא ציפה ממני שיהיה לי דווקא חתול.
הסתכלתי עליו בתמיהה. “גם חתול וגם כלב? הם לא הורגים אחד את השני?”
הוא הניד בראשו לשלילה ופנה להסתכל במבט נוסטלגי על פלאפי ואליזבת, ששחקו בלתפוס את הזנב אחד של השניה. וזה אחרי שהם רחרחו את התחת אחד של השניה. “לא,” הוא אמר בחיוך שגרם לכל פניו להיראות יפות עוד יותר. “הם מסתדרים דווקא טוב מאוד. גם עם דימיטרי יש לי סיפור שלם…”
צחקקתי. “אני בטוחה.”
הוא שלח לי מבט חטוף. “תזכירי לי שוב למה אנחנו משוחחים זה עם זו?” אמר לפתע.
הסתכלתי עליו באי-הבנה. “כי אנחנו מכרים?”
הוא משך בכתפיו ולפתע עלה בראשי רעיון. החלטתי להעלות אותו בפני בלייז.
“אתה יכול אולי לעשות לי טובה?” ביקשתי והוא סובב את ראשו כדי להביט בי בשאלה.
“תלוי מה הטובה שאת צריכה, זרה,” הוא חייך.
השפלתי את מבטי. “אני רוצ – צריכה, ללכת לקליניקה לעשות בדיקה ואני ממש לא רוצה ללכת לבד.” הרגשתי שאני מסמיקה.
“בדיקה של מה?” הוא שאל.
קולי לא היה גבוה יותר מאשר קולה של נמלה. “איידס.”
בלייז שלח לי מבט מוזר, אבל אז חייך. “ולמה את מבקשת מזר בקשה כזאת אישית?”
משכתי בכתפי. “אולי בגלל עצם העובדה שאתה זר.” היה לי דז'ה-וו לערב יום שישי, שאמרתי את אותו הדבר כשפרקתי את ליבי בפניו.
“אם כך, בואי נלך!” בלייז נעמד על רגליו והושיט לי יד לעזרה. הסתכלתי עליו, מנסה להבין למה הוא בכלל הסכים – ולמה בכלל שאלתי אותו – ואז לקחתי את ידו. משום מה, משהו בבלייז גרם לי לסמוך עליו. הייתה לו מעין כריזמה, או משהו כזה, שגרמה לי לרצות לספר לו הכל, או לפנות אליו בבקשת עזרה.
ולא היה לי מושג למה אני חושבת דבר כזה על איש זר שפגשתי כשהייתי שיכורה.
לקחנו את הכלבים שלנו והלכנו לקליניקה. קשרנו את הכלבים בחוץ למנורת הרחוב ואז פנינו להסתכל על דלת הכניסה.
לקחתי נשימה עמוקה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפסוע פנימה. בלייז שם לב לכך ושאל, “צריכה עזרה?”
הנהנתי בדממה והוא לפת את פרק ידי ונכנס ביחד איתי אל תוך הקליניקה. לאחר מכן, הוא חיכה בחוץ כשאני עשיתי את הבדיקות. כשסיימתי, הוא ליווה אותי הביתה. הוא זכר איפה אני גרה כיוון שהוא זה שהסיע אותי הביתה כשהייתי שיכורה, כך מסתבר.
“את תהיי בסדר?” הוא שאל בדאגה כשהגענו לדלת הכניסה לבניין.
הסתכלתי עליו בבלבול. “למה איכפת לך ממישהי זרה כמוני?” פלטתי. “למה הסכמת ללכת איתי לבדיקה כשאתה בקושי מכיר אותי? למה אני בכלל שאלתי אותך…”
בלייז הניח יד מרגיעה על כתפי. “אני מציע לך לא לחשוב על זה יותר מידי,” הוא אמר בחיוך אמיתי ולבבי. “ואני חושב שאנחנו לא יכולים לקרוא זה לזו זרים יותר. הנה,” הוא שלף מכיסו פיסת מפית וכתב עליה את מספר הטלפון שלו. “אם את צריכה אותי, תתקשרי.”
קול בראשי צעק עלי שאני לא צריכה לסמוך עליו, אבל משהו אחר, משהו רגשי, גרם לי לקחת את מספר הטלפון שלו ולטחוב אותו בכיסי. בלייז נראה היה לי אמין. ועצם העובדה שהוא עזר לי כשהייתי שיכורה בזמן שהוא יכול היה בקלות לאנוס אותי, או שהוא בזבז חלק מזמנו בשביל ללכת איתי לעשות את הבדיקה – כל אלה רק מעידים עליו שהוא אדם טוב. לא היה לו שום אינטרס לעשות את זה, הוא היה יכול פשוט ללכת ולהותיר אותי לבדי, אבל הוא החליט שלא.
לפעמים יש אנשים טובי-לב, ניסיתי לשכנע את עצמי. הרי לא כל האנשים בעולם רעים ומלוכלכים ומגעילים כמו שראיתי עד עכשיו, נכון?
לאחר מכן נפרדנו לשלום ואני עליתי חזרה לפנטהאוז. משום מה, הייתה לי הרגשה כאילו כרגע הכרתי חבר חדש.
פרק שישי

“אריסה, מי זו?” שאלתי את אריסה כשהנערה שפגשתי לפני שבוע בערך בשירותים לאחר שהקאתי, עברה לידנו בקפיטריה.
אריסה שלחה לי מבט לא ברור ואז אמרה, “מוניקה בנקס, בת שש-עשרה.”
“ואני מכירה אותה?” ראיתי שמוניקה שולחת לי מבט מעט מהוסס ואז מתיישבת בשולחן של שאנה ביחד עם עוד שלוש חברות. שאנה לכדה את מבטי, שלחה לי חיוך ואני השבתי לה בהנהון קטן ואז החזרתי את מבטי לאריסה, מחכה שתענה לי.
“דרך אחותך, אני מניחה,” אריסה משכה בכתפיה. “לא ראיתי אתכן אי פעם מדברות.”
הנהנתי בהבנה ואז שמעתי את השיחה של מנואל, שון ודיאן על משחק הפוטבול ההולך וקרב נגד התיכון שבו נמצא קפטן נבחרת הפוטבול שאותו ג'סי הקודמת גנבה.
“אנחנו מופיעות בעידוד,” דיאן הודיעה לי. “אני יודעת שהרופא אמר לך לא לעשות שום פעילות, אבל כבר הורידו לך את התחבושות והתפרים והכל לפני שבוע, אז אני חושבת שהגיע הזמן שתחזרי לכושר, כי אף אחת חוץ ממך לא טובה כמוך.”
קולה של דיאן היה פרקטי בלבד. היא לא אמרה לי שאני מעולה כדי להחמיא לי. היא אמרה את זה כעובדה.
“גם אני חשבתי על זה,” הודיתי. “ואני חושבת שכדאי שאחזור לכושר. אני מרגישה כמו פדלאה.”
אריסה צחקה ואמרה לי שהיום אחרי הלימודים אני צריכה לבוא למגרש הספורט בשביל חזרה.
ולכן, כשנגמר יום הלימודים, באתי לחזרת האימון הראשונה שלי. כל הבנות בנבחרת המעודדות צווחו בהתרגשות כשהגעתי וחיבקו אותי למוות. כולן היו יפות וזיהיתי את חלקן, שידעתי שהן מקובלות מאוד. ממש כמו בסרטים, שנבחרת המעודדות מכילה את הבנות "הכי שוות".
וכמובן שאני חייבת להיות אחת מהן. תודה רבה באמת, ג'סי הישנה.
המאמנת, מיס טיילור, הביאה לי את תלבושת המעודדות, ונחרדתי לגלות שהיא בגד גוף וחצאית קצרצרה – והכל בורוד.
“את בחרת את הצבע והגזרה בשנה שעברה כשהקפטנית הקודמת עזבה,” הודיעה לי ויולט, נערה מהשכבה שלי שהיא בלונדינית עם עיניים כחולות כהות. היא הייתה יפה, אבל היה לה פרצוף שדורש סטירה. וגם הקול שלה היה מעצבן. “נכון שזה מדהים?”
גועל נפש, אם תשאלו אותי. “כן,” אמרתי בחיוך מזויף. “מהמם.”
ואפילו עם התלבושת המזעזעת נראיתי עוצרת נשימה. גנחתי ביאוש.
האימון הלך דיי טוב. גיליתי שהגמישות עוד נשארה לי וכמוה גם הכושר הגופני שלי. בסיום האימון הזעתי, אבל לא הייתי קצרת נשימה, מה שהיה טוב.
אחרי האימון חזרתי הביתה, ולאחר שהתקלחתי בזריזות – ברצינות, הפובייה שלי מהמים מחמירה מיום ליום – עיני קלטו שיש לי מכתב מהקליניקה על השולחן. בטח אבא הכניס לי את זה.
לקחתי את המכתב ווכשקראתי את התוצאות של הבדיקה, לא יכולתי שלא להיות מאושרת. לא היה לי איידס. לא הייתה לי מחלת מין. הייתי בריאה לחלוטין.
רציתי לרוץ ולצעוק את זה לכל העולם, אבל אף אחד לא ידע שבכלל חשבתי שעשויה להיות מחלה שכזאת.
חוץ מבלייז.
מייד מבטי פנה להביט בפלאפון שלי – שהיה אייפון, דרך אגב. המספר של בלייז הדהד בראשי. לא התקשרתי אליו מאז אותו יום לפני שבוע וחצי, בערך, שהוא הלך איתי לקליניקה. למעשה, לא פגשתי אותו מאז.
תהיתי אם כדאי לי לספר לו. אולי הוא יחשוב שאני סתם ילדה קטנה שמציקה לו?
התיישבתי על המיטה ודולצ'ה מייד קפצה לי על הברכיים. לקחתי את הפלאפון והחלטתי לאזור אומץ ולחייג.
וחייגתי.
הרגשתי שאני נדרכת בזמן שצליל החיוג נשמע. גירדתי את הפרווה מאחורי אוזנה של דולצ'ה, וזו סגרה עיניים וגרגרה למגע. חייכתי כשראיתי אותה נרגעת, זנבה הקטן מצליף בחדווה.
“הלו?” ענה לי קול מוכר ואני הרגשתי שאני קופאת.
“בלייז?” שאלתי בקול קטן.
הייתה שתיקה למשך כמה רגעים ואז – “ג'סי?”
“כן,” מלמלתי, מרגישה סומק מציף את פני. “אתה עסוק? אני מפריעה? אם אני מפריעה אני יכולה להתקשר מאוחר יותר – “
“לא,” הוא קטע אותי. “אני לא עסוק. אני שמח שהתקשרת.”
נשמתי לרווחה. “הגיעו התוצאות של הבדיקה.”ֿ
“ו..?”
“אני בריאה.”
“ידעתי,” הוא אמר בשביעות-רצון, משום מה. “הייתה לי תחושה שאת בסדר גמור.”
צחקתי. “ולא חשבת על לומר לי את זה קודם?”
גם הוא צחק. “רציתי שתגידי לי קודם כדי שאוכל להיות בטוח.”
“אז יצאת מנקודת הנחה שאני אתקשר?” הקנטתי אותו בגיחוך.
“אפשר לומר,” הגיחוך שלו היה סקסי יותר.
לפתע השתררה בינינו שתיקה בזמן ששנינו לא ידענו מה לומר.
“אה…” החלטתי לשבור את השתיקה. “אז מה עם החברה שלך? אמרת שרבת איתה באותו הלילה במועדון.”
קולו של בלייז כבר לא היה קליל ומשועשע. “כן,” הוא אמר בעגמומיות. “היא עדיין לא מדברת איתי. לא עונה לי לטלפונים, או לאסמסים. מסננת אותי, בקיצור.”
“עכשיו שאני חושבת על זה, סיפרתי לך הרבה עלי, אז כדאי שגם אתה תשפוך,” הצעתי. “אז מה אתה מרגיש כלפיה?”
“אני מניח שאני אוהב אותה, אבל אני לא באמת יודע,” בלייז אמר במעט בלבול. “כל הקטע הזה של רגשות לא יושב לי טוב. אני לא מצליח להבדיל בין רגשות, את מבינה?”
“לא ממש,” הודיתי. “תנסה להסביר לי, אולי, איך אתה מרגישה כשאתה מסתכל עליה?” הרגשתי שאני נכנסת לתפקיד של פסיכולוגית.
הוא צחק. “אני ממש לא יודע למה אני הולך לספר לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד אחר או שאני לא מבין בעצמי,” הוא אמר. “מה יש בך שגורם לי לרצות לספר לך הכל, ג'סמין בלרוז?”
משכתי בכתפי, על אף שידעתי שהוא לא רואה אותי. “אני לא יודעת, בלייז אורצ'רד. אולי אתה חושב עלי בתור האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לך?”
בלייז גיחך. “אני מניח שזו הסיבה,” הוא נשמע מחוייך. “בכל אופן, אני לא יודע מה אני מרגיש כלפיה.”
“שוב, תספר לי מה אתה חושב כשאתה רואה את התמונה שלה בדמיונך.”
הוא חשב על זה לרגע. “אני מחייך כמו מטומטם?” זה יצא כשאלה.
“תחשוב עליה עכשיו,” יעצתי לו. “תזכר בכל הפרטים הקטנים בה – החל מהשם שלה, ועד לצבע השיער שלה.”
כמה רגעים של שקט ואז – “אני מחייך,” הוא הודיע לי. “ואני מרגיש קליל לפתע, כשאני יודע שיש לי אותה בחיים שלי. היא עזרה לי בהרבה דברים, עברה איתי תקופות קשות, ואני מעריך אותה לא רק בתור אישה או חברה, אלא גם בתור בן-אדם. היא טובת-לב, שלא לדבר על כך שהיא יפהפייה, ומצחיקה, ובכל פעם שהיא צוחקת הלב שלי נמלא אושר כזה, כאילו כל דבר בעולם נמצא עכשיו במקומו. כשהיא מנשקת אותי יש לי עור ברווז – במובן הטוב של הדבר – ובכל פעם שאנחנו עושים סק – “
“אתה יכול לעצור כאן!” קטעתי אותו בחרדה. לא ממש התחשק לי לשמוע על חיי הזוגיות האינטימיים שלו.
בלייז נשמע מבולבל כששאל, “אז מה כל זה אומר?”
נאנחתי. “אתה באמת לא מבין,” מלמלתי. “אפילו אני, שלא זוכרת כלום, מבינה. אתה אוהב אותה, טיפש שכמוך. לך תשיג אותה!”
הוא נשמע מהוסס. “אני לא חושב שזה רעיון טוב. את מבינה, היא דיי התעצבנה עלי כשאמרתי לה שאני רוצה שנחכה עם המעבר לדירה ביחד – “
“אם אתה באמת רוצה, אתה יכול להשיג אותה חזרה,” התעקשתי. “אתה רוצה שאעזור לך?” הצעתי לפתע.
“מה זאת אומרת?” הוא שאל במהירות.
“אתה עזרת לי. זה רק הוגן שגם אני אעזור לך.” ההגיון היה ברור כשמש.
לאחר עוד קצת היסוסים מצידו ועקשנות מצידי, מצאתי את עצמי עומדת בפני בניין פאר בקצה האחר של העיר. הסכלתי על הפתק עליו כתבתי את כתובתו של בלייז, מספר הקומה ומספר הדירה. לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי על כפתור האינטרקום. בלייז לא שאל אפילו מי זה ופתח לי את הדלת. עליתי לקומה מספר ארבע-עשרה לדירה 145 ושם, לחצתי על פעמון הדלת.
“אני בא!” קולו של בלייז נשמע מבפנים ולפתע דלת דירתו נפתחה. בלייז ראה אותי וחייך. “תכנסי,” הוא זז הצידה כדי לאפשר לי להכנס.
הדירה שלו הייתה מסודרת להפליא. ציפיתי מדירת רווקים של בחור בן עשרים-ושלוש שתהיה מבולגנת עם בקבוקי בירה ווודקה בכל מקום – אבל מצאתי במקום דירה נקייה ויפה, עם נוף מדהים ומרפסת נחמדה.
“דירה יפה,” החמאתי לו והוא סגר את הדלת אחרי. לפתע פלאפי, הכלב השחור והגדול שלו, הגיח וקפץ עלי בליקוקים ורחרוחים. בלייז עזר לי להעיף אותו ממני ורק אז ראיתי את החתול שלו – דימיטרי. הוא היה שמן וגדול בצבע אפור עם פרווה פרוותית למדי. היו לו זוג עיניים כחולות גדולות ואפילו היה לו קולר סביב הצוואר. “הוא חמוד,” מלמלתי והושטתי ידי ללטף אותו.
דימיטרי גרגר כשגירדתי לו את הנקודה הרגישה מאחורי האוזן והחל להתחכך ברגלי אינספור פעמים. בלייז צחק. “הוא מחבב אותך,” הוא הודיע לי.
חיוך נפרש על פני. “לפחות מישהו שמחבב אותי,” פלטתי מבלי לחשוב.
בלייז שלח לי מבט שואל ואני כחכחתי בגרוני והתיישרתי. “כדאי שתתארגן,” הודעתי לו. “אנחנו יוצאים להחזיר לך את הבחורה!”
הוא מחה אבל אני לא שאלתי אותו וגררתי אותו לחדר שלו – שהנחתי שהיה בהמשך המסדרון. החדר שלו היה מסודר כמו יתר הבית, דבר שהפתיע אותי עוד יותר.
“אתה תמיד כזה נקי?” שאלתי אותו בזמן שהוא הוריד את החולצה. לפתע מצאתי את עצמי בוהה בחזה שרירי עם שישיית קוביות שגרמו לי כמעט להזיל ריר. בלייז לא שם לב שבהיתי בו ככה והשליך מעל הגוף המושלם הזה שלו חולצת טריקו אפורה כהה. הוא החליף מכנסיים לג'ינס כהים (הסטתי את מבטי הפעם) וכשסיים פנה להביט בי חזרה.
“אמא שלי לימדה אותי שלהיות נקי זה דרך חיים,” אמר לי בחיוך. “את צריכה לראות את הבית של ההורים שלי פעם. אמא שלי מנקה כל יום, כל היום. זו אובססיה מצידה. היא באה לנקות אצלי פעם בשבוע.”
לא יכולתי להתאפק וצחקתי. “אמא שלך מנקה לך את הדירה? ואני לתומי כבר חשבתי שאתה זה שעושה את הניקיונות.”
“אל תמעיטי בערכי,” הוא הזהיר. “אני זה ששומר על הנקיון שבוע שלם.”
חשבתי על זה לרגע. “נקודה טובה.”
לאחר מכן אמרתי לו בדיוק באיזה בושם להשתמש – בבושם שגרם לו להריח הכי טוב שיש. אחרי זה הוא ביקש ממני שאסדר לו את השיער כי הוא אף פעם לא מצליח. לכן לקחתי את המברשת שלו והברשתי את שיערו עד שהיה חלק. אפילו התגריתי בו וניסיתי לסרק לו את הזיפים. הוא פרץ במחאה ואני התגלגלתי מצחוק. מעולם לא הרגשתי כל כך חופשייה, משוחררת, אמיתית, אני.
ואני דיי בטוחה שג'סי הקודמת לא הייתה ככה גם היא אף פעם. זו הייתה אומנם רק תחושת בטן, אבל יכולתי להסתמך עליה.
“ועכשיו שאתה מוכן אנחנו יוצאים,” אמרתי לו והוא נראה לפתע מהוסס.
“אני עדיין לא חושב שזה רעיון טוב…” הוא מלמל ואני כבר איבדתי סבלנות ופשוט לפתתי את פרק ידו וגררתי אותו אל מחוץ לדירתו אל תוך המעלית. שם ירדנו בדממה לקומת הקרקע, ויצאנו מהבניין. נכנסתי למכונית האלפא-רומאו שלי, וכשבלייז היה גם הוא בתוכה, התנעתי.
“באיזה רחוב היא גרה?” שאלתי אותו.
הוא מלמל לי את מספר הרחוב בחוסר ביטחון עצמי משווע ואני נסעתי לשם. “אני לא מבינה ממה אתה כזה מפחד,” שאלתי באמצע הדרך.
הוא משך בכתפיו ולכסן לעברי מבט. “כבר אמרתי לך, אני לא טוב ברגשות. וחוץ מזה, הריב שלנו היה לא-הכי טוב שבעולם…”
נאנחתי. “אתה תצטרך להתגבר על זה מתישהו, אתה יודע.”
“מבחינתי 'מתישהו' עוד לא הגיע.”
התעצבנתי. “אתה צריך להפסיק להתעקש על הדברים הלא נכונים,” הודעתי לו. “אתה אוהב אותה, למען השם! למה אין לך את הרצון לעשות עם זה משהו? למה אתה צריך שמישהי שהייתה זרה בשבילך עד לפני שבועיים תעשה לך את העבודה?”
“היי, את כפית את עצמך עלי!” הוא התגונן. “אני אמרתי לך להניח לזה אבל את – “
“ – אני עושה בשבילך את הדבר הנכון, בלייז,” אמרתי לו בחוסר סבלנות. “וכדאי שתתחיל להלחם על הדברים שבאמת חשובים לך.”
הוא נראה כאילו סטרתי לו. “איך כבר עלית על זה?” הוא נשמע מעט חלול.
לכסנתי לו מבט מבולבל רק לשנייה, ואז החזרתי את מבטי לכביש. “איך עליתי כבר על מה?”
“על זה שאני לא נלחם על הדברים שחשובים לי.”
נאנחתי. “הפעולות שלך גורמות לתכונת האופי הזאת שלך להיות ברורה כשמש,” ציינתי. “אם אתה לא רוצה שאנשים ידעו שאתה כזה עצלן, כדאי שתתחיל להיות לא-עצלן.”
הוא גלגל את עיניו ואז הרצין שוב. “אף אחד מהחברים שלי לא עלה על זה,” הוא אמר בשקט. “והם חברים שלי הרבה יותר זמן ממך.”
משכתי בכתפי ולא עניתי. מה הייתי אמורה לומר? שככל הנראה יש לי אבחנה דקה? לא ידעתי כמעט דבר על ג'סי הנוכחית, אני הנוכחית. חוץ מהעובדה שעם בלייז אני מרגישה מאושרת יותר מאשר שאני מרגישה כשאני בבית עם שאנה והמשפחה, או בבית הספר עם הכביכול-חברים שלי. אולי בגלל שעם בלייז אני כמו ג'סי אחרת, בעולם אחר, שבו לא מכירים אותה כזונה או כגנבת בנים.
החלטתי להתחבר לבלייז עוד יותר. כל עוד לא מפריע לו שאני נמצאת בסביבתו.
וחוץ מזה, אני לא מצליחה להבין כלום על מי שהייתי פעם. אני לא מבינה מה היו הסיבות שלי לעשות את הדברים האלה. את כל זה אני מנסה להבין ולא מצליחה. וסוף-כל-סוף אני מצליחה להבין משהו על מי שאני עכשיו, אז למה לא לנסות ולהעצים את זה?
ובלייז עוזר לי לשם כך.
“אתה יודע,” הפרתי את הדממה. “אם אתה באמת רוצה משהו, אתה יכול להשיג אותו ולא משנה מה.”
בלייז הסתכל עלי בחוסר אמון. “כבר הבנת שאני לא בדיוק עם 'אש בעיניים', לא?”
נזכרתי לפתע בלילה שהכרתי אותו כשהייתי שיכורה. “אתה לא זוכר כשהייתי שיכורה התעקשתי שתניח לי לנפשי ולקחת אותי בכל זאת הביתה? זה נקרא לעמוד על שלך. רצית שאני אגיע הביתה כי – לא יודעת למה, בעצם. אולי סתם כי יש לך לב טוב – וביצעת את זה. אם אתה באמת רוצה לחזור לחברה שלך, כל שאתה צריך זה רק לעמוד על שלך.”
מבטו של בלייז הפך למהורהר. “לא חשבתי על זה ככה,” הודה.
הגענו לבניין שבו החברה של בלייז מתגוררת. החניתי את המכונית ויצאנו ממנה. “תזכיר לי שוב איך קוראים לה?” שאלתי את בלייז.
“מארי ריבר,” הוא השיב ולחץ את הקוד כניסה לבניין שהוא ידע כיוון שהיה פה אלפי פעמים עם מארי, ככל הנראה.
עלינו לדירה שלה בדממה וכשהגענו ונעמדנו מול הדלת, הוא החליק את שיערו לאחורה – תנועה של מבוכה ומתיחות.
“אתה לא מתכוון לדפוק?” שאלתי אותו והצבעתי על הדלת. הוא לקח נשימה עמוקה, ואז נשף. הוא לא זז ממקומו.
החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי ולאחר גלגול עיניים מופגן לכיוונו של בלייז, דפקתי על הדלת.
“רק רגע!” קול נשי נשמע מבפנים וכעבור דקה בערך דלת הדירה נפתחה, ואישה בעלת שיער אדום כהה, עיניה חומות כהות, גופה רזה וגבוה עם חזה עשיר, פתחה את הדלת. היא הסתכלה עלי, מבטה מבולבל, ואז מבטה נדד לבלייז, שעמד פתאום לידי. הבלבול בעיניה נהפך לזעם.
“מה אתה עושה כאן?” קולה היה מלא בכעס.
בלייז לקח עוד נשימה, ושמעתי אותו ממלמל משהו שנשמע כמו, “זה היה רעיון גרוע". מייד לאחר מכן הוא אמר בקול עגום, “מארי, תכירי את ג'סי… ידידה שלי. ג'סי, זאת מארי, ה…חברה שלי?” מעולם לא שמעתי כזה היסוס בקול של מישהו.
“לשעבר,” מארי הטיחה בפניו ונכנסה פנימה אל תוך דירתה ברוגז, משאירה את הדלת פתוחה. הרגשתי לא קשורה כל-כך, כמישהי שנדחפת בין זוג אוהבים – כמו מה שעשתה ג'סי הישנה. אבל את בסך הכל מנסה לעזור להם להשלים, וזה לא משהו שג'סי הישנה הייתה עושה.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה, גוררת אחרי את בלייז המהוסס, שמלמל פעם נוספת, “זה היה רעיון גרוע.”
פרק שביעי

מארי ישבה בקצה האחד של הספה, בלייז ישב בקצה השני, ואני התיישבתי על הכורסא מול שניהם, מרגישה מתוחה ומעוצבנת בו זמנית. ההבעה על פניה היפות של מארי הייתה זעם טהור, בלייז נראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו איפשהו, ואני הרגשתי שהעצבנות בי מתעצמת.
“לדעתי אתם צרכים לדבר על זה,” פלטתי ברוגז.
מארי שלחה לי מבט מאוד לא נחמד. “מי את בכלל שתתערבי לנו בעניינים?” היא סיננה.
“מישהי שמנסה לעזור לכם!” כעסתי. “כי זה ברור כשמש שאתם מתנהגים כמו תינוקות!”
מבטיהם של בלייז ומארי הצלטבו לשבריר שנייה ואז כל אחד הסתכל לכיוון אחר. שמתי לב שסומק קל עלה על פניה של מארי, ושבלייז בעצמו נראה מעט נבוך.
ֿנאנחתי. “מארי,” אמרתי בשקט. “למה ביקשת מבלייז שתעברו לגור ביחד?” החלטתי לרדת ישר לשורש הבעיה.
היא הסתכלה עלי כאילו אני סתומה. “כי חשבתי שאנחנו מתקדמים כבר הלאה, מן הסתם,” אמרה בעצבנות. “וכי אני… אני…” לפתע היא נהפכה מהוססת.
“כי את מה?” שאלתי בעדינות, מחליטה לנסות גישה אחרת.
היא נשכה את שפתיה ונראתה מאוד מודעת לעובדה שבלייז בחן אותה מזווית עינו, מעוניין במה יש לה להגיד.
לפתע מארי השיבה לו מבט וזה היה כאילו רק שניהם היו בעולם. “כי אני אוהבת אותך,” היא לחשה לו. “וחשבתי שגם א-אתה א-אוהב אותי…”
“מארי…” בלייז נראה כאילו משא השמיים הוסר מכתפיו. הוא התקרב אליה מעט בספה. “אני אוהב אותך גם,” הוא אמר הפעם ללא היסוס וזו הסמיקה מהישירות והכנות. “אבל אני לא חושב שאני מוכן עדיין ללעבור ביחד.”
“למה?” היא שאלה אותו ולפתע הם היו ממש אחד ליד השנייה, ירכיהם נוגעים. “למה לא? אנחנו ביחד כבר עשרה חודשים! בקרוב שנה!”
“אני יודע,” הוא מיהר להרגיעה. “אבל אני רוצה שניקח את זה עוד קצת זמן, ואני מצטער אם פגעתי בך. אני באמת אוהב אותך, אני פשוט רוצה שנחכה עוד.”
“תן לי סיבה אחת ואני מבטיחה לרדת מהנושא,” היא אמרה בתחינה.
בלייז נאנח ולפתע לקח את פניה של מארי בידיו והצמיד את מצחו למצחה כדי שיוכל להסתכל לה טוב יותר בתוך העיניים. “בואי ניתן ליחסים שלנו עוד חודשיים,” הוא ביקש. “כשנחגגו שנה לזוגיות שלנו, אני מבטיח לך שאני אהיה מוכן לזה. כרגע עוד לא.”
לפתע דמעות זלגו במורד לחייה של מארי. היא נראתה כלכודה בטראנס שבלייז היה היצר שלו. היא נראתה מכושפת על ידי בלייז, מוקסמת על ידיו, כאילו הוא מושא חייה ואין לה עוד אף אחד אחר.
“אוקיי,” היא לחשה ולפתע שפתיו של בלייז היו על שפתיה והשניים התנשקו כאילו אין אף אחד בעולם.
מבלי לחשוב חיוך נפרש על פני. קמתי בשקט ממקומי, הלכתי על קצות האצבעות לדלת, ויצאתי מהדירה, משאירה לבלייז ולמארי פרטיות שהשניים בטח רצו.
כל הדרך חזרה למכונית דילגתי באושר וכשנכנסתי למכונית עצמה נסעתי עם חיוך מטופש על הפנים.
ברגע שהגעתי הביתה החיוך ירד מפני. לא היה לי מושג אפילו למה.
לארוחת הערב הצטרפה אלינו מוניקה, החברה של שאנה. לא התייחסתי אל אף אחד בזמן שאכלתי וראיתי שאבא מתחקר את מוניקה על כל מיני דברים.
ג'ולי עצמה רק הקשיבה והנהנה בסתמיות. מפעם לפעם היא שלחה לי מבט תוהה, ואני לא הבנתי למה.
למחרת בבוקר הלכתי מוקדם יותר בשביל אימון מעודדות מוקדם. האימון הלך מצויין – המאמנת אמרה לי שזה נראה כאילו השתפרתי מאחרי התאונה, משום מה – ובסופו של דבר, התחיל יום הלימודים.
כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, דיאן הודיעה לי שהמשחק של הכדורסל, כך מסתבר, הרבה יותר קרוב משל הפוטבול. “עוד ארבעה ימים, למעשה,” היא אמרה בלחץ. “ואני הייתי בטוחה השהפוטבול זה הראשון…”
“תירגעי,” אריסה ניסתה לנחמה. “ג'סי זוכרת את כל התנועות – “
“זה לא זה! זה העובדה שיש את התנועה המיוחדת לג'סי שהיא צריכה לזכור!” דיאן צווחה בפחד.
ֿהייתי צריכה להתאפק מלגלגל עיניים. “אני אבקש מאריסה שתלמד אותי היום אחרי הלימודים,” אמרתי לה. “זה בטח לא כזה קשה.”
התברר לי אחרת כשאריסה לקחה אותי לאולם הכדורסל הקרוב בו יערך המשחק. מסתבר שהתנועה שמיוחדת – תנועה שג'סי הקודמת, ברוב חכמתה, המציאה – הייתה אחד הדברים היותר קשים ומסוכנים שקיימים. נדמה לי כאילו כל מה שג'סי הישנה עשתה היה כדי לגרום לעצמה לחוש כאב, כמו סוג-של מזוכיזם. למען האמת, אני לא אתפלא אם זה באמת זה.
כשסיימנו את האימון הרגשתי כאילו כל השרירים שלי נתפסו. לא הצלחתי לבצע את התנועה המיוחדת באופן מושלם, כי למען האמת דיי פחדתי. ואת ה"טאץ'” האחרון, כמו שאריסה קראה לזה, היא אמרה לי שנצטרך כנראה להוסיף במשחק עצמו כי אין לנו זמן ללמוד אותו. “אני מקווה שג'סי שבתוכך זוכרת את זה לפחות,” היא מלמלה לפני שדרכינו נפרדו.
הרגשתי מעוצבנת פי חמישה כשהגעתי הביתה. כולם חשבו כאילו יש לי איזה מנגנון-ג'סי שאני יכולה לכוון אותו לפי רצוני ולגרום לכך שפתאום משום מקום אני אזכור הכל. אני שונאת אותם. את כולם! היחיד שלא שפט אותי כך היה בלייז, שלא הכיר אותי בכלל בתור ג'סי הזונה המטומטמת…
ואולי זה בעצם מתקבל על הדעת. הלא אמא שלי הייתה זונה. אולי זה עובר בגנים…
בתום ארוחת הערב – שערבה הפעם חמין מלא שומן (משום מה נדמה לי שג'ולי מנסה לגרום לי להשמין) התיישבתי עם אבא מול הטלוויזיה. ג'ולי לקחה את שאנה לסיבוב-קניות-לילה קבוע שלהן, מסתבר, כך שנותרנו רק אבא ואני.
צפינו באיזו תוכנית בידור משעממת עד שהחלטתי לשאול אותו. “אמא אי פעם ניסתה ליצור איתי קשר?”
אבא פנה להביט בי כל כך מהר עד שהתפלאתי שהוא לא תפס את הצוואר. “מאיפה השאלה הזאת פתאום?” הוא נראה מעט המום.
משכתי בכתפי וקיבעתי את מבטי בטלוויזיה. “סתם תהיתי,” אמרתי. “כי משום מה אני לא מוכנה לקבל את זה שאמא שלי נטשה אותי לבד לגמרי.”
הוא נאנח. “סיפרתי לך כבר בלילה הראשון שלך אחרי השחרור, ג'סי,” אמר. “היא עזבה אותנו והשאירה מכתב גירושין בדואר.”
התכווצתי. “אמרת שאותה הכי אהבת.”
“כן,” קולו הפך לפתע נוסטלגי. “היא הייתה אישה מרהיבה ביופייה. את כל כך מזכירה לי אותה עם היופי הזה, רק שהעיניים שלה היו זהובות, ושלך תכולות כמו שלי. אבל היא הייתה אחת הנשים היפות ביותר, אם לא הכי, שראיתי בחיי. סוכנויות דוגמנות הציעו לה אלפי פעם לעבוד אצלם והיא סרבה כל פעם מחדש. אני לא יודע איך היא מצאה את דרכה בכלל לבית הבושת שלי. היא נראתה לי כמו מישהי שיכולה לעשות הרבה כסף בכל כך הרבה דברים אחרים. והיא הייתה גם צעירה אז, בת עשרים ושלוש בסך הכל.”
“היא מעולם לא סיפרה לך למה?”
“לא,” אבא חייך מעט. “היא לא אהבה לדבר על עצמה. היא טענה שזה גורם לה להזכר בדברים לא טובים. אחרי הגירושים חקרתי עליה קצת, ומצאתי את עצמי עומד בתחנת משטרה, שומע עדות מאחד השוטרים שנואל הייתה, בעצם, סוחרת סמים עד בערך חודשיים לפני שהיא באה לבית הבושת שלי, ונעצרה לחודש. אחר כך גיליתי גם שאביה נהג להכות אותה ואת אמה בביתם, ואף אנס אותה.”
השפלתי את מבטי. “החיים של נואל היו קשים.” הערתי שלא לצורך.
“כן,” אבא אישר. “לא הייתי מאחל לאף אחד חיים כאלה.”
“ועל אף כל זה התאהבת בה,” ניסיתי להבין את ההגיון.
אבא לכסן אלי את מבטו ומשך בכתפיו. “אהבה זה משהו שאי אפשר לשלוט עליו, ג'סמין,” לשמוע אותו קורא לי בשמי המלא גרם לי להרגיש חמימות מוזרה בבטן. “זה פשוט קורה לפני שאת בכלל מסוגלת להבין איך ולמה. לפעמים האהבה יכולה להיות יפהפייה ומדהימה בכל כך הרבה מובנים, ולפעמים היא יכולה להיות כואבת יתר על המידה…”
משום מה, המשפט הזה של אבא, גרם לי להרגיש כאילו בעטו לי בבטן. זו הייתה הרגשה שכאילו ג'סי הישנה ניסתה לומר לי – ולאבא – “אתה לא מבין אפילו עד כמה אתה צודק".
קיפלתי את רגלי לבטני. “אתה יודע איך בכלל נפלתי אז למים?” החלטתי לשנות כיוון שיחה.
“לא בדיוק,” הוא הודה. “לפי מה שהרופאים אמרו לי, זה שהציל אותך סיפר להם שהוא מצא אותך טובעת בערך באזור החוף הצפוני, ליד צוק דראכטר. הוא לא ידע איך הגעת לשם – וגם לא אף אחד אחר ששאלנו.”
הנהנתי בתודה ושארית הערב עברה בדממה עד שפרשתי למיטה.
ביום שלמחרת, מייד כשחזרתי מהאימון ועמדתי להכנס לחניון התת-קרקע של הבניין שלי, ראיתי שני אנשים עומדים ומחכים לי בחוץ.
החניתי את המכונית שלי לידם ויצאתי. ולאחר שהתקרבתי, ראיתי כי אלו בלייז ומארי.
פרק שמיני

“אמ… היי?” שאלתי בהיסוס כשראיתי שהם מסתכלים עלי במבטים מוזרים.
“היי ג'סי,” השיב לי בלייז וחייך מעט. “מה שלומך?”
שילבתי ידיים כאילו אני מנסה לחבק את עצמי. “הכל בסדר, מה אתכם?” מבטי רפרף על מארי, ואז שב לבלייז.
לפתע השניים החליפו מבטים מחוייכים. “רצינו להגיד לך תודה,” אמרה לפתע מארי וגרמה לי להסתכל עליה בבלבול.
“על מה?” שאלתי.
“על זה שגרמת לנו להשלים,” חייך לעברי בלייז חיוך שגרם לי להרגיש חמימות בכל הגוף. “אף אחד מעולם לא עשה מעשה טוב כזה בשבילי.”
למען האמת, כבר שכחתי שחיברתי ביניהם. אריסה העבידה אותי קשה על התנועה המיוחדת, ואחרי השיחה שהייתה לי בלילה הקודם עם אבא המוח שלי היה טרוד בכל כך הרבה דברים. אבל עכשיו שנזכרתי, יכולתי לחייך אליהם ולצחוק מעט. “זה בסדר,” אמרתי בביטול. “אתם לא צריכים להודות לי. בסך הכל גרמתי לטיפש כאן להבין שהוא אוהב אותך, מארי.”
מארי הסמיקה קלות ולפתע, משום מקום, היא קפצה עלי בחיבוק מוחץ. “תודה לך,” היא הידקה אותי אליה. “מה שעשית ממש חשוב לי ואני בטוחה שגם לבלייז, גם אם את מפחיתה מערך.”
הייתי מעט המומה, אבל הצלחתי להתעשת ולהשיב לה בחיבוק. “אין שום בעיה,” אמרתי ברוך ואחרי שהתנתקנו זו מזו פניתי להביט בבלייז. “מה שאני לא מצליחה להבין, עם זאת, זה למה אף אחד מהחברים האחרים שלך – שאני בטוחה שיש לך – לא עשה את זה בשבילך.”
בלייז החליק את שיערו לאחור – תנועה עצבנית – ואז חייך לעברי חיוך קטן. “בנים לא עוזרים לבנות עם חברות באופן מעשי,” הוא הסביר. “הם ניסו לתת לי עצות איך לשפר את המצב, אבל הם לעולם לא היו דוחפים את האף כל כך עמוק כמו שאת עשית. ואני מעריך את זה, שלא תביני לא נכון,” הוא מיהר להוסיף את החלק האחרון.
צחקתי. “אני מבינה,” קרצתי לו. “העיקר שהכל בסדר ביניכם עכשיו.” חוץ מזה, זה הרגיש טוב לעשות משהו שאני בטוחה כמעט במאת האחוזים שג'סי הקודמת לא הייתה עושה.
“ובתור תודה, אני רוצה לקחת אותך לבית קפה עכשיו!” מארי לפתה לפתע את מרפקי. “רק שתינו,” היא קרצה לי.
שלחתי מבט מעט מבוהל לבלייז אבל הוא רק צחק. “אני אשאיר אתכן לבד, בנות,” הוא חייך לעבר מארי ונתן לה נשיקה קטנה על השפתיים. “נתראה אחר כך, מארי. ואשמח אם תקפצי לביקור מפעם לפעם, ג'ס.”
חייכתי והנהנתי והוא הלך לדרכו בעוד מארי גררה אותי אחריה לבית קפה קרוב. “תזמיני מה שאת רוצה,” היא אמרה כשהתיישבנו על יד אחד השולחנות. “אני משלמת.”
נאנחתי והחלטתי שעדיף לי לא להתמקח איתה. לאחר שהזמנו בננה-ספליט לשתינו ומילקשייק שוקולד בשבילי וקפה שחור בשבילה, מארי הסתכלה עלי במבט בוחן. הרגשתי שאני נדרכת, כי המבט הזה הזכיר לי מבטים של בנות מבית הספר; מבט מעט מבולבל, מעט קנאה משולבת בו, ותהייה והשתאות בנוסף.
“קרה משהו?” שאלתי, מסמיקה מעט.
היא קמטה את מצחה. “אני מנסה להבין,” היא אמרה באיטיות. “למה עזרת לבלייז ולי ללא כל אינטרס.”
“מה זאת אומרת?”
היא נאנחה והפנתה את מבטה הצידה. “את בחורה יפה, ג'סי. אני בטוחה שאת יודעת את זה,” הנהנתי בהבנה. “ובדרך כלל לבחורות יפות יש אינטרסים כשהן פועלות כפי שהן פועלות.”
הבנתי לאט-לאט לאן השיחה עומדת להתגלגל. “אני לא מנסה להשיג את בלייז,” נחפזתי לומר. “אני עשיתי את זה ללא כל אינטרס.” חצי-אמת. ומארי שמעה את זה בקולי.
“אם לא ניסית לשבת על הצד הטוב של בלייז, אז מה האינטרס האחר?” מארי נעצה בי מבט בוחן. “בלייז סיפר לי שאיבדת את הזכרון.”
לקחתי נשימה עמוקה ולפתע המלצרית הגיעה עם ההזמנה שלנו. לאחר שהניחה את הפריטים על השולחן והלכה, לקחתי את המילקשייק בידי ושתיתי לאיטי. “אני באמת איבדתי את הזכרון,” אמרתי לה. “אני לא זוכרת כלום עד אותו רגע בו התעוררתי בבית החולים.”
מארי נראתה כאילו זה הסיפור הכי מעניין שהיא שמעה זה זמן רב ומשום מה, זה דרבן אותי להמשיך. “גיליתי הרבה על ג'סי הקודמת בשלושה שבועות האחרונים. הג'סי שלפני האמנזיה הייתה חתיכת זונה מארץ הזונות. היא השתמשה ביופי שלה בשביל לגנוב בחורים לבנות – אפילו חברות שלה! – ואחרי שהיא גרמה לבנים האלה להתאהב בה נואשות, היא זרקה אותם לאלף עזאזלים. בנוסף לכך, היא הייתה מגעילה לאחות הקטנה, שלה, התייחסה בזלזול להכל, והפכה לסוג-של מלכה בבית הספר.”
עצמתי את עיני והרגשתי משב רוח קריר מבדר את שיערי. “אני מנסה שלא להשתייך לג'סי הזאת,” אמרתי בשקט. “אני לא זוכרת את המניעים שלה לעשות את מה שהיא עשתה, וגם אם היו כאלה, אני בטוחה שהם לא מספיק טובים אם היא הייתה מרשעת שכזאת. לכן עזרתי לבלייז ולך לחזור להיות ביחד. זה היה כדי להשאיר אותי שפויה, כדי לראות שאני עדיין בסדר, שאני טובה, לא כמו ג'סי ההיא. במקום לגנוב את החבר, השבתי אותו לאהובתו. וזה גרם לי להרגיש סיפוק, כאילו התעליתי מעל עצמי הקודמת.”
חזרתי להביט במארי. “אני לא עשיתי זאת מכל כוונה רעה, באמת,” אמרתי במעט תחנונים. “אני רק רציתי שתהיו ביחד ושהכל יהיה בסדר ביניכם. אני מצטערת אם גרמתי לך לחשוב שאני רודפת אחרי בלייז או משהו כזה. אני בסך הכל רוצה חברים אמיתיים, שלא מכירים את ג'סי הקודמת, ושלא ישפטו אותי על פיה. כמו הכביכול-חברים שיש לי עכשיו בתיכון, שמתייחסים אלי כאילו אני אותה זונה שהייתי.”
פניה של מארי נמלאו רחמים כשסיימתי לדבר ומשום-מה, לא היה לי איכפת. שתרחם עלי. מה זה משנה ממילא? “אני מבינה,” היא אמרה לבסוף. “תודה ששתפת אותי, ג'סי.”
הנהנתי בנוקשות, מחכה לתגובתה.
“ואני חושבת שאני יכולה להיות חברה שלך,” היא חייכה חיוך כן. “וגם בלייז. אנחנו נהיה החברים האמיתיים שלך, שלא ישפטו אותך על פי איך שנהגת להיות, כי אנחנו מכירים אותך בתור ג'סמין בלרוז, זאת שאחדה בינינו. וחוץ מזה, בלייז תמיד התלונן שאין לו ידידות ושהוא צריך אחת שתעזור לו להתמודד איתי.” היא צחקה. “עכשיו יש לו אותך, ג'סי.”
חייכתי אליה. “תודה, מארי.”
היא חייכה חזרה. “אין על מה.”
“אז איך הכרת את בלייז?” שאלתי אותה ולקחתי חתיכה מהבננה ספליט לפי.
הבעתה של מארי השתנתה והפכה לנוסטלגית. “אנחנו חברי-ילדות,” היא סיפרה לי בחיוך רחב. “הכרנו כשהיינו בני עשר. הוא עבר העירה עם הוריו ואחותו הגדולה והמאומצת. הוא הצטרף לכיתה שלי, ומייד התחבר על כל ילדי הכיתה. הוא היה ילד יפה-תואר כבר מגיל צעיר, וכל הבנות, שהתחילו לחקור את נושא הבנים כבר בגיל הזה, שמו לב לכך. הוא היה פצצת אנרגיה ואושר שכולם רצו להתחבר איתו, להיות קשורים אליו איכשהו.”
חיוכה של מארי דעך מעט. “אבל אז, כשהיינו בני שתים-עשרה, אחותו הגדולה נהרגה בתאונת דרכים. בלייז שקע בדכאון; הוא היה קשור לאחותו, על אף היותה מאומצת, כמו שאח קשור לאחותו הגדולה, ואפילו יותר. כיוון שההורים שלי וההורים של בלייז הכירו בדרך כלשהי, הוזמנו להלוויה ושם, לראשונה, ראיתי את הצד האפל של ילד-השמש מבית הספר. הייתי הילדה היחידה מהכיתה שהגיעה להלוויה, וכשראיתי אותו צועק ובוכה בכי תמרורים שכזה, לא יכולתי להתעלם ממנו ולקחתי אותו אלי לחיבוק. להפתעתי, על אף שלא הכרנו כל כך טוב, הוא השיב לי בחיבוק ובכה עלי. אפילו ההורים שלו לא הצליחו להרגיע אותו. רק אני.
“מאז נהפכנו לחברים קרובים. הוא נהפך למסוגר בפני כולם, ונפתח רק בפני. היינו צמד-חמד בלתי נתנים להפרדה. לאחר מכן, כשהגענו לכיתה ט', הוא נהפך חזרה לילד-שמש שהוא היה, וכולם התלהבו ממנו – במיוחד הבנות. בתיכון הוא בכלל נהפך להורס לבבות, ואני כבר אז התאהבתי בו, אבל הוא לא בי. הוא יצא עם הרבה בנות, ואני, כיוון שנראיתי טוב בעצמי, מצאתי לעצמי בנים. התרחקנו מעט אז, וחזרנו להיות חברים טובים כשרציתי להיוועץ בו כיצד לעזור לאחי הגדול, ג'ררד, לאחר שנשבר לו הלב בגלל מישהי, כי הוא היה שקוע בדכאון שכזה…
“בכל אופן, אחרי שבלייז דיבר עם ג'ררד ועודד אותו בכך שאמר שהבחורה ההיא הייתה סתומה אם היא זרקה בחור טוב שכמוהו, בלייז ואני נשארנו לבד בחדר, לא יודעים ממש איך לדבר, כי דיי נתקנו קשר. בסוף מצאנו את עצמנו ביחד במיטה, עירומים, ומרוצים. מאז נהפכנו לבני זוג באופן רשמי.”
הסיפור היה כל כך יפה ומרגש עד שמצאתי את עצמי דומעת קלות. “איזה נחמד זה כשיש לך חבר ילדות שבסופו של דבר הופך לבן-זוג,” מלמלתי. “זה משהו כמו מסיפור בדיוני.”
מארי צחקקה. “משהו כזה,” היא הסתכלה עלי. “ומה איתך? לך יש מישהו בחיים שחשוב לך ככה?”
הנדתי בראשי לשלילה. “לא. ג'סי הישנה לא נתנה לי לאהוב אף אחד.”
לאחר מכן, המשכנו לדבר עוד עד שירד הערב לחלוטין ומארי ליוותה אותי חזרה הביתה. “שמחתי להכיר אותך,” היא אמרה לי בכנות ובחיוך. “ואני ממש אשמח אם נמשיך להיות חברות!”
“גם אני,” אמרתי לה בחיוך משלי ולאחר שהחלפנו מספרי טלפון ופייסבוק, נפרדנו אחת מהשנייה. לא יכולתי שלא לשמוח.
בערך בשעה אחת-עשרה בלילה, הטלפון שלי צלצל והופתעתי לגלות שזה בלייז. “מה קורה, עצלן?” שאלתי בהקנטה.
“הכל בסדר, דוב-מערות,” הוא צחק. “איך היה הדייט שלך עם מארי?”
גלגלתי את עיני. “היה כיף לגמרי,” חייכתי. “היא בחורה מדהימה. אני שמחה כל כך בשבילך. היא סיפרה לי גם איך נפגשתם.”
בלייז שתק לרגע. “את הכל?” הוא שאל בקול מעט מדוד מידי.
השפלתי את מבטי וליטפתי את דולצ'ה שישנה לצידי על המיטה. “היא סיפרה לי על אחותך,” מלמלתי.
“אני מבין,” משום-מה, הייתה הקלה בקולו. “חסכה ממני את הטרחה לספר לך.”
“היי!” התלהמתי בצחוק. “זה לא יפה!”
הוא צחק. “הייתי מספר לך בכל מקרה, אז את יכולה להיות רגועה.”
חייכתי. “היא אמרה לי שאנחנו חברות עכשיו.” אמרתי בסיפוק.
“וגם אני חבר שלך עכשיו,” הוא הוסיף בשמי. “אל תשכחי אותי!”
“בטח,” חייכתי בשמחה. “זה אומר שנצטרך להפגש הרבה ולעשות כל מיני דברים שחברים עושים.”
הוא נאנח. “אבל אני עצלן, שכחת? את תצטרכי ליזום הכל.”
“הפסקת להיות עצלן ברגע בו הכרת אותי, בלייז מותק,” לא יכולתי להפסיק להקניט אותו – הוא פשוט דרש את זה. “אז כדאי שתתרגל לחיים מלאי מרץ.”
הוא גנח. “את לא מתכוונת לזה ברצינות, נכון?”
גיחכתי בשקט. “אתה כבר תראה.”
“ג'סי, אני מזהיר אותך,” הוא אמר. “את לא הולכת לשנות מנהגים ישנים שלי – “
“אני לא שואלת אותך,” קטעתי אותו מעט בבוטות ועם חיוך מפגר על הפנים. “אז כדאי שתתרגל!”
“ג'סי – “
“לילה טוב, בלייז. וכדאי שתכין את עצמך נפשית לידידה כמוני.”
“היי, לא סיימתי לדבר – “
אבל כבר ניתקתי לו בפרצוף לפני שינסה למחות. ליבי פרפר בשמחה ולאחר שהנחתי את הטלפון חזרה על שולחני, התכרבלתי במיטה וחיכיתי בכליון עיניים למה שהעתיד טומן לי.
החיים החשוכים שהיו לי עד אותו רגע ניאורו פתאום, עכשיו כשמארי ובלייז בחיי.
פרק תשיעי

הערב בו משחק הכדורסל של התיכון שלי נגד התיכון השני בעיר הגיע. הייתי לחוצה ומרוגשת אבל הכי מכל: פחדתי. כי התנועה המיוחדת עליה עבדתי עם אריסה עדיין לא הושלמה לחלוטין, ושנייה אחת של חוסר-תשומת-לב, ואני יכולה למות. ברצינות.
כל תלמידי התיכונים באו לראות את המשחק, כולל משפחותיהם של השחקנים ושל המעודדות – גם לתיכון השני הייתה קבוצת מעודדות, שהמדים שלהן היו ירוקים ויפים לא כמו הורודים הצועקים שלנו. המשפחה שלי – שכללה את אבא, ג'ולי ושאנה – באו לראות אותי, והרגשתי שאני חייבת לרצות אותם.
השחקנים התחילו להתחמם על המגרש, והמעודדות, בחדר ההלבשה, עשו חימום נפרד. כיוון שאני הייתי הקפטנית, בסוף החימום הן כולן הסתכלו עלי בשביל מילות עידוד.
בלעתי את הפחד ומצאתי את עצמי אומרת, “יהיה בסדר, בנות! אנחנו מעולות ונדפוק הופעה שאף אחד לא ישכח!” בהחלט אף אחד לא ישכח, אחרי שאני אפתח את הראש.
השעה הגיעה ואני מצאתי את עצמי יושבת ליד אריסה על ספסל המעודדות וצופה במשחק. כשהרבע הראשון התקרב לסיומו הרגשתי שאני רועדת. אריסה שמה לב לכך ואמרה לי בעידוד, “את מבצעת את התנועה הזאת רק במחצית.”
נחמה פורטה.
כשהגיע לסיומו גם הרבע השני כל קבוצת מעודדות עלתה להופיע בתורה. קודם הקבוצה של התיכון השני הופיעה. לא שמתי לב בכלל למצב הניקוד – זה ממש לא מה שעניין אותי באותו הרגע – אלא רק התרכזתי במה שהמעודדות השניות עשו.
ואני חייבת להודות, שמופע העידוד שלהן היה מרשים. אבל לא היו להן שום תנועות מיוחדות, הכל היה בנאלי לחלוטין. כמו ריקוד פשוט. ידעתי שעם התנועה שלי אנחנו בטוח נדהים יותר. ובתמורה אני אשלם על כך בחיים שלי.
אל תהיי מלודרמטית, ג'סי. את לא תמותי. אולי תשותקי קלות, אבל לא תמותי.
הלוואי וזה היה פשוט כל כך להאמין לעצמי.
“מוכנה?” אריסה שאלה ואני רציתי לצרוח "לא!” אבל הקריין כבר קרא, “ועכשיו – למעודדות של תיכון סנט ג'וספינו ובראשן – ג'סמין בלרוז!”
בלעתי את רוקי. לא ידעתי שאומרים את השם של הקפטנית. לא אמרו את השם של הקפטנית של הנבחרת השנייה, אז למה אמרו את שלי?
חרא. כולם הסתכלו עלי במבטים מכל המינים והצורות.
המעודדות ואני התקרבנו למרכז הרחבה ומופע העידוד החל. התחלנו את הריקוד עם התנועות הפשוטות (לא הרגשתי הכי בנוח עם התלבושת הקצרצרה) ואז הבנות שמסביב עם הפונפונים עשו גלגלונים מרהיבים. זה היה הסימן של יתר הבנות לעבור לפרמידה. השתדלתי לחייך.
כל הבנות ללא הפונפונים – אלו שעם הפונפונים המשיכו בריקודים סביבינו – החלו לבנות את הפרמידה. אריסה ודיאן היו האחרונות עליה, ואז אני עליתי. הרגשתי שאני רועדת, אבל הכרחתי את עצמי להתרכז.
עמדתי על שתיהן, מרגישה צמרמורת של פחד וציפייה עוברת בגופי, ועם זאת מרגישה רע שאני דורכת על הכיבכול-חברות שלי.
“עכשיו,” סיננה לי אריסה ואיכשהו שמעתי אותה מעבר לכל הרעש. קיפלתי את ברכי, התחננתי לאלוהים שיתן לי את ברכתו, וקפצתי.
קיפלתי את גופי לכדור בזמן שהתגלגלתי באוויר. הייתי מספיק רזה בשביל לא ליפול מייד, וגם הגוף שלי היה מיומן. הזמן כאילו הואט בזמן ששהיתי באוויר. לא שמעתי אף אחד, והייתי מרוכזת רק בעובדה שאני מסוגלת ליפול כל רגע.
ברגע המכריע פקחתי עיניים וראיתי את הסל מולי. התיישרתי כמו ציפור מנוונת והושטתי ידי קדימה. לפתי את הסל עצמו ומרוב תנופה – ובגלל הכוחות הבלתי-יאמנים שיש לי בידיים – הצלחתי לעמוד עמידת-ידיים על הסל. עשיתי שפגט מהיר תוך כדי, ואז קפצתי חזרה על רצפת הרחבה מרגישה שליבי דוהר. אבל זה עוד לא נגמרה הסתובבתי במהירות חזרה לפרמידה והתחלתי בפליקפלקים וגלגלונים מרהיבים לחזרו אליה. המעודדות שלא היו בפרמידה כבר הביאו את המקפצה לפני הפרמידה ובפליפלק האחרון נחתי אם הרגליים על המקפצה, לקחתי תנופה, קפצתי במהירות-שיא ובסיבובים מרשימים ונחתי, איכשהו, חזרה על דיאן ואריסה.
המוח שלי הסתחרר והרגשתי שהכל סביבי מטשטש. לקחתי כמה נשימות עמוקות והרמתי את ידי למעלה בתנועה סופית. מחיאות הכפיים הסוערות גרמו לראשי לפעום בכאב. לא האמנתי שהצלחתי, ועם זאת הרגשתי שכל גופי דואב.
מבעד לטשטוש ראיתי שהבנות שלא בפרמידה מסתדרות מול הפרמידה ומושיטות ידיהן למעלה. ידעתי שאני צריכה ליפול אליהן אבל לא מצאתי בעצמי כוחות. “את מסוגלת,” שמעתי את דיאן ואריסה אומרות לי, מנסות לשדל אותי ליפול.
ולבסוף רגלי היו אלו שהכריעו ואני נפלתי אל תוך זרועותיהן המושטות של הבנות. עיני נעצמו בזמן שהן הורידו אותי בעדינו לקרקע. כשכל הפרמידה התפרקה פנינו לקהל הרחב והשתחווינו. ראייתי עדיין הייתה מטושטשת, ממש לא כמו באימונים, חזי כאב מרוב התנשמויות ופעימות לב חדות, ולא שמעתי כלום מלבד הנשימות המוזרות שלי.
איכשהו התיישבתי חזרה על הספסל. הרגשתי ידיים טופחות על גבי, קולות רחוקים ועמומים אומרים לי, “היית מעולה!” , “לא ציפינו לזה!” , “ממש לא חשבתי שיש לך את זה!” , “הקהל מת עליך! הם צועקים רק את השם שלך!” , “ניצחנו את בנות התיכון השני!” , “סלינה מסתכלת עליך בשנאה, את אפילו לא מבינה כמה. לא רק שגנבת לה את החבר עכשיו גם גנבת לה את ההצגה!” וכך זה נמשך עד שלפתע שמעתי את אריסה שואלת בדאגה, “ג'סי?”
וכאב הראש התעצם והתעלפתי.
התעוררתי עשר דקות לאחר מכן כשהיה זה כבר הרבע האחרון. השכיבו אותי על הספסל ומים קרים נטפו מפני. אריסה הסתכלה עלי בדאגה. “את בסדר?” היא שאלה.
“כן,” מלמלתי. “סליחה על זה.”
דיאן הופיעה לצידה. “זה בסדר,” היא אמרה בחיוך מסופק. “היית ממש טובה.”
ניסיתי לחייך אבל מצאתי שאני לא יכולה, אז הסתפקתי בהנהון. התיישבתי ואריסה הושיטה לי בקבוק מים. “תודה,” מלמלתי ולגמתי את הנוזל הקר.
לאחר מכן צפינו ביתר המשחק ואנחנו נצחנו בסופו של דבר נצחון מוחץ של 100-99. מגניב.
בדרכי חזרה למלתחות כדי להחליף בגדים ראיתי, לתדהמתי, את בלייז ומארי, עם עוד שני בחורים שלא הכרתי. האחד היה בעל שיער חום כהה ומעט קצוץ וזוג עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, שהזכירו לי את עיניה של מוניקה בנקס, חברתה של שאנה. הוא היה גבוה, בגובה של בלייז, וחתיך כמוהו, רק עם פחות שרירים מאשר לבלייז. הבחור השני היה בעל שיער שחור מתולתל וזוג עיניים חומות תואמות לאלו של מארי, וגוף זהה לאלו של בלייז והאחר, באותו הגובה גם. בכלל, כל השלושה – בלייז ושני הבחורים – נראו כאילו נשפלו ממגזין ספורט או משהו כזה. אפילו מארי היפה תאמה לתמונה.
“מה אתם עושים כאן?” שאלתי וגרמתי לכך שארבעתם יסובבו את מבטם לעברי. משום-מה, שני הבחורים הסתכלו עלי כאילו הם מכירים אותי.
“ג'סי!” אמרה מארי בשמחה וחיבקה אותי. “היית מעולה שם! לא ידעתי שאת כזאת אקרובטית!”
“כן, גם אני לא,” מלמלתי ופניתי להסתכל על בלייז בחיוך. “ומה אתם עושים כאן? לא ידעתי שמשחק כדורסל בין תיכונים מעניין אתכם.”
בלייז צחק. “תתפלאי,” הוא קרץ לי.
מארי הרפתה מהחיבוק. “באנו כי אחי הגדול מאמן את הנבחרת של תיכון סנט קארלוס, של המדים הכחולים,” היא אמרה בחיוך. “ג'סי תכירי את אחי, ג'ררד. ג'ררד, זו ג'סי, עליה סיפרתי לך.”
ג'ררד – הבחור עם השיער המתולתל והעיניים הזהות לאלו של מארי – הסתכל עלי במבט לא ברור. “נעים להכיר,” הוא אמר בקול עמוק למדי ושקט. משום-מה הרגשתי מעט לחוצה לידו ורק הנהנתי לעברו.
“וזה ביל בנקס,” בלייז הציג את הבחור השני. “הוא חבר קרוב של ג'ררד ושלי.”
פניתי להסתכל על ביל, שנראה כבן תשע-עשרה, ולא בגיל של בלייז וג'ררד, שהיו כבני עשרים-ושלוש. הנהנתי לעברו גם, מרגישה משום מה חוסר-בטחון בקרבתו גם.
ואז השם הזכיר לי משהו. “יש לך אחות בשם מוניקה, במקרה?” שאלתי.
כמו קסם, מוניקה ושאנה הופיעו פתאום. “כן,” אמרה מוניקה, ששמעה את שאלתי. “אני אחותו הקטנה.”
הנהנתי בהבנה ולפתע ראיתי שביל פונה להביט בשאנה, שהסתכלה על כל אחד אחר ורק לו עליו. הייתה לי תחושה שהם מכירים. “מארי, בלייז, ג'ררד וביל, זאת אחותי הקטנה, שאנה,” אמרתי, מרגישה עקצוץ מוזר בבטני.
“אנחנו מכירים,” פלטו ביל ושאנה בו זמנית. ולפתע ג'ררד וביל פנו להסתכל עלי.
“את באמת לא זוכרת כלום?” ג'ררד שאל ופתאום עיניהם של כולם הונחו עלי. הרגשתי נבוכה.
“לא,” אמרתי וקיבעתי את מבטי ברצפה, בוחנת לבנה שנורא עניינה אותי באותו הרגע. “אני לא זוכרת דבר. אבל אני יודעת מי ומה הייתי.” כדאי שתסתמי עכשיו, ג'סי. את לא רוצה ליצור רושם רע על אנשים שרק הרגע הכרת!
“היית מעולה דרך אגב,” שאנה אמרה לי בחיוך. “הקהל ממש נטרף ממך.”
“כן…” מלמלתי ולפתע כאב ראש תקף אותי. עצמתי את עיני, לקחתי נשימה עמוקה וסובבתי את גבי לכולם. “אני הולכת למלתחות להחליף בגדים. שאנה, תגידי לאבא ולג'ולי שיחכו לי.”
“אין בעיה,” שאנה ענתה, מופתעת מהתנהגותי, ואני הלכתי, מרגישה במבטיהם של כולם על גבי המתרחק.
פרק עשירי

ביום שלמחרת, מצאתי את עצמי בכיתה הראשונה שלי לבוקר לבד עם אדמונד בייקר. לא התחשק לי לדבר עם אף אחד שכביכול-חבר שלי, כי אירועי יום האתמול עדיין הטרידו אותי. ריקוד המעודדות, איבוד ההכרה, וג'ררד ריבר וביל בנקס, שנדמה היה כי הם מכירים אותי.
אדמונד נראה היה זועף מתמיד. התעלמתי ממנו כמו תמיד וקשקשתי במחברתי ברפיון נפש. עד שלפתע, הוא פצה את פיו.
“ראית אותך אתמול.”
ידי עצרה מלשרבט. “יופי.” מלמלתי, כי מה עוד יכולתי לומר?
נשמע היה כי הוא מתעטש, אך למעשה הוא נהם ברוגז. הפניתי את מבטי לאחור בעצבנות. “מה?” יריתי לעברו.
הוא צמצם את עיניו לעברי. “כלום.”
“אז למה אתה רושף עלי?”
“אף אחד לא רושף עליך, בלרוז.”
נחרתי בבוז. “יופי לך, בייקר.”
הוא חייך חיוך רע. “והנה ג'סמין בלרוז הישנה והטובה חזרה.” הלגלוג בקולו היה מורגש.
הפעם אני צמצתי את עיני. “אני לא מי שהייתי פעם,” נהמתי בזעם. “ולך בפרט אין כל זכות לומר לי על זה דבר.”
הכעס בקולו היה מורגש. “את לעולם לא תשתני, בלרוז. לעולם. תמשיכי להיות אותה זונה פתטית גם אם איבדת את הזכרון.”
הרגשתי דמעות מזדחלות לעיני. איך הוא מעז בכלל לומר לי משהו שכזה? “לך לעזאזל,” סיננתי בחולשה.
“הייתי שם, לא נהניתי,” הציניות שבקולו גרמה לי לרצות לסטור לו.
“למה אתה בכלל מדבר איתי?!” התפרצתי. “אמרת שאתה לא רוצה שנדבר, לא?!”
הוא משך בכתפיו באדישות. “אני עושה מה שאני רוצה,” הוא אמר בשקט.
לפתע אריסה נכנסה לכיתה והתיישבה לידי, קוטעת את השיחה-לא-שיחה עם אדמונד, תודה לאל.
מאוחר יותר באותו היום, לאחר אימון המעודדות – אחרי הכל, משחק הפוטבול יהיה בקרוב – החלטתי לקפוץ לצוק דראכטר, שבים שם, כאמור, טבעתי.
הצוק, כך התברר לי, היה ממש בצפון העיר. אחריו היה כביש בין-עירוני לעיר הבאה בתור. החניתי את המכונית שלי למרגלותיו ועליתי עליו. נעמדתי על קצהו, והרגשתי את משב הרוח מאיים להפיל אותי, אז הלכתי מעט אחורה. ריח הים גרם לי לבחילה לא מובנת, ולאחר חמש דקות של שהייה, הייתי חייבת לחזור למכונית כי הרגשתי רעד בלתי נשלט בכל גופי. להיות בקרבת הים, להרים את הריח המלוח שלו, לשמוע את קול גליו… כל זה גרם לי להרגיש נורא ואיום. הנחתי שבגלל זה אני גם מפחדת מלהתקלח הרבה זמן – מאז הטביעה יש לי טראומה ממים. לפחות כך זה נראה.
הרעד בגופי לא נפסק גם כשנסעתי אל תוך העיר. כיוון שממש לא רציתי לחזור הביתה, החלטתי לערוך ביקור פתע אצל בלייז. לכן מצאתי את עצמי חונה על סף בניין המגורים שלו, עולה לדירתו, ונוקשת על דלתו.
בלייז פתח לי את הדלת וכשראה שזאת אני, הוא חייך. “ג'סי! איזו הפתעה.”
חייכתי לעברו חזרה ואז ראיתי שהוא לבוש לקראת יציאה. “אני מפריעה?”
“למען האמת, תכננתי בדיוק לצאת…” קולו דעך.
“אה,” אמרתי, מאוכזבת. “אז בוא, אני אלווה אותך. אתה בטח הולך לדייט עם מארי, לא?”
בלייז צחק, משום מה. “לא, למען ההגינות. המקום אליו אני הולך עכשיו… בואי נגיד שמארי לא אוהבת להיות שם.”
צחקתי גם אני. “אפשר לבוא גם?” באמת שלא רציתי לחזור הביתה.
הוא חשב על זה לרגע. “זה תלוי,” אמר לבסוף. “את אוהבת מירוצי מכוניות?”
הרמתי גבה. “אתה נהג מירוצים?” משום מה, הוא לא נראה כזה.
“מופתעת?” הוא חייך חיוך זדוני.
“יותר מסוקרנת,” צחקתי. “קח אותי איתך. אני רוצה לנסות.”
פניו הרצינו. “אני לא נותן לך לנסוע.”
“אני אסתדר עם לשבת במושב הנוסע בזמן שאתה נוסע במהירות של שלוש-מאות קמ"ש.”
“מארי מפחדת מזה.”
“אני אוהבת אקסטרים.”
ולכן הוחלט שאני אלך איתו.
הגענו לחלק הדרומי של העיר, שם היה מגרש ריק לחלוטין שהוביל לכביש המהיר. היו שם בערך עשרים בנים, ג'ררד וביל ביניהם. בלייז סיפר לי שהוא וג'ררד, שהיו חברים טובים כבר מאז שהוא התחיל לצאת עם מארי, התחברו לביל, שהתחיל כנהג מירוצים בגיל שמונה-עשרה, ועכשיו בן תשע-עשרה. “אני לא מרגיש שיש בינינו בכלל פער גילאים,” בלייז אמר. “הוא מתנהג בכזאת בגרות…”
יצאנו מהמכונית של בלייז והלכנו לכיוון ג'ררד וביל. תחושת האי-נוחות חזרה אלי וניסיתי להבין למה. ביל וג'ררד חייכו כשראו את בלייז, אבל חיוכיהם דעכו כשראו שאני איתו. “מה זה?” שאל ביל והצביע עלי, כאילו אני איזה חפץ.
“היא תיסע איתי,” בלייז הסביר, מתעלם מהנימה המגעילה של ביל. “ג'סי רוצה להתנסות באקסטרים, מסתבר.”
ג'ררד קימט את מצחו. “מארי יודעת?” הוא שאל, דאגה בקולו.
החלטתי לענות במקום בלייז. “מה זה משנה אם מארי יודעת?” שאלתי חזרה בהגינות. “היא יודעת שבלייז ואני ידידים.”
ג'ררד צמצם את עיניו. “בנים ובנות לא יכולים להיות רק ידידים.” הוא אמר בשקט-בשקט.
צמצמתי גם אני את עיני וניסיתי להבין למה הוא שונא אותי כל כך. “הם יכולים ועוד איך.” השבתי לו באותו טון.
“חבר'ה, תירגעו,” בלייז אמר בחיוך לא משכנע. “אנחנו כאן בשביל הספורט, לא בשביל לריב.”
הגיצים שנורו מג'ררד לעברי – ולהפך – לא נרפו עד שרגע המירוץ הגיע. המארגן של קבוצת נהגי המירוץ – שקראו לו מת'יו – הודיע מי יתמודד נגד מי. שמתי לב שהבנים בולעים אותי במבטיהם. לא היה שם אחד שלא הסתכל עלי כאילו אני איזה סטייק טעים. אפילו ג'ררד וביל, שנראו כאילו הם שונאים אותי בכל ליבם, לא יכלו להתיק את עינים ממני ליותר מחמש דקות. למה אני חייבת להיות כזאת מגנט בנים? וזה לא שלבשתי משהו יוצא-דופן – סריג כחול שפתוח מעט בצוואר ומכנסי ג'ינס צמודים רגילים עם מגפיים שחורים. אפילו את השיער שלי אספתי לקוקו גבוה, כך שהוא לא היה נראה מיוחד יתר על המידה. ולא התאפרתי בכלל.
למה אני חייבת להיות כזאת יפה כל הזמן?!
“ומי זו הבחורה הנפלאה הזאת שהבאת איתך, לייזי?” שאל מת'יו לאחר שהכריז כי בלייז יתחרה נגד בחור חסון כבן עשרים בשם ג'ון. כל הבנים, ללא יוצא מן הכלל, פנו להסתכל עלי בבת אחת והרגשתי שאני רוצה לקבור את עצמי.
“ידידה שלי,” בלייז אמר בחיוך ומשום מה, הכינוי שלו – לייזי – התאים לו לחלוטין (Lazy-עצלן). “היא תיסע איתי.”
מת'יו גיחך. “רק ידידה?” הוא קרץ.
הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן אבל למזלי מת'יו עבר להקריא את יתר המתחרים. כשסיים, בלייז הלך לעבר אחת ממכוניות המירוץ שחנו במגרש. נכנסתי לתוך המכונית איתו וגילית שהמושב מרווח מכפי שנראה. “זה בטיחותי?” שאלתי, מעט בחשש.
בלייז צחק בזמן שהפעיל את המנוע. “מקבלת רגליים קרות, ג'סמין?” הוא הקניט.
הוצאתי לו לשון. “לעולם לא!”
ג'ון היה מוכן במכונית לידנו וכל היתר צפו. ביל וג'ררד עדיין נראו כעוסים וטרודים, וידעתי שזה בגללי, אך לא ידעתי למה.
כי לא ראיתי אותם אף פעם חוץ מאתמול. לפחות ג'סי החדשה לא ראתה אותם.
בלייז לחץ על דוושת הגז ולפתע הרגשתי כאילו כל האוויר יוצא ממני בבת אחת. לא שמעתי אפילו את יריית הפתיחה וכבר דהרנו על הכביש.
הרגשתי כאילו גופי נדחק למשענת המושב ועיני נפערו באימה. ההרגשה הייתה מסחררת לחלוטין.
“תפתחי את החלון!” בלייז צעק לי בחדווה. נשמע היה כאילו הוא נהנה לחלוטין מהדבר המטורף הזה.
הורדתי את החלון למטה ורוח פרצים גרמה לשיערי להתפרק מהקוקו שלו ולהתבדר במהירות אין קץ. צחוק מבוהל ומפוחד נפלט ממני, ואז התחלתי לחייך. ככל שבלייז הגביר מהירות כך הרגשתי שליבי פועם מהר יותר. בלי לשים לב הגענו לבערך מאתיים-חמישים קמ"ש. וזה היה כל כך כיף שלא יכולתי לעצור בקריאת שמחה שיצאה מפי.
ג'ון ניסה להדביק אותנו אבל בלייז היה מיומן יותר. הוא נסע ונסע, ואני כל כך נהניתי מעצמי עד שלא שמתי לב שהגענו לקו הסיום ראשונים.
“זה היה מדהים!” הודעתי לבלייז כשיצאנו מהמכונית בשביל לצפות באחרים. “אני רוצה לעשות את זה שוב!”
בלייז צחק. “אין בעיה, אני אקח אותך הנה פעם נוספת.”
לאחר מכן הוא הסיע אותי חזרה אליו, ומשם לקחתי את המכונית שלי ונסעתי הביתה. וכשהגעתי, אבא נתן לי מכתב בטענה שהוא מיועד לי. הלכתי לחדרי, המכתב בידי, וכשפתחתי את המעטפה והוצאתי את הנייר, הרגשתי כאילו בתוך חלום.
מסתבר שג'סי בלרוז הישנה עשתה אודישן לקרקס שיפתח בקרוב במרכז העיר בפארק המרכזי. ומסתבר שהיא הייתה עד כדי כך טובה שהיא עברה את האודישן הראשון ונאמר לה שהיא לא צריכה לעשות עוד אודישן כי היא כבר התקבלה לגמרי לקרקס.
ואני רק בהיתי במכתב, מנסה להבין אם אני הוזה או לא.
פרק אחת-עשרה

מצאתי את עצמי עומדת מול בניין גדול שבתוכו אמור היה להיות חדר כושר ענקי. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.
לאחר רבע שעה מצאתי את חדר הכושר הראשי לשם נאמר לי להגיע במכתב שקיבלתי מהקרקס. אז הנני כאן.
“מיס בלרוז!” הגיח לפתע בחור שמנמן וגבוה עם פני-סמיילי. “כמה טוב לראותך!”
חייכתי בהיסוס. “סלח לי, אבל אתה הוא…?”
הוא נראה נדהם. “את לא זוכרת אותי? אני טייט, מנהל הקרקס!”
“אה…” נשכתי את שפתי התחתונה. “אתה מבין, הסיפור הוא כזה…” גוללתי באוזניו את סיפורי המלא על למה ואיך אני לא זוכרת שום דבר, כולל את העובדה שנבחנתי להתקבל לקרקס.
כשסיימתי, פניו של טייט היו מחושבות. “אני מבין,” אמר לבסוף. “ובכל זאת, אני מאמין ביכולות שלך. את דפקת הופעה מרשימה באודישן, את יודעת.”
השפלתי את ראשי. “אז אני עדיין יכולה להשתתף בקרקס?” שאלתי.
“אם את עדיין חפצה בכך, יקירתי.”
השאלה היא, האם אני באמת רוצה את זה כמו שג'סי הישנה רצתה?
התשובה הייתה ברורה לנגד עיני עוד לפני שחשבתי על זה. הרמתי אליו את עיני ואמרתי בנחישות, “אם אתם רוצים אותי, אני חפצה כך.”
טייט חייך. “אם כך, תתחילי להתאמן!” הוא הגיש לי רשימה של כל המתקנים שאני צריכה לעשות. מסתבר שג'סי הקודמת נבחנה לתפקיד אקרובטית מן המניין. כמה מתאים.
“יש לנו עוד שמונה אקרובטים אבל אף אחד מהם לא בגילך,” הסביר טייט בזמן שהתחלתי לרותץ על ההליכון. “רק אקרובט אחד צעיר בגיל שלך.” הוא הצביע לעבר מכונה מוזרה שמותחת את הרגליים והידיים כאחד. הבחור שישב שם בגופיית ספורט ומכנסיים קצרים היה לא אחר מאשר אדמונד בייקר.
“הוא?!” השתנקתי והרגשתי שהדם אוזל מפני.
“את מכירה אותו?” טייט שלח לי מבט מבולבל.
“הוא איתי בשכבה…” מלמלתי ויתר הריצה נמשכה ללא דיבורים. לאחר מכן עברתי בכל מיני תחנות למתיחת שרירים, ואז טייט קרא לכל האקרובטים (היו שם עוד אנשים אבל הוא התכוון ספציפית לאקרובטים) שיבואו לשיעור בלט עם מר סיציליאנו.
אדמונד קלט שאני שם רק כשנאלצנו לחלוק בר. הוא אסף את שיערו לקוקו קטן לאחור, ולמרבה פליאתי לבש בגד-גוף עם טיץ צמודים בצבע שחור. על כל בן אחר זה היה יכול להיראות מעט גיי-כזה, אבל על אדמונד זה נראה בסדר גמור, כי גם ככה גופו היה גמיש עם מעט שרירים, והפנים שלו היו חמודות (כשהוא לא החמיץ אותן כמו באותו הרגע) אז התלבושת אפילו הלמה אותו. אני, עם זאת, לאחר חיטוטים רבים בארון מצאתי בגד גוף לבן עם גרביוני ורדרדים. מצאתי גם נעלי בלט שחורות ונעלי-פוינט. מסתבר שאני ממש רקדנית.
“מה את עושה פה?” הוא סינן בזמן שעשינו את התרגיל המבוקש.
“אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר,” סיננתי חזרה.
“אני התקבלתי לקרקס,” הוא אמר בגאווה מהולה ברוגז.
“אותו סיפור אצלי,” לא היה לי כוח לריב איתו, ונימת קולי הייתה כל כך אדישה עד שהוא נראה מופתע.
המשכנו לעשות תרגילים על הברים ולבסוף עברנו ללעמוד בשורות ולעקוב אחרי הוראותיו של מר סיציליאנו. בתום שעתיים, היינו משוחררים.
“מחר באותה שעה!” אמר לנו טייט בחיוך רחב. “ובעוד שבועיים יעלה מאהל הקרקס בפארק המרכזי, כך שנוכל להתחיל להתאמן על המופע הראשון!”
“איזה מופע זה יהיה?” שאלה אישה כבת עשרים, שהייתה אחת מהאקרובטיות.
“הפתעה!” חיוכו של טייט היה מדבק ומצאתי את עצמי מחייכת לעברו חזרה. “להתראות, כולם!”
התארגנתי ליציאה וראיתי שאדמונד נשען על משקוף הדלת, לבוש במכנסי ג'ינס קרועים ומעיל פרווה, ונועץ בי את מבטו. לאחר שהתלבשתי בג'ינס ובמעיל שלי הנפתי את התיק מעל לכתפי והלכתי לעברו. הוא צמצם את עיניו אך לא אמר דבר עד שנעמדתי מולו. “מחכה למישהו?” שאלתי, משתדלת לא להשמע מלגלגת.
הוא משך בכתפיו. “חשבתי שכדאי לנו לדבר.”
שילבתי את ידי בהפגנתיות. “ומה גרם לשינוי?”
הוא שילב את ידיו גם הוא. “שנמאס לי לריב איתך.”
תודה אלוהים! “גם לי.” אמרתי, זורקת כל נימה מגעילה אחרת מקולי ומשאירה נימה רגילה, נורמאלית.
“את עושה משהו עכשיו?” שאל אדמונד ולאחר שהנדתי בראשי לשלילה הוא אמר, “אז את רוצה לבוא איתי למסעדה? כבר ערב ואני חושב שלא יזיק לנו קצת אוכל אחרי האימון.”
התאבנתי מעט, משום מה, אבל הנהנתי. הלכנו בדממה את כל הדרך למסעדה שאדמונד הכיר בשם "הפרה האדומה". זו הייתה מסעדה פשוטה לגמרי, עם עיצוב כמו של המערב הפרוע ונוף נפלא על אחד הפארקים. אדמונד ואני התיישבנו על אחד השולחנות בפינה בשביל יהיה לנו שקט ופרטיות.
לאחר שהזמנו כל אחד שתייה ומזון – אני הזמנתי שניצל פשוט ואדמונד סטייק פילה – השתיקה בינינו נהפכה למעיקה. “אז…” אמרתי, נועצת בו את מבטי. “מה באמת גרם לשינוי?”
נדמה היה שהוא מוקסם על-ידי משהו אבל אז הוא התפקס חזרה. “העובדה שאנחנו נצטרך לעבוד ביחד,” הוא אמר. “וגם כי אני ממש לא רוצה יותר לריב איתך.”
שאלה ניצתה במוחי, אבל לא ידעתי אם אני מסוגלת לשאול אותה. הוא כנראה שם לב לכך כי הוא שאל, “קרה משהו?”
נאנחתי. “אני רוצה שתספר לי למה התאהבת בי לפני שאיבדתי את הזכרון.”
הוא התקשח, ולכמה דקות הייתה דממה. כשכבר חשבתי שהוא לא הולך לענות לי על כך הוא אמר, “כי ראיתי את מי שבאמת היית.”
מבטי המבולבל דרבן אותו להמשיך. “את תמיד היית מוקפת אנשים; בנים, בנות, חברים… אף פעם לא שמת לב לאנשים שלא מספיק יפים או פופולארים – כמוני לדוגמא. ואולי זו הסיבה למה היה לי קל יותר לראות את מי שהיית באמת.”
“מה זאת אומרת?”
“זאת אומרת,” הוא השעין את ראשו על ידו. “שכשאף אחד סביבך לא שם לב, פניך היו נופלות ומתקשחות וידיך היו נקמצות לאגרופים. בפעם הראשונה ששמתי לב לכך לא האמנתי למראה עיני – שג'סי עם החיוך הפלרטטני והשחצני תמיד על הפנים יכולה להיראות גם עצובה, או מבואסת, או… אין לי דרך להגדיר זאת. נראה היה כאילו את כועסת על משהו בכל פעם שעשית את הפרצוף הזה כשאף אחד לא הסתכל.”
עצמתי את עיני ונתתי לו להמשיך ולדבר. “מבלי ששמתי לב, עקבתי אחרי כל תנועה שלך. למדתי את המנהגים שלך בעל-פה, כמו לדוגמא עכשיו, שאת עוצמת עיניים, זה בגלל שאת רוצה להיעלם, או לא לחשוב על מה שאני אומר. ככה עשית גם לפני שאיבדת את הזכרון.”
פקחתי את עיני כדי לראות את עיניו השוקולודיות בוהות בי בשממון. “התחלתי לבהות בך בשיעורים, ובכל פעם ציפיתי לראות את הפרצוף הכועס המוזר הזה שלך – ובכל פעם שראיתי, ליבי היה מנתר, והייתי שמח לראות שאת עדיין אנושית.
“ואז יום אחד ירד לי האסימון והבנתי שאני מאוהב בך. אינספירציה לקחה פיקוד ולפני שהספקתי לומר ג'ק כבר כתבתי מכתב מפורט ומשתפך על אהבתי אליך. לא ידעתי אם אני רוצה לשלוח לך אותו או לא, כי פחדתי שתצחקי לי בפנים, ובסוף אזרתי אומץ והכנסתי לך אותו ללוקר. בסוף אותו היום, לקחת אותי לשיחה. אמרת לי שאת צריכה לחשוב על זה, ויום למחרת, הקראת את המכתב ברחבי הקפיטריה – השמטת את כל החלקים בהם פירטתי למה שמתי לב אצלך והקראת רק את החלקים שבו כתבתי מפורשות כמה אני אהבתי אותך – ולבסוף קראת לי אפס. כל החברים שהיו לי נטשו אותי, ואני נהפכתי למנודה חברתית מהדרגה הראשונה.
“לאחר מכן לקחתי אותך אני לשיחה וקראתי לך בכל מיני שמות עד שסטרת לי ומאצתי את עצמי בוכה מולך. את צחקת צחוק אכזרי שהתחלף בזעם שכמוהו מעולם לא ראיתי אצלך. אמרת לי שאני לא יודע כלום עליך, ושאני אפסיק לדחוף את האף שלי למקומות שלא שייכים לו… כל זה רק גרם לי להבין שצדקתי כשידעתי שמשהו לא בסדר איתך.”
נוכחתי לדעת שדמעות שקטות זלגו במורד לחיי. לא שמתי לב אפילו שהמנות שהזמנו הגיעו והונחו מולנו על השולחן. פתחתי את פי כדי להצטער, אבל לא יכולתי להפיק אף קול.
“אל תבכי,” אדמונד אמר ברוך, וראיתי שעל פניו הבעה מלאה בצער עמוק. הוא הושיט ידו ובעזרת אחת האצבעות מחה את דמעותי. “את ממש לא מי שהיית פעם. את כמו ג'סי טהורה ונטולת כל רוע. אני לא יודע אילו נסיבות בחיים שלך הביאו אותך ללהיות זונה ומגעילה, אבל עכשיו כשאת לא זוכרת אותן, את בסדר גמור.”
“סליחה,” פלטתי בקול חורק. “הייתי נוראית.”
“כן,” הוא לא טרח אפילו להכחיש, והודיתי לו בליבי על כך.
היינו בשקט כמה זמן כי התחלנו לאכול, וכשסיימנו אדמונד שילם עלי (הבטחתי שאני אחזיר לו והוא רק נפנף בידו בביטול) ולבסוף יצאנו מהמסעדה. הוא אמר לי שהוא ילווה אותי הביתה.
כשהגענו לבניין שלי, הסתובבתי אליו כדי להפרד. “תודה שסיפרת לי את הסיפור הזה,” אמרתי לו, ופני התקרקמו. “ואני באמת מצטערת.”
הוא הניד בראשו. “זה בסדר,” הוא אמר. “אומנם זה יהיה פצע לכל החיים, אבל אני כבר עברתי הלאה.”
“אתה מוזמן לשבת איתי בשולחן,” הצעתי, כמעט מתוך יאוש. “אני בטוחה שלאחרים לא יהיה איכפת.”
אדמונד נאנח. “אני לא רוצה רחמים ממך, ג'סמין.”
“אלו לא רחמים,” התווכחתי.
“מה שתגידי,” הוא אמר בגלגול עיניים, אבל היה לו חיוך על הפנים.
“אז נתראה מחר?” שאלתי בחצי-היסוס.
חיוכו התרחב והוא הנהן. “נתראה!”
לאחר שנפרדנו ואני עליתי לביתי ונכנסתי לחדרי, התקשרתי לבלייז. הוא ענה אחרי הצלצול השני. “מפקד לייזי לשירותך,” הוא אמר בנימה רשמית שגרמה לי לצחוק.
“בא לי לראות סרט,” אמרתי. “אתה פנוי?”
“אכן כן,” הוא אמר בעליזות. “מארי אמורה לבוא באחת-עשרה כך שיש לנו שעתיים!”
“מעולה, אז אני מתארגנת ובאה.”
“תביאי פופקורן.”
“אין בעיה, המפקד.”
לאחר שהתקלחתי והתארגנתי נסעתי לבלייז. הוא פתח לי את הדלת וכשראה את השקית עם הפופקורן בידי איפשר לי להכנס.
“מקווה בשבילך שהוא עם חמאה,” הוא איים בחיוך בזמן שאני השלכתי את עצמי על הספה מול טלוויזית הפלזמה.
“אל דאגה, המפקד,” התלוצצתי. “עם חמאה, כמו שאתה אוהב.” למדתי את זה עליו לפני שבוע בערך כשראינו פעם ראשונה סרט ביחד אצל מארי. עברו כבר שבועיים מאז משחק הכדורסל האגדי – את אותו הפעלול של המעודדות עשיתי גם במשחק הפוטבול שהיה כמה ימים לאחר מכן – והיחסים ביני לבין בלייז ומארי רק העמיקו. עם זאת, ג'ררד, אחיה הגדול של מארי, התעלם ממני כמעט לחלוטין, כאילו הייתי איזה נגע שפל.
לאחר שהפופקורן היה מוכן בלייז הפעיל את הסרט שהוא בחר – “נקמת הסמוראים 5” – והתרווחנו על הספה בשביל לצפות בו.
במחצית הסרט, שמתי לב שאני לא מרוכזת בכלל. לכסנתי מבט לבלייז וראיתי שהוא ממש שקוע בתוך הסרט. לא היה לי נעים להרוס לו כשאמרתי, “גיליתי היום עוד משהו על ג'סי הישנה.”
בלייז סובב את ראשו לעברי והרים גבה. נאנחתי וסיפרתי לו את כל מה שאדמונד סיפר לי וכשסיימתי, בלייז עצר את הסרט והסתכל עלי במבט משונה. “אני מבין,” הוא אמר. “אז זו הסיבה שרצית לראות איתי סרט היום.”
הנהנתי בנוקשות.
הוא נאנח. “ג'ס, זה היה ממש מרושע, אבל זו לא את יותר,” עיניו התכולות ניצתו. “את לא אותה ג'סי. תזכרי את זה. את הפסקת להיות אותה ג'סי כשאיבדת את הזכרון. את בסדר עכשיו.”
השפלתי את מבטי. “אני ממש לא יודעת.”
“אל תחשבי על זה יותר מידי,” הוא יעץ. “זה רק יגרום לך לסבל מיותר.”
“אבל – “ התחלתי להתלהם אבל לפתע בלייז משך אותי אליו לחיבוק מפתיע. הייתי כל כך המומה, עד ששכחתי לכרוך את ידי סביבו חזרה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז אותו יום בו הכרנו שהיה בינינו איזשהו מגע.
“את בסדר, ג'סי,” הוא מלמל לתוך אוזני. “את בסדר גמור. תתחילי להאמין בזה. את לא רעה יותר. את בסדר גמור.”
הרגשתי שדמעות חדשות עולות לעיני ועמדתי לחבק אותו חזרה עד שלפתע נשמעה דפיקה על הדלת. בלייז נאנח. “זו בטח מארי,” הוא מלמל והתנתק ממני.
“אמרתי שהיא תבוא מאוחר יותר..?” אמרתי בהפתעה.
“היא הקדימה,” בלייז משך בכתפיו והלך לפתוח למארי את הדלת. וכשמארי נכנסה וראתה אותי, היא התנפלה על בחיבוק מוחץ.
“ג'סיקה!” היא צייצה בהתרגשות. היא התחילה לקרוא לי ככה אחרי שבסרט שראינו ביחד לדמות הראשית קראו ג'סיקה אבל כולם קראו לה ג'סי – כמוני. “התגעגעתי!”
“עברו בסך הכל יומיים מהפעם האחרונה שהתראינו,” ציינתי. בלייז, מארי ואני יצאנו להוריד את הכלבים ביחד – אני את אליזבת של שאנה ובלייז את פלאפי. למעשה, זה היה רק תירוץ בשביל שלושתינו לבלות. נהפכנו לחברים קרובים ככל שהזמן עבר ובילינו יותר, ועם זאת אני התרחקתי מאוד מאריסה, דיאן, מנואל ושון מבית הספר. הם ניסו להמשיך ולדבר איתי אבל ממנואל ומשון נגעלתי – ואולי אפילו פחדתי – , את דיאן לא ממש חיבבתי ואריסה ניסתה לגרום לי לחזור ולעשות מנהגים ישנים שדחו אותי.
עד חצות שלושתינו בילינו עד שראיתי סימנים שמארי ובלייז רוצים להיות קצת לבד. זה אחד החסרונות בלהסתובב כל הזמן עם זוג; יש להם רגעים שהם צריכים ורוצים את האינטימיות הזאת של זוגות. לכן המצאתי תירוץ וחזרתי הביתה. ועל אף שידעתי כי עשיתי את הדבר הנכון בכך שהשארתי אותם לבד, ולמרות שהם לא אמרו דבר על כך שהם רצו להיות ביחד לבד, התחושה של אני-לא-רצויה לא הרפתה ממני עד שהזדחלתי אל תוך המיטה ונרדמתי.
פרק שתים-עשרה

שבועיים חלפו במהירות אסטרונומית. הייתה לי כבר מעין רוטינה; בית-ספר, קרקס, מפגש עם בלייז ומארי. כל יום אותו הדבר, מלבד שבתות וימי ראשון, שבהם ביליתי בלהשלים שעות שינה ולפטפט עם בלייז ומארי ואפילו אדמונד בטלפון.
התחלתי לחבב את אדמונד, והייתה לי תחושה שהוא התחיל לחבב אותי, את ה"אני" החדשה. דיברנו הרבה במהלך האימונים וגילית שהוא בחור נחמד ביותר, שלא חושב על דברים סוטים כמו יתר הבנים בשכבת הגיל הזאת. בנוסף לכך, אחד האקרובטים האחרים שהיה בן עשרים ושלוש ושמו היה ג'ו (הוא היה אחיה הגדול של דיאן, מסתבר) שלח לי מבטים מבולבלים מפעם לפעם. הוא לא העז לדבר איתי, אבל המבטים שהוא שלח לי היו מזמינים.
יום אחד, ביום שלפני שהחזרות באוהל הקרקס עצמו התחילו, החלטתי ללכת ולשאול אותו מה הוא רוצה ממני. בתום האימון הרגיל, אמרתי לאדמונד שיחכה לי – הוא ליווה אותי כל ערב הביתה – והלכתי לשוחח עם ג'ו.
“היי,” אמרתי לבחור הבלונדיני עם העיניים התכולות. הוא היה דומה לאחותו מאוד.
הוא נראה מהוסס. “היי?”
לפתע מבטו נראה לי מעט מוכר. “אנחנו מכירים מאיפשהו?” שאלתי.
ג'ו היסס שנית אבל הנהן. “שמעתי שאיבדת את הזכרון מדיאן,” הוא אמר.
הנהנתי חזרה. “לכן בהית בי כל הזמן?”
“כן,” הוא נאנח. “אם את לא זוכרת, אז כנראה שזה לטובה…”
הרמתי גבה. “למה אתה מתכוון?”
הוא נעץ את מבטו ברצפה. “לא משנה…”
משכתי בכתפי ונפרדתי ממנו לשלום. למען האמת, רציתי שהוא יאמר לי מאיפה אנחנו מכירים, כי הייתי בטוחה שאני זוכרת אותו מאיפשהו, רק לא ידעתי מהיכן.
ביום למחרת, לפני שהלכתי לחזרה בקרקס, אבא ביקש ממני שאלך לעשות קניות כי לג'ולי אין זמן – מסתבר שהיא התחילה קריירת דוגמנות שדרשה ממנה הרבה מאוד זמן. לכן אני הלכתי לסופר המקומי לקנות מצרכים לארוחת הערב.
הייתי במחלקת התפוחים כשראיתי אותו. את ג'ררד ריבר. קימטתי את מצחי במחשבה האם ללכת אליו או להמשיך ולעשות קניות מבלי להתייחס. בכל זאת, זה לא כאילו היינו חברים. הוא שנא אותי מסיבה לא ידועה לי – כבר ניחשתי שהוא וביל בנקס הכירו אותי, אבל ממש לא ידעתי מה עשיתי להם. אמנזיה מטופשת.
לבסוף החלטתי שאם הוא לא ישים לב שאני שם בעצמו, אני לא אגש לדבר איתו.
הגעתי למחלקת המעדנים ומוצרי החלב בכללי וכבר הייתי בטוחה שהוא לא שם לב שאני שם, עד ששמעתי קול אומר מאחורי, “ג'סמין?”
הסתובבתי כדי לראות אותו עומד מולי במצח מקומט ברוגז. החלטתי לא לרדת לרמה שלו ולהשאר אדישה. “צהריים טובים, ג'ררד.” אמרתי באדישות.
“מה את עושה פה?” הוא נשמע מאשים.
“בדיוק מה שאתה עושה פה,” יריתי חזרה. “מה כבר אפשר לעשות בסופר?!”
“את עקבת אחרי.” הוא קבע.
“לא אני לא!” התלהמתי בהלם. “מה גרם לך לחשוב ככה?!”
“מכל הסופרים בעיר באת דווקא לזה שכאן,” הוא נשמע ממש זועם. “אני לא מוכן שתעקבי אחרי!”
“תפסיק להיות פרנואיד מטומטם!” התפוצצתי. “אין לי מושג אפילו מה עשיתי לך שגורם לך לשנוא אותי כל כך! ואני בכלל לא מכירה אותך – או לפחות לא זוכרת אותך – אז למה לי לעקוב אחריך?! אידיוט!”
“איך אין לך מושג?!” הוא שאג וגרם לאנשים שסביבנו לנעוץ בנו מבטים. “את לקחת לי את הלב, דרכת עליו, ריסקת אותו לרסיסים, ולך אין מושג?!”
המילים שלו לא שקעו עדיין כי ראיתי אדום מול העיניים. “סליחה באמת שאיבדתי את הזכרון חתיכת אינפנטיל חסרת רגשות!”
“את לקחת דינמיט ופוצצת לי את הלב כאילו היה כלום בשבילך – “
“תסתום כבר את הפה מפגר, אני לא כאן בשביל לצרוח עליך – “
“דפוקה!”
“מסומם!”
“זונה!”
“שפל!”
שנינו רעדנו מזעם והסתכלנו זה על זו בכזאת איבה שמעולם לא חשתי (לפחות שאני לא זוכרת שחשתי). לאחר כמה רגעים של צפייה זה בזו בכזאת עוינות שנינו סובבנו זה לזו בתיאום מושלם והמשכנו בקניות כאילו כלום לא קרה.
ואז, כשהמילים שלו שקעו, הבנתי מה עשיתי לו.
שברתי לו את הלב. הוא אהב אותי, כנראה, ואני שברתי לו את הלב.
ידי נקמצו לאגרופים כשהגעתי לקופה. זו לא אשמתי שהוא החליט להתפרץ עלי באמצע הסופר. גם לי יש גבולועם כל הצער של מה שגרמתי לו, אני לא זוכרת את זה, אז איך הוא מצפה ממני להבין? איך הוא מצפה שיהיה לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלי? דביל. וכבר לא איכפת לי שהוא אח של מארי – אני לא הולכת להתייחס אליו. וזה סופי.
חזרתי הביתה עם שקיות הקניות והייתי עצבנית ומרוגזת מתמיד. “הנה,” נהמתי לעבר אבא. “קח.”
הוא הסתכל עלי בבלבול. “קרה משהו?” הוא שאל במעט דאגה.
“לא,” המשכתי לנהום. “אני יוצאת עוד עשר דקות לקרקס.”
אבא הנהן ואני הלכתי להתארגן. כשסיימתי, יצאתי מהבית בטריקת דלת.
הגעתי למאהל הקרקס האדיר במרכז הפארק המרכזי, ונכנסתי דרך כניסת העובדים שטייט הורה לנו להכנס דרכה. שם הגעתי למאחורי הקלעים, ואדמונד חייך אלי ממקומו על הכסא.
“ברוכה הבאה,” הוא צחק כשראה את פני העמומות. “את נראית כאילו מעולם לא ראית קרקס בחייך.”
שלחתי לו מבט. “אני לא זוכרת שראיתי אי פעם קרקס,” הזכרתי לו.
הוא משך בכתפיו וטייט קרא לכולם לאולם המופעים. נוכחתי לגלות שזה היה נפח אדיר עם טרמפולינות, מזרנים, טרפזים ונדנדות, חבלים, סרטים משתלשלים מהתקרה…
הרגשתי שאני כבר רוצה לנסות את הכל.
“ברוכים הבאים לקרקס!” חייך טייט, שהיה לבוש בטוקסידו מהודר. כל המופיעים היו שם – ליצנים, פעלולנים, אקרובטים, להטוטנים וכו'. אני עמדתי ליד אדמונד וחייכתי כמו סתומה.
“אני הולך להציג בפניכם את המופע הראשון שנעלה כאן,” אמר טייט בחיוך ילדותי. “ליתר דיוק, כותבת המופע הולכת להציג אותו בפניכם. קבלו את לואזיאנה!”
לואזיאנה הייתה אישה כהת-עור לא יפה במיוחד, אבל הזיק בעיניה החומות ניתן היה לפירוש שיש לך מוח כישרוני למדי. היא חייכה חיוך מסופק ונעים והחלה להסביר לנו את רעיון המופע.
“כיוון שהמופע מיועד לכל הגילאים, הסיפור שלו פשוט. ישנו נסיך שאביו, המלך, מנסה למצוא לו אישה. ישנה את נערת הכפר שמאוהבת בנסיך ורוצה לעשות הכל בשביל להשיג את ליבו,” עיניה של לואזיאנה נהפכו חולמניות. “הנערה יוצאת למסע שבו היא רוצה למצוא את צייפור המשאלות, שזוהי ציפור שעשויה להגשים את כל משאלות ליבה. אך הציפור נרדפת על ידי מכשף אפל שרוצה להרוג אותה. באותו הזמן, הנסיך צריך לבחור בין כל הנסיכות שאביו איסף בארמון. בסופו של דבר, נערת הכפר מוצאת את הציפור אך זו אומרת לה שאם הנערה תמצא את אהוב ליבה שנחטף על-ידי המכשפף האפל, היא תעזור לה. כמובן שהנערה מצליחה לחלץ את הציפור שנחטפה והזכר והנקבה שבים להיות ביחד. הציפור ממלאה את חלקה בעסקה והולכת עם בן זוגה והנערה לארמון. הם מגיעים בדיוק כשהנסיך צריך לבחור באישה, וכשהוא רואה את הנערה, הציפור מגשימה את משאלת ליבה וגורמת לנסיך להתאהב בה. ואז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.”
הייתה שתיקה אחרי שלואזיאנה סיימה ואני התאפקתי שלא לצחוק. זה היה רעיון כל כך מגוחך ותינוקי, אבל למרות זאת, זה היה בהחלט מתאים לכל הגילאים.
“אז מי ישחק איזה תפקיד?” שאל ג'ו, אחיה של דיאן. “כלומר, אני מניח שהאקרובטים ישחקו את התפקידים הראשיים…”
“אני כבר החלטתי כמה דברים,” הודיע לנו טייט. הוא כחכח בגרונו והוציא רשימה מתיקו. “כל הליצנים והלהטוטנים ישחקו את הנסיכות, ליצני החצר, חיות בר, וכיוצא באלה. אלו אומנם תפקידים משניים, אך הם יוסיפו הרבה לאווירה של הסיפור. כמובן שיהיו גם רקדני-אש ולהביורים, כך שעל דאגה, התפקידים שלכם לא לא חשובים.”
החבר'ה שלא אקרובטים נראו מרוצים מדבריו של טייט. “אז מי מהאקרובטים ישחק איזה תפקיד?” חזר אדמונד על שאלתו של ג'ו.
טייט חייך חיוך רחב ומחשיד. “כל אחד הולך להכין קטע שידרוש ממנו להשתמש בטרפזים ובטרמפולינות ובחבלים וביתר הדברים. לאחר שאצפה בכולכם, אני אחליט מי ילוהק לאיזה תפקיד.”
“אבל איפה נוכל להתאמן?” שאלתי.
מבטו של טייט ננעץ עלי. “אני אתן לכל אחד שעתיים ביום לבוא ולהתאמן באולם הזה לבדו. היום יתאמנו אדמונד, ג'ו, סרינה וקטיה. מחר יתאמנו ג'סי, טורי, מריאן ודייוויד.”
“אז אנחנו משוחררים להיום?” שאלה טורי, אישה קצוצת שיער ולסבית שהייתה חביבה למדי.
טייט הנהן ואני, משום מה, הרגשתי לחוצה מתמיד.
וכשחזרתי הביתה, התחלתי לעבוד על הקטע שלי.
פרק שלוש-עשרה

יום ה"אודישנים" הגיע ואני לא זוכרת שאי פעם הייתי לחוצה ככה. רגלי שקשקו כשעמדתי מאחורי הקלעים עם יתר האקרובטים. ידעתי את הקטע שלי מעולה, אבל חששתי שמא אני אפקשש. בכל זאת, עם הלחץ והכל…
טייט אמר שהוא, לואזיאנה התסריטאית, מייק הבמאי ווויליאם הכיראוגרף יהיו השופטים. שמעתי על וויליאם זלר, אחד הכראוגרפים המוכשרים ביותר בעולם.
בלייז התקשר אלי מוקדם יותר באותו היום לאחל לי בהצלחה. אני בקושי יכולתי להודות לו מרוב הפחד ששיתק אותי מכף רגל ועד ראש.
“את תהיי מעולה,” הוא אמר לי. “אחרי ההופעה שלך במשחק הכדורסל, אני מאמין שזה קטן עליך.”
“רק אתה מאמין בזה…” מלמלתי בשקשוק. “אני חושבת שאני הולכת להקיא.”
“תירגעי כבר, ג'סמין!” הוא נזף בי. “את אחת הפעלולניות הכי טובות שאני מכיר!”
“אני היחידה שאתה מכיר,” ציינתי.
“פשוט תקבלי את המחמאה ותסתמי.”
“תודה.”
“יופי, עכשיו לכי תראי להם, נמרה!”
אחרי השיחה הרגשתי כאילו משקל ירד לי מהלב, אבל עדיין לא הצלחתי לנער את התחושה המלחיצה שאני לא אצליח.
“ג'סמין בלרוז,” קרא לי אדמונד, שבדיוק סיים את האודישן שלו. הייתי אחת לפני אחרון. הוא חייך לעברי בעידוד ואיחל לי בהצלחה. הודתי לו ונכנסתי לאולם.
“בהצלחה!” קרא לי טייט מעולם השופטים, פני הסמיילי שלו מחוייכות מתמיד.
לקחתי נשימה עמוקה וסידרתי את נעלי הבלט לפני שעליתי על הטרמפולינה הגדולה והתחלתי לקפוץ. לאחר כמה קפיצות שגרמו לי להגיע עד כמעט לתקרה, הצלחתי לתפוס טרפז והתחלתי את התרגיל שלי. עשיתי שפגטים באוויר, ניתרתי מחבל לחבל, עשיתי פירואטים על חוט דק, ואפילו נתליתי על סרטים מהתקרה ושלשלתי בהם את רגלי. התרכזתי כל כולי בתרגיל עד שלא שמתי לב שסיימתי אותו כשנחתי לאחר סלטות מפרכות על הבמה האמצעית.
ניסיתי לנשום כרגיל בסיום התרגיל ובזמן שהשופטים מחאו לי כפיים. “תודה לך, ג'סי,” טייט שחרר אותי ואני יצאתי מהאולם.
“איך הלך?” אדמונד שאל אותי.
“בסדר,” התנשמתי. “אני מקווה שאני אקבל תפקיד ראשי, ולא תפקיד של איזה נסיכה מפגרת.”
אדמונד צחק. “גם אני מקווה.”
לאחר שהאודישן האחרון הסתיים חיכינו ביחד עם כל השאר לתשובת השופטים. כעבור שעה מורטת עצבים טייט קרא לכולנו לתוך האולם. איכשהו עיניו של ג'ו ריד מצאו את עיני, ולאחר שהנהנתי לעבור הנהון מנומס נכנסתי יד ביד עם אדמונד אל תוך האולם.
“אז ככה,” אמר טייט בחיוך רחב. “התפקיד של הנסיכה הולך ל…”
יתר השופטים תופפו על השולחן וראיתי שטורי מגלגלת עיניים.
“…סרינה קוצ'ר!” טייט הכריז והאישה השחרחורת בעלת עיני הנץ הירוקות הסמיקה וחייכה חיוך מרוצה. היא באמת נראתה מתאימה לתפקיד.
“ובתפקיד הנסיך…” עוד פעם השופטים תופפו כמו סתומים. “…ג'ו ריד!”
ג'ו, אחיה של דיאן, חייך חיוך רחב וראיתי שני בנים, שזכרתי ששמותיהם דייוויד וגייב, טפחו לו על השכם באהדה.
“בתפקיד ציפור המשאלות…” הפעם השופטים לא תופפו, תודה לאל. “…ג'סמין בלרוז!”
עיני נפערו לרווחה בתדהמה. החלפתי מבט זריז עם אדמונד, שחייך לעברי בתמיכה והרגשתי שליבי מנתר מעט. ראיתי שטורי שולחת לי מבט מלא בטינה. על אף המבט השטני הרגשתי שאבן נגולה מליבי.
“ובתפקיד בן זוגה של הציפור, הציפור הזכר, אדמונד בייקר!”
חייכתי לעבר אדמונד חיוך רחב והוא הדביק את חיוכי. העיקר שאדמונד יהיה לצידי.
טייט המשיך לקרוא את יתר התפקידים ולמי הם שייכים, אבל אני הייתי כבר בעולם שלי. הייתי תפקיד ראשי. ואדמונד יהיה לצידי.
בסוף היום אדמונד ואני הלכנו חזרה הביתה. “אני ממש שמח שאנחנו נעבוד זה לצד זו,” הוא אמר בחיוך מסופק.
“לגמרי!” הסכמתי. “אני ממש שמחה שבן-הזוג שלי יהיה אתה.”
הוא עצר לפתע ואני עצרתי איתו. הרמתי את גבותי בבלבול בזמן שהוא הסתכל עלי במבט שלא ידעתי לפרש. “ג'סי…” הוא התחיל לומר וז היסס, נשך את שפתו התחתונה, והסיט את מבטו.
“מה קרה?” שאלתי, מופתעת מההתנהגות הלא שגרתית שלו.
לפתע הוא משך אותי אליו לחיבוק. הוא היה גבוה ממני בסנטימטרים ספורים, ולכן הניח את הניח את ראשו על ראשי. החיבוק לא היה חיבוק של ידידים כלל וכלל – ידעתי מה זה חיבוק בין ידידים, כמו החיבוקים של בלייז ושלי – זה היה חיבוק של גבר ואישה, חיבוק אוהבים…
“אד?” שאלתי בקול חלש מעט, בזמן שראשי הוצמד לחזהו החזק והגמיש בעזרת ידו שמוללה את שיערי.
“אני…” הוא התחיל לומר והתקשח לפתע. החלטתי לנסות ולעודד אותו בכך שכרכתי את זרועותי סביב מותניו אך מסתבר שזה רק גרם לגופו להתקשח עוד יותר.
“דבר אלי,” אמרתי לו והזזתי את ראשי לאחור כדי שאוכל להסתכל עליו. הוא הסתכל עלי בעיניים האלו שלו ולפתע – שפתיו היו על שלי.
הייתי כל כך מופתעת עד שידי, שהיו כרוכות סביבו, נפלו לצדדים. עיני היו פעורות לרווחה בזמן ששלו נעצמו, והוא חפן את פני בידיו. הוא לא זז, היה קשה כמו פסל, ושפתיו הרכות שהו על שלי מספר רגעים. מצמצתי כמה פעמים כדי לבדוק שאני לא הוזה.
ליבי הלם במהירות ולפתע – הוא ניתק את עצמו ממני והסתכל לי ישירות אל תוך העיניים. פתחתי את פי כדי לשאול אותו מה לעזאזל זה היה, אבל הוא נישק אותי. שוב.
הפעם, התרככתי בידיו ועצמתי את עיני. תחילה הוא נישק אותי ברכות, כאילו הוא מפחד לגעת בי, ואז הוא העמיק את הנשיקה, והפך אותה לצרפתית. הוא לא היה כל כך מנוסה בכך, מוחי יכול היה לזהות זאת, אבל הנשיקה גרמה לי לפרפרים בבטן.
כשהתנתקנו זה מזו בסופו של דבר, הוא חייך אלי בעיניים עצומות. “תמיד תהיתי איך זה יהיה לנשק אותך,” הוא אמר בצרידות. “וגיליתי שזה יותר טוב מהדמיון.”
הסמקתי קלות. “למה עשית את זה?” שאלתי בחולשה.
הוא פקח את עיניו והסתכל עלי ברצינו. “כי אני התאהבתי בך שוב.”
השפלתי את מבטי. “אז…” לא ידעתי ממש מה לומר.
“אני רוצה שנהיה ביחד.” הוא מלמל. “מה את אומרת?”
הרמתי את מבטי חזרה להסתכל עליו וחייכתי חיוך קטן. “אפשר תמיד לנסות..?”
החיוך שהוא החזיר לי גרם לו להיראות פתאום הרבה יותר סקסי ממקודם. ולפני שהספקתי לקחת אוויר, הוא נישק אותי פעם שלישית.
כשהגענו לבסוף אלי הביתה, הוא הודיע לי שהוא לוקח אותי לדייט בשבת בערב, ושאני אהיה מוכנה בשמונה. לא יכולתי ממש להפיק מילים ורק הנהנתי לעברו. הוא חייך חזרה והלך לו לדרכו.
הייתי חייבת לדבר עם שני אנשים שיסבירו לי מה לעשות – מארי ובלייז. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לביתו של בלייז. ידעתי שמארי נמצאת אצלו והם היו בסוג-של דייט, אבל לצערי, הייתי חייבת להפריע להם. עם אריסה או כל אחד מבית הספר לא יכולתי לדבר על זה כי הם לא אהבו את אדמונד במיוחד, עם שאנה זה יהיה מביך לדבר, ובטח שעם אבא או ג'ולי, שגם ככה נראית כאילו היא לא אוהבת אותי במיוחד.
צלצלתי בפעמון דירתו של בלייז ומארי פתחה את הדלת. כשהיא ראתה שזו אני, עיניה נפערו לרווחה בהפתעה. “ג'סי,” היא אמרה מעט בבלבול. “מה את עושה כאן? הפנים שלך אדומות ממש… את חולה?”
לא עניתי ונכנסתי לדירה כדי לראות את בלייז יושב על הספה מול הטלוויזיה. הוא נראה מופתע שאני שם. מארי התיישבה לידו ואני התיישבתי על הכורסא מולם. תמונת הנשיקה חזרה לראשי והרגשתי שאני מסמיקה קשות.
“אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך אדומה כל כך,” ציין בלייז. “מה קרה?”
“אני…” אמרתי בהיסוס. “אדמונד… מבית הספר… איתי בקרקס… נישק אותי.”
פניהם של מארי ובלייז היו המומים. השפלתי את מבטי כשפני האדימו עוד יותר. “הוא אמר לי שהוא התאהב בי פעם נוספת והוא… אנחנו יוצאים לדייט בשבת.” קיפלתי את ברכי לחזי. “מה אני עושה?!”
“אה…” קולו של בלייז היה מעט חלול.
“את אוהבת אותו?” מארי שאלה בקול פרקטי אך הנימה המופתעת עדיין הייתה ברורה.
“לא יודעת,” אמרתי בכנות. “אני מחבבת אותו מאוד… בתור ידיד… ו… אררג!!!” משכתי את שיערותי כמו משוגעת. “אני לא יודעת מה לעשות!!!”
“את צריכה קודם כל להבין אם את אוהבת אותו,” קולו של בלייז היה מוזר וכשהרמתי את מבטי להסתכל עליו הוא נראה מעט כועס. “כי אם לא, אין שום סיבה שתצאי איתו.”
“אבל אני לא רוצה לאבד אותו בתור ידיד…” מלמלתי בחוסר אונים.
“אני חושבת שאין לך מה להפסיד,” משכה מארי בכתפיה. “תצאי איתו, ואם זה לא יעבוד, תגידי לו.”
“את לא חייבת להכריח את עצמך להיות איתו,” הלסת של בלייז הייתה נעולה והמבט בעיניו היה בלתי קריא.
“מה יש לך?” מארי שלחה לו מבט כעוס.
“כלום,” הוא נהם והסיט את מבטו. מארי שלחה לי מבט מבולבל ואני משכתי בכתפי.
“תודה רבה,” אמרתי להם ולאחר עוד כמה מילים, הלכתי.
ויום שבת לא היה יכול להגיע מהר יותר.
פרק ארבע-עשרה

בשעה שמונה כבר הייתי מוכנה. השיער הבלונדיני המתולתל והארוך שלי היה קלוע לצמה ארוכה. הריסים העבים והשחורים שהקיפו את עיניי היו עוד יותר ארוכים ומעוגלים מתמיד והם הדגישו את האפור שבעיני. מרחתי כמות נכבדת של מיק אפ שיסתיר את הסומק שלבטח יהיה על פני. לבשתי עם זאת שמלה ורדרדה מבט אוורירי ונעלתי נעלי עקב כסופות. לא אהבתי את צבע השמלה אבל הגזרה גרמה לי להיראות טוב. הטאץ' הסופי היה האודם האדום שהשאלתי משאנה.
פעמון הדלת צלצל ואני לקחתי את המפתחות והאייפון שלי והלכתי לפתוח לאדמונד. הוא עמד בדלת, לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה לבנה שמעליה ז'קט עור שחור. שיערו היה מעט לח, והוא התגלח ואפילו סידר מעט את הגבות. הוא נראה מעולה, ציינתי לעצמי בלב, לא חתיך כמו בלייז, או ביל, או ג'ררד, אבל מספיק טוב.
“היי,” מלמלתי, נבוכה.
“היי גם לך,” הוא חייך חיוך מסופק והושיט לו את ידו. לקחתי אותה וסגרתי את הדלת מאחורי.
כל הדרך למכונית שלו הייתה שקטה וכשהתיישבנו במכונית עצמה – הוא פתח לי את את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי – הוא הבזיק לעברי חיוך סקסי ביותר. “את נראית מדהים,” הוא החמיא.
בלעתי את רוקי בנוקשות והכרחתי את עצמי לחייך. “גם אתה.” השבתי.
הוא התניע את המכונית ונסע. “אז לאן אנחנו הולכים?” שאלתי, כדי שלא תהיה שתיקה מביכה.
“לבית קפה שאני מכיר,” אדמונד השיב וכעבור עשר דקות הוא החנה את המכונית ליד בית קפה מהודר למדי. הוא יצא מהמכונית והלך לפתוח לי את הדלת. הוא אפילו הושיט לי יד בשביל לעזור לי לצאת.
הלכנו יד ביד אל תוך בית הקפה, שהיה בית קפה ורוד ומחליא בשם "לובלי". מסתבר שזה היה ה-מקום לזוגות.
המארחת הושיבה אותנו בשולחן ליד החלון שהשקיף אל הים (לאחר שהיא שלחה לי מבטי שנאה יוקדים מקנאה) והתיישבתי אל מול אדמונד, שנראה מעט סמוק. “נכון שהמקום הזה נפלא?” הוא שאל.
לא רציתי לאכזב אותו אז השבתי לו, “כן.”
שתקנו עד שמלצר אחד הגיע לקחת מאיתנו הזמנות. הוא הבזיק לעברי חיוך מלא בשיניים צחורות וישרות, וכנראה חשב שזה יקסים אותי, אבל אני רק הסתכלתי עליו באטימות והוריתי לו להביא לי שוקו חם. הייתי צריכה משהו מחמם שיגרום לי לנינוחות. לאחר שאדמונד הזמין קפה שחור – אני עדיין לא מצליחה להבין למה אנשים שותים את החרא הזה – המלצר החליק לידי פתק והתחפף. פתחתי את הפתק וראיתי עליו שם – לוקאס – ומספר טלפון. עקמתי את אפי וזרקתי את הפתק מעבר לחלון הפתוח.
אדמונד פרץ בצחוק ואני הסתכלתי עליו, מופתעת. “מה?”
“אני פשוט לא מאמין שהצלחתי גם לנשק אותך וגם לגרור אותך איתי לכאן לדייט,” הוא אמר בחיוך מעט ילדותי אבל סקסי בו זמנית. “את הבחורה הכי יפה ומהממת שאי פעם פגשתי, ואת בכל זאת יוצאת עם מישהו עלוב כמוני.”
“אתה לא עלוב!” מייד התווכחתי. “אתה ממש נאה! ואני בטוחה שישנן בנות שהיו רוצות להיות איתך גם!”
“תודה, ג'ס, אבל לא תודה,” הוא חייך בעצב. “אני לא נראה מספיק טוב בשבילך. הסטנדרטים שלך בדרך כלל גבוהים.”
“אתה ממעיט מערכך,” הערתי. “אתה בסדר גמור, ואם בנות לא רוצות אותך – הפסד שלהן!”
“ואת רוצה אותי?”
הוא תפס אותי לא מוכנה ואני נאלצתי למצוא מילים נכונות. לבסוף החלטתי לומר את האמת. “אני לא יודעת. פתאום מערכת היחסים שלנו השתנתה, ואני עוד מנסה להבין מה אני מרגישה לגבי זה…”
הוא לקח את ידי בידו ולפתע נישק את קצות אצבעותי, עיניו השוקולודיות לא משות משלי. הרגשתי שפני מתלהטות. הוא גיחך וגרם לסומק על פני להעמיק. “תפסיק עם זה,” נזפתי בו בחולשה.
“אבל אני נהנה לראות שאני מביך אותך,” הוא חייך חיוך זדוני ולפתע המלצר חזר וקטע את האווירה הרומנטית… אם אפשר לקרוא לזה ככה.
הוא הניח את השוקו שלי מולי ואת הקפה של אדמונד מולו, קרץ לי, והלך. נאנחתי ולקחתי את כוס השוקו לשפתי. “למה אני כזאת יפה?” מצאתי את עצמי ממלמלת.
אדמונד שלח לי מבט מוזר. “אל תגידי לי שאת לא רוצה להיראות כמו שאת.”
משכתי בכתפי והסטתי את מבטי כדי להסתכל על הגלים הגואים מחוץ לחלון. “אני לא יודעת,” מצאתי את עצמי משתפכת. “מצד אחד, זה נחמד לדעת שאלוהים 'בירך' אותי ביופי, אבל מצד שני, היופי הזה עושה לי כל כך הרבה בעיות בחיים…”
“לדעתי את צריכה פשוט לקבל את העובדה שאת יפהפייה וזהו,” אדמונד הציע. “זה לא כאילו יש לך אפשרות לשנות את זה. ככה נולדת, וככה תמותי.”
השפלתי את מבטי. “אתה צודק.”
“אני יודע,” הוא אמר בסיפוק ואני צחקתי. לפתע מלצרית באה בעצבנות והטיחה על שולחני כוס של מרטיני עם אגס בתוכו.
“זה מהבחור ההוא שמה,” היא אמרה בכעס לא מרוסן כל כך והצביעה על בחור שישב עם בחור אחר. הבחור הבלונדיני מביניהם קרץ לי ועשה תנועה גסה עם האגן שלו. החרתי את מבטי למפית שמתחת לכוס המרטיני וראיתי שכתוב עליה, “הייתי דופק אותך כאן ועכשיו אם לא היו פה כל כך הרבה אנשים – דין".
כעס בעבע בי כמו חומצה וראיתי שגם אדמונד לא יכול ממש לרסן את זעמו שלו. “כבר חוזרת,” אמרתי מעט ברוגז ולקחתי את כוס המרטיני שלי איתי. הלכתי לעבר הבלונדיני וקלטתי שכל הבנים הסתכלו עלי במבטים רעבים, אפילו שהיו איתם בחורות – שאגב הן הסתכלו עלי בטינה שכזאת…
“אתה דין, נכון?” שאלתי את הבלונדיני כשנעמדתי מולו, והמפגר בחן אותי מלמעלה למטה, עיני ננעצות על החזה שלי, והוא ליקק את שפתיו. בחור דוחה.
“אכן כן, מותק,” הוא קרץ לי – או ליתר דיוק, לציצי שלי – ובבת אחת, המרטיני הרטיב את שיערו. הוא קפת במקומו וידיו נעו לשיערו. “מה את עושה?!” הוא שאל בכעס.
משכתי בכתפי באדישות, כביכול. “אופס.” אמרתי בקול הכי אדיש וקר שיש וחזרתי לאדמונד. הוא כבר עמד, השאיר כסף על השולחן ולפת את פרק ידי.
“הולכים,” הוא סינן בכעס. “לפני שאני אכניס לו מכות.”
יצאנו מבית הקפה בבת אחת והלכנו הרחק משם, לכיוון הטיילת. הגענו לספסל אחד בטיילת ושם התיישבנו. “סליחה על זה,” מלמלתי. “אבל הייתי חייבת לעשות משהו.”
“ואני גאה בך על זה,” הוא הודה, ושילב את אצבעותיו עם שלי. “ואת לא צריכה להצטער. זו אשמתו של הסוטה הזה.”
משום מה, חיוך התפרץ לפני. “אתה בחור טוב, אד,” אמרתי לו בכנות.
הוא סובב את ראשו אלי בבת אחת. “מה זאת אומרת?” הוא שאל מהר מידי.
הסתכלתי לו בעיניים כשאמרתי, “אני אשמח לצאת איתך באופן קבוע, אם אתה רוצה.”
הוא נראה כאילו הקדימו את חג המולד בכמה חודשים. החיוך על פניו היה כזה זוהר עד שמרוב סינוור לא שמתי לב שהוא רוכן לנשק אותי. עצמתי את עיני ונתתי לו להצמיד את שפתיו הרכות לשפתי לנשיקה מתוקה.
ישבנו הרבה זמן והתנשקנו. אני לא יודעת בדיוק איך ולמה, אבל בסופו של דבר הגענו חזרה למכונית. “כדאי שנפסיק להתמזמז, אחרת אני עלול לעשות משהו ששנינו נתחרט עליו,” הוא מלמל כשהפעיל את המנוע.
הנהנתי בהבנה, פני סמוקות. “אני לא חושבת שאני עדיין מוכנה לשלב הזה…” מלמלתי בעצמי.
“גם אני לא.”
“אבל אני נהנית להתנשק איתך, אד.”
“גם אני איתך, ג'ס. אבל נצטרך למתן את זה. אני לא רוצה עדיין לאבד את הבתולים שלי – “
הסתכלתי עליו בתדהמה. “אתה בתול?!”
הוא חייך חיוך אשם. “לא הייתה אף אחת שרציתי לעשות את זה איתה.”
נאנחתי. “אני מניחה שזה הוגן,” אמרתי. “חוץ מזה, במצבי הנוכחי, גם אני כמו בתולה. למרות שאני לא, אבל אני לא זוכרת אף אחת מהפעמים שעשיתי סקס, אז אני מחשיבה את עצמי כבתולה.”
“אני יכול להבין,” הכנות שבקולו גרמה לי להתרפס.
בסופו של דבר, הגענו חזרה לבית שלי, ושם נפרדנו לשלום בנשיקה ארוכה וטעימה כמו היתר.
יום שני הגיע, ואני החלטתי להכריז על אדמונד ועלי כזוג מתוך עיקרון. לכן, כששעת הצהריים הגיעה, לקחתי אותו איתי לקפיטריה ובמקום שכל אחד ילך לשבת בשולחן אחר, התיישבתי איתו בשולחן לשניים באמצע הקפיטריה, והתנשקתי איתו בפומבי. אריסה שלחה לי מבטים המומים, דיאן נראתה נגעלת, ומנואל ושון נאלצו לשלוט בזעם שלהם.
בסוף היום, לא היה אחד בבית הספר שלא דיבר על כך שאני, ג'סמין בלרוז, שדחתה את אדמונד בייקר מול כל בית הספר בספטמבר, עכשיו יוצאת איתו. ועכשיור בסך הכל נובמבר, כך שלא עבר הרבה זמן מאז הדחייה.
כשחזרתי הביתה באותו היום, התקשרתי לבלייז. הוא ענה אחרי הצלצול הראשון.
“מה קורה?” הוא שאל, ולהפתעתי קולו היה שקט ורציני, לא כמו בדרך כלל. הוא תמיד היה עונה בשמחה והיפראקטיביות לטלפון, קורא לעצמו ולי בכינויים מצחיקים. מה השתנה עכשיו?
“הכל בסדר,” אמרתי, מעט מופתעת. “מה איתך?”
“בסדר,” הוא אמר בטון ששידר ההפך. הייתה לפתע שתיקה על הקו ואני החלטתי לשבור אותה.
“אתה בטוח?” שאלתי.
“כן, למה?”
“כי אתה נוהם עלי.”
“לא, אני לא.”
“אתה כן. עכשיו אתה נוהם. מה קרה? זו אני? עשיתי לך משהו? מארי עשתה לך משהו?”
“זה לא אף אחד, ג'סמין.”
הפעם הייתי ממש בהלם. הוא אף פעם לא קורא לי ג'סמין בכזאת רצינות. “מה העניינים?” שאלתי, מרגישה נרגזת. מה עובר עליו?
“כלום, ג'סי.” הוא אמר בקול מעצבן. “איך איתך והחבר שלך?”
“אתה מתכוון לאדמונד?” התפלאתי מהתפנית בשיחה. “הכל בסדר. הכרזתי עלינו כזוג רשמי בבית הספר.”
“יופי לך.”
הרגשתי שאני מתחילה ממש לכעוס. “מה נסגר איתך, בלייז?” שאלתי בזעם. “עשיתי לך משהו שאת רושף עלי כמו כלב מעוצבן?!”
“לא קרה כלום!” הוא התפרץ. “אני פשוט לא מבין למה את מתקשרת אלי סתם ככה כדי לנפנף לי בפרצוף שיש לך מערכת יחסים נפלאה עם בן זוג מושלם!”
“אני לא התקשרתי כדי 'לנפנף לך בפרצוף' שום דבר!” התגוננתי ברוגז. “אני בסך הכל התקשרתי כדי לדבר, כי אנחנו ידידים טובים, וסתם רציתי לדבר!”
“אז הנה דיברנו,” קולו היה ממש מריר, ממש לא כמו בלייז הרגיל שהכרתי. “תהני לך עם אדמונד. ביי.”
והמטומטם ניתק לי בפנים.
הרגשתי כעס כשחייגתי למארי. היא ענתה ואני מצאתי את עצמי נובחת, “מה יש לבלייז?”
מארי, מסתבר, גם כעסה. “אני לא יודעת,” היא אמרה בעצבנות. “הוא ככה כבר מיום שישי. אין לי מושג מה יש לו, והוא מסנן אותי!”
“הוא נותן לי הרגשה כאילו אני עשיתי לו משהו,” התעצבנתי. “מה יש לו?!”
“אני חושבת שכדאי שנניח לו להרגע לכמה זמן,” אמרה מארי. “יכול להיות שהוא סתם רב עם ההורים שלו או משהו והוא מוציא את זה עלינו.”
“גם כן חבר,” רשפתי. “הוא אפילו לא השתתף בשמחתי שהכרזתי עלי ועל אדמונד שאנחנו יוצאים רשמית.”
“אני שמחה בשבילך!” מארי אמרה לי בעידוד. “תתעלמי מבלייז ומצב הרוח המזופת שלו – אז איך עם אדמונד הזה? הוא מנשק טוב?”
בניגוד לרצוני צחקתי. “נראה לי. זה לא כאילו אני זוכרת איך בנים אחרים מנשקים.”
“ואיך היה הדייט איתו בשבת?”
“נחמד. נראה לי שיש לנו סיכוי טוב להיות ביחד. אבל…” קולי דעך לפתע.
“מה?” מארי דחקה.
למעשה, הסיבה שהתקשרתי לבלייז הייתה כדי לדון איתו בדבר אותו מארי רוצה שאספר לה. עם בלייז היו לי הרבה יותר נושאים משותפים והאופי שלנו היה הרבה יותר דומה מאשר האופי של מארי ושלי, ולכן ידעתי שהוא יבין אותי אם אשאל אותו.
אבל כיוון שהוא התנהג כמו ילד נרגן קודם, החלטתי שאשאל את מארי על כך. “אני מרגישה שמשהו חסר,” הודיתי. “אני לא יודעת מה, אבל זה כאילו… כן, כיף לי להתנשק איתו, אבל אני לא מרגישה משהו מעבר…”
“תחכי,” מארי יעצה. “תני לזה זמן. רק התחלתם לצאת. אולי תפתחי אליו רגשות בשלב מסוים.”
“כן…” מלמלתי וחייכתי. “תודה, מארס.”
“על לא דבר, ג'סיקה. נדבר.”
ֿ"ביי.”
ובתום השיחה, הרגשתי שהוקל לי מעט, אבל לא לגמרי. לא אחרי שנפגעתי מדבריו של בלייז.
מה עובר עליו?
פרק חמש-עשרה

“תתלי כמו שצריך על הטרפז, ג'סי!”
נשכתי את שפתי כדי שקללה לא תצא מהן ועשיתי כפי שוויליאם הכריח אותי לעשות. בתור תפקיד ציפור המשאלות, היה לי את התפקיד הכי מורכב והכי קשה לביצוע. מסתבר שזו הסיבה למה דווקא אני נבחרתי; הייתי הכי רזה וגמישה וחזקה בשביל לעשות את זה. יתר הבנות היו מעט יותר מלאות ממני, ופחות זריזות. התפקיד היה אפילו יותר קשה מזה של הדמות הראשית, אותה סרינה שחקה.
נתליתי על הטרפז עם יד אחת, והתנדנדתי עד שהתנופה גרמה לי לשחרר את אחיזתי, להסתחרר באוויר ולתפוס את הנדנדה הבאה.
“יופי, בלרוז! תמשיכי ככה!” וויליאם קרא. “עכשיו בואו נעשה את הקטע שבו הציפור פוגשת בנערת הכפר. סרינה!”
סרינה הגיחה מהקהל – כל מי שלא עשה חזרה באותו הרגע ישב בקהל וצפה באלו שכן עשו חזרות – ונתלתה על הסרט המסתלסל מלמעלה. התחלנו את הקטע שבו אנחנו מופיעות ביחד. אני קפצתי מטרפז לטרפז, והיא נתלתה על הסרטים כדי לרדוף אחרי. לבסוף היא נתלתה על הטרפז שמולי, כאילו היא עקפה אותי, ואז תפסה את ידי והניפה אותי לעברה כך שנוצר מצב ששתינו עמדנו על אותה נדנדה. לקחו לנו יומיים שלמים לבצע את זה באופן מושלם כיוון שהיינו צריכות למצוא שיווי משקל מתאים שלא ניפול מהנדנדה ביחד.
כשסיימו את הקטע, אני ירדתי מהטרפזים והלכתי להתיישב ליד אדמונד כדי לצפות בקטעים האחרים. כבר שבועיים אנחנו עושים חזרות, וההופעה הראשונה אמורה להתקיים בעשרים וארבעה לדצמבר, ערב חג המולד. כמובן שאני הזמנתי את אבא, ג'ולי ושאנה לראות – שאנה אמרה שהיא תביא איתה גם את מוניקה, חברתה. הזמנתי גם את מארי ואת בלייז (בלייז עדיין לא נרגע, אבל היו לו רגעי שפיות מפעם לפעם) ומארי אמרה שהיא תביא את ג'ררד, ובלייז אמר שביל רוצה גם הוא לבוא. עם זאת, מתוך אילוצים, הזמנתי גם את אריסה, שגילתה את הסיבה לכך שאדמונד ואני התקרבנו כל כך עד שנהפכנו לזוג – הקרקס – ורצתה לבוא גם. היא אמרה שדיאן ממילא הולכת כי ג'ו גם מופיע, ושון ומנואל קפצו גם הם שהם רוצים לבוא. לא יכולתי לומר לא, אז הזמנתי גם אותם.
נוצר מצב שכל אחד שאני מכירה, בערך, יראה אותי בהופעה.
בסוף החזרה חזרתי, כרגיל עם אדמונד הביתה. לפני שנפרדנו התנשקנו. כבר הפסקתי להסמיק מהנשיקות – כנראה התרגלתי. לאחר שנפרדנו לשלום עליתי לפנטהאוז.
ידעתי שאבא ושאנה יצאו לסיבוב קניות, אבל לא ציפיתי לראות את ג'ולי עומדת במטבח ומדברת בטלפון עם דמעות זולגות על פניה. קפאתי במקומי והסתתרתי מאחורי הקיר כדי שלא תראה אותי. לא ידעתי אפילו למה אני לא רוצה שהיא תראה אותי. למעשה, פשוט רציתי לצותת לה.
“…אבל אני לא מבינה למה אתה ממשיך להתקשר אלי!” היא בכתה אל תוך הטלפון. “זה לא כאילו שאני יכולה לעשות משהו בקשר לזה! אנחנו כבר נשואים!”
התקשחתי. היא מדברת על הנישואים שלה עם אבא שלי למישהו?
“תפסיק עם זה כבר!” היא צרחה. “תפסיק עם זה, ג'ררד!”
הרגשתי שמשהו בתוכי נלחץ. ג'ררד? היא מדברת לג'ררד ריבר? לא, זה לא הגיוני. יש עוד אלפי ג'ררדים בעולם. היא אפילו לא מכירה את ג'ררד ריבר… או שאולי כן?
“אתה יודע למה עשיתי את זה,” היא נשמעה מתגוננת. “אתה יודע טוב מאוד! זה הכל בגללך!”
שתיקה, ואז… “אני לא פאקינג מאוהבת בוולטר בלרוז!”
עצמתי את עיני וקיללתי בשקט. זה לא קורה. היא לא באמת אמרה את זה.
“אני אעשה הכל בשביל להפיל את הבהמה הקטנה,” היא אמרה בזעם שכמוהו מעולם לא שמעתי אצלה. “הכל! ואתה לא תהיה זה שתסיט אותי ממטרתי!”
עוד שתיקה ואז ג'ולי צעקה, “עשיתי את זה כי אני עדיין אוהבת אותך ואני רוצה לנקום!”
משום מה, התחלתי בעצמי לבכות. לא ידעתי למה, אבל הייתה לי תחושה רעה שג'סי הישנה יודעת למה. ושהיא גורמת לי לבכות עכשיו. כי אני בהחלט לא ידעתי מה לעזאזל קורה לג'ולי.
היא נתקה את הטלפון בחוזה ולפטה יבבת בכי. יצאתי ממקום המסתור שלי, מלמלתי, “היי,” והסתגרתי בחדרי מבלי לחכות לתשובה.
ביום שלמחרת יצאתי עם אדמונד לראות סרט. היה סרט נחמד, ואדמונד החזיק לי את היד לארוך כולו, ואני לא הסמקתי. הגעתי למסקנה שאני מחבבת את אדמונד יותר בתור ידיד, והייתה לי הרגשה שגם הוא חושב ככה. אפילו שכיף לי להתנשק איתו, לא הרגשתי שזה יכול להתפתח למשהו.
החלטתי להציג בפניו את הבעייתיות כשהסרט נגמר. הלכנו לשבת בטיילת כמו תמיד, ואני פתחתי את השיחה בכך שאמרתי, “אני חושבת שכדאי שנפרד.”
אדמונד לא נראה מופתע. “כן,” הוא אמר בשקט. “הנחתי שתגידי את זה.”
“אני פשוט לא חושבת שזה יעבוד,” משכתי בכתפי. “ואני נהנית איתך כאילו אני נהנית עם ידיד.”
“למען האמת, גם אני מרגיש ככה,” הוא אמר בחיוך מעט עצוב. “אני אתגעגע לנשיקות, למרות זאת.”
צחקתי. “כן, גם אני,” אמרתי בחיוך קטן. “אבל זה באמת לא עובד. אני מחבבת אותך, אבל בתור ידיד. ואני יודעת שגם אתה אותי בתור ידידה.”
הוא הנהן. “היה כיף לדעת שיכולה להיות לי חברה כוסית,” הוא קרץ לי ואני גיחכתי.
“והיה כיף לדעת שאני יכולה לצאת עם מישהו ושלא גנבתי או בגדתי בשביל להשיג אותו,” קרצתי לו חזרה והוא צחק.
המשכנו לדבר עוד קצת עד שהוא החזיר אותי הביתה. החלטתי להתקשר למארי לבשר לה על הפרידה הלא-כל-כך כואבת של אדמונד ושלי.
לאחר שסיפרתי לה, היא נאנחה. “טוב, זה היה שווה ניסיון,” היא אמרה. “לפחות נהנית?”
“את יודעת שכן,” צחקתי. “ואת יכולה לומר לבלייז שזה יכול להיות נחמד אם הוא יתקשר מידי פעם. הוא ממש ניתק איתי קשר.”
מארי נאנחה שוב. “האידיוט. הוא מתנהג ממש מוזר בשבועות האחרונים.”
הזעפתי פנים. “אני יודעת. דביל.”
“מפגר.”
“מטומטם.”
“אהוב שלי.”
חייכתי. “תמיד כיף לשמוע שאת עדיין אוהבת אותו למרות המגרעות האלו שלו.”
“מה אני יכולה לעשות?” מארי אמרה. “אני אוהבת אותו כבר כל כך הרבה זמן שהתרגלתי לכל הדברים הרעים שבו… או לפחות לרובם.” היא צחקה.
צחקתי יחד איתה ואז צחוקי דעך. “בכל אופן, תגידי לו שנורא נעלבתי, ושאם הוא מעוניין שאני עדיין אהיה ידידה שלו, אז כדאי שהוא יענה לטלפונים שלי.”
שתי דקות אחרי שסיימתי לשוחח עם מארי הטלפון שלי צלצל – וזה היה בלייז. “שמעתי שנפרדת מאדמונד,” הוא אמר לפני שהספקתי לומר "הלו" ונשמע היה כאילו רווח לו.
“למה זה משנה לך פתאום?” שאלתי בקרירות, עדיין מרגישה פגועה מעט.
הוא נאנח. “אני דאגתי לך,” הוא אמר בכנות. “ו…אני לא ממש יודע בעצמי למה התנהגתי כמו שהתנהגתי. זה היה כאילו לאחותי הקטנה יש חבר או משהו בסגנון. הרגשתי כאילו אני צריך להגן עליך, ועם זאת לא רציתי לדבר איתך כי…” קולו דעך.
“אתה לא אבא שלי, בלייז,” אמרתי ברוגז. “אני אישה עצמאית ואני יודעת מה אני רוצה. אם רציתי לצאת עם אדמונד, אז זה מה שעשיתי. אני לא צריכה שתגן עלי. וחוץ מזה, איך תכננת לעשות את זה כשאתה מסנן אותי ומתעלם ממני?”
“סליחה,” הוא מלמל בעצב.
נאנחתי. “זה בסדר,” מלמלתי חזרה. “רק פעם הבאה תדבר איתי על דברים כאלה, בסדר?”
“יש לי רעיון איך לפצות אותך,” הוא אמר, ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. “אני הולך עכשיו למירוץ מכוניות, את רוצה להצטרף?”
הרגשתי שליבי מנתר, משום מה. “בטח!” אמרתי בשמחה. לא ראיתי את בלייז מאז שהוא התנהג כמו מפגר כשבאתי אליו הביתה להודיע לו ולמארי שאני יוצאת עם אדמונד. התגעגעתי ללראות אותו.
נפגשנו מתחת לבית שלו וכשראיתי אותו, ליבי החסיר פעימה ונשמתי נקטעה. הוא נראה היה חתיך יותר מתמיד; שיערו הבלונדיני היה מסורק, עיניו המחשמלות כחולות מתמיד, והג'ינס והחולצה עם ז'קט שלבש ישבו עליו ממש טוב. מסיבה לא ידועה לי, ליבי פעם במהירות ולחיי האדימו מעט. מה קורה לי? זה בסך הכל בלייז, הידיד שלי, החבר הכי טוב שלי, פחות או יותר. אז למה אני מתרגשת כל כך לראות אותו…?
“מוכנה?” הוא קרץ לי, והסומק על לחיי העמיק. התעלמתי מכך והנהנתי בחיוך. נכנסנו למכונית שלו ונסענו למגרש.
כשהגענו ג'ררד וביל כבר היו שם. ג'ררד התעלם ממני לחלוטין, ולי זה התאים לחלוטין; מאז אותו יום בסופר לא רצינו לדבר זה עם זו כל כך. ביל הבזיק לעברי מבטים מפעם לפעם, אבל בסך הכל נראה אדיש לנוכחותי, אבל היה לו עדיין את המבט הזה כאילו הוא יודע משהו עלי שאני לא.
בלייז לקח אותי למכונית המירוץ והוא הפעם התחרה נגד ביל. “מוכנה לחוויה מטריפה?” הוא קרץ לי ושוב פעם הרגשתי שליבי מפרפר. חייכתי לעברו חיוך מתוח ואמרתי, “ברור!”
בלייז התניע והמירוץ החל. פתחתי את החלון כך שרוח הפרצים בדרה את שיערי לחלוטין. “אני עדיין לא מבין למה את אוהבת מירוצים כל כך!” צעק לי בלייז.
“כי זה התחושה הכי כיפית שקיימת!” צעקתי חזרה.
“אבל זה מסוכן!” הוא צחק.
“אז אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר!” צחקתי גם אני. קראתי בחדווה בזמן שליבי החסיר פעימה עם כל פנייה חדה שבלייז עשה. ביל בעצמו לא היה כל כך גרוע, אבל בלייז היה מנוסה יותר ועקף אותו בלי לעשות חשבון. חברים או לא, על הכביש הם יריבים לכל דבר.
בתום המירוץ יצאנו מהמכונית ובלייז לקח אותי איתו לחגוג את הניצחון שלו על ביל המובס, שלקח זאת ברוח טובה יחסית.
לפני שנכנסתי למכונית עם בלייז, ביל תפס אותי ושאל, “אני יכול לדבר איתך רגע?”
שלחתי מבט מעט מבולבל לבלייז ואמרתי לו, “כבר באה.”
הלכתי עם ביל למקום שקט יותר במגרש וחיכיתי שידבר. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, “אני רוצה שתביאי לי את הטלפון של שאנה.”
הרמתי גבות. “למה?” שאלתי, מעט בסתימות.
להפתעתי, ביל הסמיק מעט והשפיל את מבטו. “כי אני צריך לדבר איתה על משהו…”ֿ
“על מה?”
הוא נראה מאוד לא נינוח. “זה קשור למוניקה, אחותי.”
החלטתי שזו סיבה מספיק טובה ולכן נתתי לו את מספר הטלפון שלה. “אל תגיד לה שאני נתתי לך,” הזהרתי אותו. “לא נראה לי שהיא תיקח את זה ברוח טובה.”
הוא הנהן. “בטח.”
לאחר מכן חזרתי לבלייז, שעם מבט אחד גרם לי לרעוד. לא הבנתי מה לעזאזל קורה לי. זה לא קרה לפני שלושה שבועות, כשעוד היינו בסדר אחד עם השניה. אז מה השתנה עכשיו?
נסענו לחנות של ד"ר לק, ושם בלייז קנה לשנינו – הודעתי לו שאני אחזיר לו בהזדמנות – גלידה. יצאנו לסיבוב בפארק ליד תוך כדי ליקוק הגלידות.
“אני באמת מצטער,” הוא אמר לפתע. “על כך שניתקתי קשר.”
משכתי בכתפי. “עברתי הלאה, בלייז. כדאי שגם אתה תעשה את אותו הדבר.”
הוא עצר במקומו ואני עצרתי איתו. “זה באמת לא היה בסדר מצידי,” הוא אמר בקול מלא אשמה. “אני אפילו לא יודע למה התנהגתי כמו אידיוט מושלם. זה כאילו שכשאני מנסה לחשוב על הסיבות, אני לא מצליח להזכר.”
“זה באמת לא משנה יותר,” אמרתי ומשכתי בכתפי. “מה שהיה היה. ועכשיו עלינו להמשיך הלאה.”
לפתע הוא משך אותי אליו לחיבוק וליבי איים להתפרץ מחזי. הוא טמן את ראשו בשיערי הפזור, ואני כרכתי את ידי אוטומטית סביב גופו. שאפתי אל ראותי את ריח הבושם שלו, שמילא אותי בחום וגרם לבטני לכאוב ולפרפר. משכתי אותו כמה שיותר קרוב אלי, מסניפה את הריח הגברי והמדהים שלו לראותי, מצמיד את חזהו השרירי אלי, לא רוצה שאפילו שערה תעבור בינינו. לא היה לי איכפת אפילו שהחזה שלי נמעך על גופו, דבר הגרם לי לרעוד מהתרגשותו ולברכי לפרכס. כל גופי הרגיש חם, עורי דגדג, והנשימות שללו, שדגדגו את אוזני, גרמו לחשמל לזרום הישר מתנוכי האוזניים שלי עד לבהונות ברגליים…
ובאותו הרגע ידעתי מה לא בסדר איתי. וידעתי שאני חייבת להתנתק מבלייז. ומהר.
שחררתי אותו מהחיבוק ונמנעתי מלהסתכל עליו. “כדאי שנחזור,” אמרתי בקול צרוד.
“אוקי…” הוא אמר, מעט מהוסס בעצמו, ולאחר מכן חזרנו למכונית והוא הסיע אותי הביתה. כל הדרך חזרה לא דיברנו, או לירת דיוק – הוא ניסה לדבר איתי, אבל אני לא שיתפתי פעולה.
כשהייתי בחדרי לבדי, רק אז הרשיתי לעצמי לבכות אל הכרית. כי עשיתי מעשה בלתי נסלח:
התאהבתי בבלייז. ויש לו כבר בת-זוג, שהיא גם חברה טובה שלי.
הייתי בדיוק כמו ג'סמין בלרוז הישנה.
פרק שש-עשרה

הגילוי על הרגשות הלא-כל-כך-מותרים של כלפי בלייז גרמו לי לדבר הרבה פחות עם מארי ובלייז, ולמעשה חשקתי רק בחברתו של אדמונד, שעכשיו היה רק ידיד שלי, תודה לאל.
החזרות לקרקס התארכו ובכל יום הייתי תשושה יותר ויותר. ג'ולי נראתה גם היא כל הזמן תשושה, ועיניה היו נפוחות ואדומות רוב הזמן. הכביכול-חברים שלי מבית הספר ואני התרחקנו מאוד, ורק אריסה ניסתה להמשיך ולהיות איתי בקשר ובסך הכל, הרגשתי כאילו החיים לא מאירים לי פנים.
כי הייתי חייבת להתאהב בבלייז, מכל האנשים בעולם. למה לא יכולתי להתאהב באדמונד? זה היה יכול להיות ממש פשוט יותר, בלי מורכביות…
יום אחד חזרתי הביתה בשביל למצוא את שאנה בוכה, ואת דולצ'ה, החתולה שלי, מלקקת את פניה. “מה קרה?” שאלתי בדאגה והתיישבתי לידה על הספה.
“כ-כלום!” היא אמרה בחרדה ומחתה את דמעותיה במהירות. “ש-שום דבר!”
“אל תהיי טיפשה, שאנה,” נזפתי בה. “אני רואה שאת בוכה! תספרי לי מה קרה.”
“אבל לא קרה כלום!” היא התעצבנה והלכה לחדרה וטרקה את הדלת. הסתכלתי אחריה בחוסר אמון. בדרך כלל אנחנו מסתדרות יופי, אז מה קורה לה עכשיו?
דולצ'ה יללה ואני יצאתי מההלם. הלכתי למלא לחתולה את קערת המים ואז נכנסתי בעצמי לחדרי. מה יש לאנשים סביבי שכולם מתעצבנים על כל מיני דברים?
ביום שלאחר מכן, בסוף הלימודים, נשמעו לחשושים ברחבי המסדרונות על בחור חתיך ומסתורי שעומד בשער ומחכה למישהו. “אני לא חושבת שראיתי אותו באזור,” צחקקה איזו אחת. “אבל אני בהחלט מתכננת לראות אותו עוד הרבה פעמים…”
בסופו של דבר התברר לי כי זהו בלייז. רק ראיתי אותו וכבר ליבי דהר בקצב אסטרונומי. “מה אתה עושה פה?” שאלתי, שומרת על מרחק כי פחדתי שאם אהיה קרוב מידי אליו אני אתמוטט מרוב רגשות.
הוא נראה רציני, לשם שינוי. “אני ומארי דואגים לך,” הוא אמר בשקט. “לא ענית לנו לטלפונים, נמנעת מלראות אותנו, ובעיקרון ניתקת קשר לחלוטין. אנחנו רוצים לדעת למה.”
מבלי לשים לב הזעפתי פנים. “אל תאמר 'אנחנו' כשרק אתה פה,” פלטתי בסתימות.
הוא צמצם את עיניו. “עכשיו מי מתנהגת כמו מניאקית?”
שילבתי ידיים בהפגנתיות. “אני פשוט עסוקה בחזרות,” אמרתי בהתנשאות. “לכן אין לי זמן לטלפן, ואני באמת מצטערת אם זה נראה כאילו אני לא מתייחסת אליכם.” למעשה, לא יכולתי להסתכל למארי בעיניים ולהיות עם בלייז באותו החדר בו זמנית. זה היה יותר מידי בשבילי. אפילו המחשבה עליהם מתנשקים עשתה לי רע – וזה לא עשה לי רע מקודם!
משהו בקולי גרם לפניו של בלייז להתרכך ולפני שהספקתי לזוז או להתנגד, הוא חיבק אותי. “אם זה רק זה, אז אני יכול לסלוח לך,” הוא לחש לאוזני והרגשתי שאני מאדימה. “אז נתראה בהופעה, אם כך. היא בעוד יומיים, נכון?”
הנהנתי בנוקשות ולאחר מכן בלייז הלך והשאיר אותי סמוקה ונרגשת מבלי כל סיה קונבנציונאלית.
החזרה באותו היום כללה גם תלבושות. התלבושת שהדביקו לי הייתה מחמיאה הלמדי; בגד-גוף ירוק עם פסים דקים וזהובים, גרביונים לבנים ונעלי בלט זהובות עם שרוכים ירוקים. את השיער שלי אספו לקוקו גבוה והדוק כך שהתלתלים הטבעיים שלי ישתפלו ממנו ויסתחררו סביבי בזמן שאני קופצת ומסתחררת באוויר. הלבישו לאדמונד תלבושת זהה לשלי, רק שלו כל חלקי הזהב היו כסופים, וכמובן שהבגדים שלו היו מותאמים במיוחד לגברים.
לסרינה הלבישו מעין שמלה חומה מלאה טלאים שהייתה מותאמת לריקוד וללוליינות, אך היא התבכיינה שהיא לא נוחה. לג'ו הלבישו בגדי נסיך הדוקים שאיפשרו לו לנוע בחופשיות, והוא לא נראה מתלהם יותר מידי. הוא תפס אותי בוחנת את בגדיו, וחייך חיוך חברותי למדי עם שבריר של כאב בתוכו, כאילו שלראות אותי הכאיב לו.
תהיתי אם גם לו ג'סי הישנה עשתה משהו.
החזרה הגנראלית התחילה ואני ביצעתי את כל הקטעים שלי כמו שצריך. כשהגיע קטע הסיום, נתתי את כולי, כיוון שזה היה הקטע בו אני הופעתי עם הקטעים הכי קשים לביצוע. זה היה הקטע בו "כישפתי" את ג'ו הנסיך שיתאהב בסרינה, נערת הכפר. אדמונד גם הוא הופיע הרבה בקטע הזה בתור "בן הזוג הציפורי" שלי – כפי שטייט קרא לזה – והניף אותי או נתן לי תנופה מספר פעמים במהלך הקטע.
כשהסתיימה החזרה הגנראלית וחזרתי הביתה, הרגשתי שהלחץ שלי מתגבר ומתגבר. לא הייתי מוכנה מבחינה נפשית להופעה עדיין. להופיע מול כל האנשים שאני מכירה באולם מלא בעוד אנשים אחרים…
לא. לא הייתי מוכנה.
ברגע שנכנסתי לפנטהאוז ראיתי שמוניקה ושאנה יושבות ורואות טלוויזיה. השתיים סובבו אלי את מבטן ושאנה חייכה לעברי חיוך קצר ואמרה, “ברוכה השבה, ג'סי. איך הייתה החזרה?”
הנהנתי בנוקשות. “טובה, אני מניחה,” מלמלתי. “ומה שלומכן?”
“בסדר,” ענתה מוניקה בקול שקט שגרם לי לצמרמורת. משהו בה גרם לי להרתע ולהרגיש אי-נוחיות משווע. לא ידעתי למה, ולא ניסיתי גם לחשוב למה כי ככל שחשבתי על זה יותר, ככה הראש שלי כאב יותר.
בכל אופן, הערב עבר במהרה, וגם היום שלמחרת, ולפני שידעתי מה ולמה, הגיע העשרים וארבעה למרץ, ערב חג המולד, וההופעה הראשונה.
כולם היו לחוצים מאחורי הקלעים. אני בעצמי הרגשתי כמו סיר לחץ בלתי פוסק. אדמונד, שהיה לחוץ בעצמו, ניסה להרגיע אותי אך לשווא. התחלתי אפילו לקסוס ציפורניים.
הורו לנו שלא לצאת ממאחורי הקלעים כדי לומר שלום למשפחות ולחברים ואני הודיתי על כך. ידעתי שאהיה עוד יותר לחוצה אם הייתי יודעת שבלייז נמצא בקהל.
בסופו של דבר מחיאות הכפיים האדירות נשמעו מרחבי האולם ואז טייט אמר, “ברוכים הבאים למופע הראשון של הקרקס שלנו!”
נשמעו שאגות ושריקות ומחיאות כפיים. טייט צחק אל תוך המקרופון. “אני שמח שכולכם במצב-רוח טוב, כי המופע של היום הולך להיות מ-ד-ה-י-ם-!”
“ובתפריט שלנו להיום… ציפור המשאלות!”
נשמעו מחיאות כפיים ושאגות וסרינה, שהייתה הראשונה לעלות, לקחה נשימה עמוקה ויצאה אל אור הזרקורים. בינתיים אני עליתי ל"קומה" החמישית – שהייתה בעצם דרגש נתלה מהאוויר ממש ליד התקרה של מאהל הקרקס, שממנו הייתי אמורה לקפוץ אל הקטע שלי בקרוב. התיישבתי שם וצפיתי בסרינה, ג'ו, הלהטוטנים והליצנים.
בזמן שחיכיתי בחנתי את השתקפותי במעקה הדרגש. הייתי לבושה בבגדי הציפור ושיערי היה אסוף בחוזקה למעלה. מעל לעיני היה אייליינר זהב ומתחת שחור כהה. מסקרה מעגל ומעבה נמרחה על ריסי, ונצנצים זהובים עיטרו את לחיי. בנוסף לכל זה, האודם האדום הדגיש את שפתי הנפוחות. נראיתי מדהים, בזה לא היה ספק בכלל. ידעתי שאני הולכת להרשים.
מתחתי את שרירי וראיתי שהקטע שלי מתקרב. סרינה החלה ללכת על חבל דק וידעתי שעוד מעט היא תעשה לי סימן. נעמדתי על רגלי ובלעתי את רוקי בחוזקה. יהיה בסדר. כבר עשיתי זאת אינספור פעמים.
היא דלגה מהחבל לטרפז וזה היה הסימן שלי. בקפיצת ראש מיומנת זינקתי כלפי מטה, נותנת לצלילי המוזיקה להרגיע אותי ועם זאת להכניס אותי לקצב. תפסתי את הטרפז בידי וחייכתי מעט. לקחתי תנופה והשלכתי את עצמי מנדנדה אחת לבאה בתור, בזמן שסרינה החלה "לרדוף" אחרי.
הקטע נגמר, בסופו של דבר, כשהייתי על הטרפז ביחד עם סרינה כשהיא "כביכול" תפסה אותי. ואז הגיע רגע ה"מומנטום" בו אני "אומרת" לה שאם היא תציל את אהוב ליבי – הלוא הוא אדמונד – רק אז אעזור לה.
בכל אופן, המופע נמשך. בחלק מהקטעים הופעתי, בחלק לא. כל אותו זמן אף אחד לא דיבר איתי ואני לא עם אף אחד. כולם ידעו שאני צריכה את המרחב שלי ואת הריכוז כי התפקיד שלי היה הכי קשה. טעות קטנה אחת, ויכולתי ליפול.
מבלי ששמתי לב לזה קטע הסיום כבר הגיע – ואיתו "ריקוד הציפור" – קטע שנבנה במיוחד בשבילי.
התחלתי את "ריקוד הציפור" בכך שדילגתי מטרפז לטרפז, עושה שפגטים באוויר וכל מיני דברים אחרים. ובדיוק כשניתרתי ממקום למקום, המחשבות שלי החלו לנדוד למקומות אחרים.
רגע אחד כמעט איבדתי ריכוז כיוון שחשבתי על מארי, ועל העובדה שהתאהבתי בבן הזוג שלה, שהוא כביכול הידיד שלי. כמעט החלקתי מהנדנדה אבל אז אדמונד הגיע וניתר לעברי – כיוון שזהו היה התרגיל.
“את מאבדת פוקוס,” הוא סינן לי בצורמנות. “תתרכזי.”
היתרון בקרקס זה שלא מדברים בזמן הפעלולים, וגם לא ניתן לראות אם המשתתפים מדברים זה עם זה תוך כדי. לכן אדמונד אמר לי את מה שאמר.
ֿ"סליחה,” סיננתי חזרה וקפצתי מהטרפז אל עבר הטרמפולינה. קפצתי מספר פעמים עד שהרמתי את ידי הימנית כלפי מעלה, וכיוונתי לטרפז שהשתלשל מולי.
משום מה, התנועה פתאום נראתה לי מוכרת. לא בגלל שעשיתי עשרות אלפי פעמים בחזרות, אלא בגלל שעשיתי אותה במקום אחר… לפני הרבה זמן…
הזמן כאילו האט ברגעים שבהם ניסיתי להגיע אל הטרפז…
מים.
הכל מים.
אני זועקת לעזרה ואף אחד לא מגיע.
המים חונקים אותי.
מטביעים אותי.
אני טובעת.
השתנקתי ולפני ששמתי לב, ההזדמנות שלי נגנזה ואצבעותי, שנגעו קלות בנדנדה, החליקו וכמו בהילוך איטי נפלתי לאחור. עיני נפערו בבהלה ותדהמה, והרגשתי משותקת.
ונפלתי.
פרק שבע-עשרה

הרגשתי כאילו עבר נצח בזמן שנפלתי. שיערי התפזר מהגומיה שאחזה אותו כל כך חזק והסתחרר סביבי. ידי ורגלי נותרו רפויות בזמן הנפילה לאחור, ולרגע קט, לא היה לי איכפת למות.
עד שזרועות חזקות תפסו אותי. אדמונד צרח עלי להמשיך את הקטע, אבל קולו נשמע לי עמום ולא אפשרי. איכשהו, חזרתי ללקפץ ולנתר מטרפז לטרפז עם התנועות שעבדתי כל כך קשה עליהן, והכל עבר בכזאת מהירות, עד שכשקלטתי שאני מלופפת סביב סרט ומשתלשלת מלמעלה בתנוחה הסיום ביחד עם יתר המופיעים וכולם מוחאים לנו כפיים.
זיעה שלא הייתה קשורה כלל לפעילו הגופנית שהפעלתי ניגרה על פני ועורפי בזמן שירדתי מהסרט והלכתי לכיוון חדר ההלבשה. אך לא הספקתי להגיע לחדר ושני אנשים עצרו אותי במסדרון. ג'ו ואדמונד.
“מה לעזאזל חשבת לעצמך?!” אדמונד צרח עלי. “יכולת להיהרג!”
לא יכולתי לענות. שפתי יבשו, ועיני עדיין היו פעורות בתדהמה. לא יכולתי להפיק אף צליל. לא יכולתי לעשות שום דבר.
“תדברי אלינו, ג'סי,” קולו של ג'ו היה זהיר. “משהו קרה שם, וזה לא היה טבעי.”
“את נפלת בכוונה!” התפוצץ אדמונד.
ולפתע, כולם הגיחו מהמעבר בליוויו של טייט. אבא, ג'ולי ושאנה, ביחד עם מוניקה, ביל, ג'ררד, ואיתם מארי ובלייז. לפתע הגיחו עוד אנשים ואריסה, דיאן, שון ומנואל הצטרפו גם הם.
כל החבורה ממש.
“הייתם מעולים!” צייצה מארי בהערצה. “לא ידעתי שאתם יכולים להיות כאלה טובים!”
“והקטע שנפלת, ג'סי,” אריסה הוסיפה בחולמניות. “ואז אדמונד תפס אותך… זה גרם ללב שלי לרטוט!”
הרגשתי כאילו כל מילה שלהם הייתה בעיטה. כולם הסתכלו עלי בציפייה, לראות מה אענה ואיך להגיב, וכל מה שאני רציתי היה לחזור הביתה, לחדר שלי, להכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת משם לעולם.
“תודה שבאתם,” שמעתי את עצמי אומרת בקול צרוד ומת. “אני חייבת להתלבש.”
הפניתי לכולם את גבי והלכתי בחולשה לחדר ההלבשה. כשהגעתי וסגרתי את הדלת אחרי, רגלי לא יכלו לשאת זאת ונפלתי לרצפה, דמעות קרות זולגות על לחיי.
בכיתי שם בערך חצי שעה עד שיכולתי לאגור כוחות מספיקים בשביל לעמוד חזרה על הרגליים ולהתלבש. פשטתי את בגד הגוף והגרביונים, לבשתי ג'ינס וסוודר, מעל זה צעיף ומעיל, נעלתי מגפיים, פיזרתי את שיערי, מחקתי את שארית האיפור שנותר לי, ויצאתי חזרה החוצה.
הפעם רק אבא חיכה לי. “את בטח תשושה,” הוא אמר, דאגה בקולו. “אמרתי לכולם להניח לך.”
הנהנתי והוא לקח אותי חזרה הביתה, ביחד עם ג'ולי ושאנה.
כשהגענו הביתה, לא אמרת דבר לאף אחד ונכנסתי לחדר. נעלתי את הדלת אחרי כך שגם דולצ'ה לא תוכל להכנס. הלכי לאמבטיה ולאחר מקלחת יותר קצרה מהרגיל התלבשתי בכתונת הלילה התכולה שלי, התכרבלתי בשמיכה, ובכיתי.
בבוקר שלמחרת כיביתי את שעון המעורר והמשכתי לישון. לא רציתי לפגוש אף אחד. לא רציתי ללכת לבית הספר. רציתי להשאר במיטה ולבכות.
אבא דפק על דלת חדרי וקרא לי לארוחת בוקר. לא עניתי ולא פתחתי לו את הדלת. נשארתי במיטה, כבויה.
לא יצאתי מהמיטה כל שעות הבוקר, ואז אחר הצהריים, ואז ערב. לא הייתי רעבה. לא הייתי צמאה. כל שרציתי היה להתנתק מהעולם הזה. מהעולם הנוראי הזה.
בבוקר שלמחרת שוב לא יצאתי מהחדר. שכבתי במיטה, מכורבלת בתוך הפוך, ובכיתי את נשמתי החוצה. אבא ושאנה ניסו לגרום לי לצאת החוצה, דפקו על הדלת אינספור פעמים, ניסו להוציא ממני תשובות ללמה אני מתנהגת ככה. אבל אני לא עניתי. לא רציתי לענות. לא היה לי קול לענות.
ואז ביום השלישי להתחפרותי, קול חדש הופיע מעבר לדלת.
“ג'סי, זה אני,” בלייז אמר. “שאנה דיברה איתי ואמרה לי לבוא ולגרום לך לאכול משהו כי לא אכלת או שתית כבר שלושה ימים. את יכולה לתת לי להכנס?”
“לך מכאן,” קראתי בלחישה. “לך.”
“אני לא הולך לשום מקום עד שאת לא פותחת לי את הדלת,” בלייז הזהיר.
“בבקשה,” התחלתי לבכות שוב. “בבקשה, תלך. אני לא רוצה לראות אותך.”
“מצטער לאכזב, אבל אם לא תתני לי להכנס בדרך הפשוטה יותר, אני אפרוץ את המנעול.”
ידעתי שאין לי ברירה הפעם. ולכן קמתי מהמיטה, מודעת לעובדה שאני בכתונת קצרה ושיערי פרוע ועיני נפוחות ואדומות, אבל לא איכפת לי. סובבתי את מנעול הדלת באיטיות וברגע שנשמע ה"קליק" שבישר שהדלת פתוחה שוב, בלייז נכנס בסערה, סגר ונעל את הדלת אחריו, והסתכל עלי במבט כחול וזועם.
“מה עובר עליך?” הוא שאל, מצמצם את עיניו.
“למה אתה כאן?” דמעות חדשות עלו לעיני. “אני רוצה שתלך.”
“חבל, אבל אני לא זז לשום מקום עד שאת לא אומרת לי מה לעזאזל עובר עליך,” הוא נראה יותר זועם מאי פעם.
רגלי כשלו ובלייז תפס את מרפקי לפני שנפלתי לרצפה. הוא עזר לי להתיישב על המיטה וכרך את ידו סביב כתפי – דבר הגרם לליבי לפרפר בלי שום קשר לסיטואציה.
“דברי אלי, ג'סי,” הוא אמר בנימה מתחננת מהולה בזעם. “אני החבר הכי טוב שלך, לא?”
הדמעות היו בלתי ניתנות לריסון. בלייז הסתכל עלי בדריכות כזאת, עד שלא יכולתי יותר.
“אני זוכרת, בלייז,” פלטתי בחוסר אונים. “אני זוכרת הכל.”
פרק שמונה-עשרה

“הכל התחיל כשהייתי בת עשר.
עד אותה תפנית בחיי, הייתי רגילה לגמרי. אהבתי את אבא שלי, את החצי-אחות שלי שאנה, ואת כל הנשים שאבא שלי נישא להן בדרך. מעולם לא חשבתי על אמא שלי כי אבא שלי רק אמר שהיא נעלמה, ואני קיבלתי את זה בשקט.
אבל בגיל עשר, כשהייתי בכיתה ה', ביקשו מאיתנו לעשות עבודה על דמות האם במשפחה. כיוון שלא באמת החשבתי את הנשים של אבי לאמהות, ידעתי שאני חייבת למצוא את אמא שלי, ולתשאל אותה למה היא עזבה אותי. כי איזו סיבה יש לאמא לעזוב את הבת שלה, כשהיא דם מדמה, הילדה שלה, זאת שהיא אמורה לאהוב?
אז התחלתי לחפש. חיפשתי בכל ספר טלפונים אפשרי, באתרי המדינה, עד שמצאתי בסופו של דבר איפה היא גרה. לבד, מבלי לספר לאף אחד, לקחתי אוטובוס לעיר הנמצאת שעתיים מכאן. כשהגעתי, התחלתי לחפש אחר הבית בו היא גרה, ומצאתי אותה בשכונה של בתים פרטיים. ראיתי את שמה על אחת הדלתות – נואל בלרוז – ונקשתי על הדלת.
אישה שהייתה כמו מראה שלי, רק הרבה יותר מבוגרת, פתחה לי את הדלת. עיניה, שהיו חומות בניגוד לשלי, נפערו לרווחה כשראתה אותי. היא מלמלה, 'לא,' בקול מת ורצתה לסגור לי את הדלת בפרצוף אבל אני כבר הספקתי לומר את מילת הזהב.
'אמא.'
היא התחילה לבכות ולצרוח עלי. היא הכתה אותי, שאגה לי, 'עופי מכאן, ילדה מטומטמת!' וכמעט בעטה אותי החוצה. לאחר שהיא טרקה את הדלת בפני, התחלתי לבכות. כל הדרך הביתה בכיתי, וכשהגעתי הביתה, בכיתי גם אז.
וביום שלמחרת, כבר הייתי ילדה שונה לחלוטין.
לא הייתי יותר ג'סמין בלרוז החייכנית והנורמאלית. הייתי ג'סמין בלרוז הרעה והקרה. לא האמנתי באהבה יותר. לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה שנקרא אהבה כשאמא לא אוהבת את בתה בכלל. כי אם אין כמו אהבה של אם לבת, אז למה שתהיה אהבה בכלל אם האם שונאת את הבת?
צברתי לעצמי חברים חדשים. אריסה ודיאן נהפכו לחברות שלי רק בגלל שהתחלתי להיות פופולארית כבר בגיל שתים-עשרה. ניתן היה לראות את היופי שלי כבר באותו הגיל – אפילו הבנים הבוגרים בחנו אותי.
ובגיל ארבע-עשרה, איבדתי את הבתולים שלי.
זה התחיל מכך שלילדה אחרת בשכבה שלי היה חבר. היא טענה שהיא מאוהבת בו, ושהוא מאוהב בה. אני רציתי להוכיח לה שאין דבר כזה אהבה, להראות לה את האמת, אז התחלתי עם החבר הזה שלה, שהיה בן חמש-עשרה אז. בסופו של דבר, פיתתי אותו לשכב איתי. הוא לא יכול היה לשאת את רגשות האשם בבגידה בחברה שלו, אז הוא נפרד ממנה, והשאיר אותה שבורה ואת עצמו כרוך אחרי, כי לטענתו, הוא התאהב בי. אבל אני, שלא האמנתי באהבה, התעלמתי ממנו ושברתי לו את הלב. הייתי בטוחה שזה יעבור לו, כי למרות שכואב לו, הרי שאין דבר כזה אהבה.
הרוטינה של לקיחת בנים מחברותיהן, להזדיין איתם, ואז לשבור להם את הלב כשהם התאהבו בי נואשות, נהפך כבר לאוטומטי אצלי. כשלאריסה היה חבר, עשיתי אותו הדבר. הכל בשביל להוכיח לכולם שאם הבנים האלו באמת היו אוהבים את החברות שלהם, הם לא היו מזדיינים איתי.
אריסה לא דיברה איתי שבועות, ורק אחרי זה חזרה לדבר איתי. עם דיאן המצב לא היה אותו דבר; אחרי שלקחתי לה את החבר היא הפסיקה להיות חברה שלי לכל הזמן, ורק העמידה פנים כדי שהמעמד החברתי שלה יהיה גבוה. היחסים שלנו התבססו על צביעות נטו.
ואז הגיע היום בו ג'ולי פארקר-לשעבר התנכלה לחיי. היא נהפכה למתלמדת בתיכון בו אני למדתי, ובתחילת כיתה י"א לא הפסיקה להציק לי. היא קנאה לי, אני מניחה, על היופי שלי והכל, למרות שהיא בעצמה הייתה יפה. ואני, מרוב עצבים, החלטתי להתנכל לחייה חזרה. זה היה הרגע בו גיליתי שהיא יוצאת עם ג'ררד ריבר, בחור חתיך ביותר.
אז התחלתי עם ג'ררד. תחילה הוא לא רצה לעשות שום דבר עם תלמידת תיכון קטנה, אבל לאט-לאט פרצתי דרך המחסומים שלו. בסופו של דבר, הצלחתי לגרור אותו איתי למיטה, ואחרי שעשינו סקס והוא עדיין לא נפרד מג'ולי, נאלצתי לגרום לו לבגוד בה עוד יותר פעמים עד שהשניים יפרדו. בסופו של דבר ג'ולי תפסה אותנו בדירה שלו פעם אחת, והשניים נפרדו בריב גדול. ג'ולי הודיעה לי בדמעות לפני שהיא יצאה משם שהיא עוד תנקום בי, וכאן סגת ג'ררד נגמרה. לא ראיתי אותו יותר אחרי זה, לא עניתי לו לטלפונים, ובסופו של דבר, השארתי עוד לב שבור מאחורי. הוא הפסיק לטפלן בסופו של דבר, ואני יכולתי לישון בלילות נורמאלי.
ובסוף השנה של כיתה י"א גיליתי שלשאנה, אחותי, יש חבר. ביל בנקס, האח הגדול של החברה הכי טובה שלה, מוניקה. מוניקה עודדה את השניים להיות ביחד אחרי שראתה את ה'ניצוצות' ששעפים ביניהם, ושאנה וביל לקחו את ההזדמנות והתחילו לצאת. שאנה הסתירה זאת ממני, כי היא ידעה מה אני עושה לזוגות. אבל זה לא מנע ממני לראות את הסימנים. ביל, שהיה גדול ממני בשנה, היה בי"ב, בזמן ששאנה, שקטנה ממני בשנתיים, הייתה בכיתה ט'.
לקחתי את זה כמשימה אישית להפריד ביניהם. רציתי 'לגאול' את שאנה מהיסורים של אהבה, כי הרי אין דבר כזה, ורציתי להראות לה את זה. הייתי כל כך שקועה באמונה הזאת שזה נורא.
ובסוף, כמובן, הצלחתי לפתות את ביל אחרי חיזורים אינסופיים. לקח לי הרבה יותר זמן לגרום לו להזדיין איתי מאשר לבנים האחרים. היו, בדיעבד, אני מבינה שהוא באמת היה מאוהב בשאנה, ולכן זה היה הרבה יותר קשה.
וכשהוא בגד בשאנה – הרי איך הוא יכול היה להתנגד לקסם השופע שלי? – הוא סיפרה לה עלי. הוא סיפרה לה מה קרה. כמובן שהם נפרדו בדרך לא כל כך נעימה, והשניים נותרו שבורי לב, כשמוניקה עומדת ביניהם, ומנסה להבין איך לעזאזל זה קרה.
במהלך חופשת הקיץ שבין י"א לי"ב, להפתעתי, מוניקה חברה אלי. התחלנו להסתובב יחד, ולהפוך לממש חברות טובות, אבל אני הזהרתי אותה שאנחנו יכולות להיות כאלה רק מחוץ לבית הספר, כי זה מביך להסתובב עם מישהו שקטן ממך בשנתיים. אז הסתובבנו זו עם זו ונהפכנו לחברות קרובות מאוד. לא חשדתי אז שמשהו כאן לא הגיוני בעליל.
בסוף הקיץ, גיליתי שאבא נישא לבחורה חדשה. והבחורה לא הייתה אחרת מאשר ג'ולי פארקר, עכשיו היא ג'ולי בלרוז. היא אמרה שהיא תתנקם בי, וזו הייתה הדרך שלה; להתחתן עם אבי, רודף השמלות. היא ניסתה לשלוט עלי ולהכריח אותי לעשות דברים, אבל אני, מרוב זעם, רק צעקתי עליה והתעלמתי ממנה לחלוטין. אבא היה לגמרי לא-מודע לכך.
ואז התחילה כיתה י"ב. אחיה הגדול של דיאן, ג'ו, בא להרצות לנו בבית הספר על הקרקס אליו הצטרף, ואני מייד נמשכתי לנושא. בתום ההרצאה הלכתי לשאול אותו דברים נוספים על הקרקס, והוא ענה לי בשמחה. הרגשתי שמשהו יכול לגאול אותי מהחיים המגעילים האלה, והקרקס נשמע לי כמו הזדמנות מצויינת. ג'ו אמר שהוא ימליץ עלי, וביקש את מספר הטלפון שלי, ואני נתתי לו אותו מבלי להסס.
לאחר מכן הלכתי לאודישן והלך לי מעולה. בסופו, ג'ו בא לדבר איתי, וישבנו ודיברנו שעות. בזמן שדיברנו, הרגשתי מעין קלילות כזאת, לא בדיוק הבנתי איך ולמה. מאוחר יותר הבנתי שהתחלתי להרגיש משהו כלפי ג'ו ריד, משהו שנשבעתי שלא קיים.
וכדי להזכיר לעצמי שאהבה או חיבה לא קיימים באמת, לקחתי את מנואל ושון ועוד שלושה בחורים אחרים וצילמתי איתם קלטת סקס. זה היה כדי להזכיר לעצמי מי אני, מה אני, ובמה אני מאמינה. ג'ו, שהציע לצאת באותו זמן כי גם הוא הרגיש את המשיכה המנטאלית והפיזית כאחד בינינו, נאלץ לקבל במקום סמס חזרה, אימייל ובו קישור לאתר בו נמצא הוידאו של הסקס. אחרי שהאימייל נשלח, ג'ו הפסיק לצלצל, הפסיק לסמס, הפסיק לדבר איתי בכללי.
לקראת סוף ספטמבר אריסה מצאה חתולת רחוב שננטשה על ידי אימה. כשהציעה לי, לא יכולתי שלא לקחת אותה. לא אהבתי חיות, אבל הסיפור של החתולה גרם לי להזדהות איתה. כי גם אני הייתי כמוה. גם אני ננטשתי על ידי אמא שלי. ועלי זה השפיע בצורה הכי חמורה שיש.
ואז, הגיע רגע השיא. מוניקה הציעה לי לבוא איתה לצוק דראכטר בשביל להנות. עדיין היינו חברות – מחוץ לבית הספר בלבד, כך שאף אחד מלבד שתינו לא ידע על היותנו חברות – ולכן הסכמתי. שאנה, שהפסיקה לדבר איתי מאז המקרה עם ביל, שאלה אותי בתוקפנות, 'לאן את חושבת שאת הולכת?!'
'לא עניינך,' התזתי בפניה. 'לכי תדחפי את האף שלך לחרא של החיות המגעילות שלך'. כן, גם אני לא התנהגתי יפה אליה.
לבסוף, עם שמלת קיץ קצרצרה, הלכתי לצוק דראכטר. מוניקה כבר הייתה שם, וחייכה אלי כשהגעתי. התחלנו לשתות אלכוהול ולהשתכר בשביל הכיף. לפני ששתינו הספקנו להיות שיכורות מספיק, אני נעמדתי על קצה הצוק, גבי אל הים, ופני אל מוניקה, עמד שני מטרים ממני, עם פרצוף מוזר.
'קרה משהו?' שאלתי בבלבול.
היא השפילה את מבטה. 'כן,' היא אמרה בקול הנמוך בכמה אוקטבות מקולה הרגיל. 'את. זה מה שקרה.'
ועוד לפני שהבנתי מה קורה, עוד לפני שהמילים חלחלו והבהירו לי את המשמעות האמיתית של החברות המדומה של מוניקה ושלי, היא דחפה אותי, ואני נפלתי מהצוק.
שלחתי את ידי למעלה, מרגישה המומה, וצרחתי. פגעתי בים בחוזקה, וראשי התפצלח על אחת האבנים. ניסיתי עוד לשלוח ידי למעלה, לנסות ולקרוא לעזרה, אבל אף אחד לא הגיע. כיוון שלא ידעתי לשחות, טבעתי.
ואז מישהו הציל אותי. עוד לא הייתי מחוסרת הכרה לגמרי, ולכן יכולתי לראות את הפנים של מי שהציל אותי.
ג'ו ריד. הוא היה זה שהציל אותי. לא ידעתי מה הוא עושה שם בכלל, אבל זה לא שינה לי. נתליתי על צווארו, מנסה בכל כוחי לנשום אוויר שלא היה לי. ג'ו צעק לי שאתעורר, שלא ארדם לו עכשיו, אבל אני כבר איבדתי את ההכרה.
והדבר הבא שידעתי היה שקמתי בבית החולים, עם הרבה מאוד בנים בחדרי, שטענו שאני החברה שלהם.
והדבר השני שידעתי, היה שאיבדתי את הזכרון.”
פרק תשע-עשרה

הייתה דממה מהרגע בו אמרתי את המילה האחרונה. בלייז לא הסתכל עלי; הוא הסתכל על כפות הידיים שלו, וראיתי שהוא רועד. דמעות החלו לזלוג על פני, כי ידעתי שבלייז כועס עלי. כועס על מי שהייתי.
מי שאני עדיין. כי ג'סי הקודמת וג'סי הנוכחית התאחדו. אומנם אני לא אותה אחת דוחה ומגעילה שהייתי, אבל אני עדיין מתנהגת בחלקים מהזמן כמו ג'סי.
“אדמונד היה הראשון שעלה על עלי,” אמרתי לשווא. “הוא היה הראשון שהבין שמשהו לא בסדר אצלי, שיש לי מניע מפגר לעשות את כל הדברים ההם. ואני דרכתי עליו עד שלא נותר ממנו כלום. הוא פרק את נפשו במכתב אהבה, ואני, שלא האמנתי באהבה, צחקתי עליו והקראתי את המכתב. הרסתי לו את האגו, הרסתי לו הכל – “
“ג'סי.”
קולו הקרוע של בלייז קטע אותי ואני הסתכלתי עליו בעיניים מתחננות. “אני מבין.” הוא אמר וראיתי שדמעה קטנה זולגת על פניו.
“לא, אתה לא,” מיררתי בבכי ולפתע הוא חיבק אותי כמו שאף אחד מעולם לא חיבק אותי. הוא הביע בחיבוק הזה הרבה רגשות, ואני, שחיבקתי אותו חזרה, עשיתי אותו הדבר. הוא הידק אותי אליו חזק, מולל את שיערי בידיו, ואני חפנתי את ידי בשערו, מריחה את הריח המדהים והמרגיע שלו אלי. לא היה יותר צורך במילים. היה רק רגשות.
בכיתי עליו, והוא ליטף את ראשי בתנועות מרגיעות. “די, ג'סי,” הוא אמר בשקט. “זו לא הייתה אשמתך. אמא שלך אשמה בכל.”
“אל תייפה את המצב,” קולי נבלע בכתפו. “אני הייתי נוראית. נוראית יותר משחשבתי. אני לא יודעת על מי לרחם יותר – על הקורבנות שלי או על עצמי.”
“את לא צריכה לרחם על אף אחד, ג'סמין,” בלייז הידק אותי אליו עוד יותר ואני הידקתי אותו בחזרה אלי. “את לא מי שהיית. את בן-אדם אחר לחלוטין – “
“לא, אני לא!” התפרצתי והרפיתי ממנו קצת כדי שאוכל להסתכל לו בעיניים. הוא ראה את פני המפוחדות והסתכל עלי בבלבול. זה הרס אותי מבפנים וכיוון שלא יכולתי יותר צעקתי, “אני אוהבת אותך, בלייז אורצ'רד! התאהבתי בך! ויש לך חברה, ואני לא הולכת לגנוב אותך ממנה, כי היא חברה גם שלי! מארי היא אישה טובה, ואתה בחור טוב מידי בשביל מישהי נלוזה כמוני! אני אוהבת אותך, אידיוט!”
עיניו נפערו לרווחה בתדהמה ולפתע מצחו היה על שלי. ידיו חפנו את פני והוא עצם את עיניו. אפיו נגע באפי בכזאת חושניות עד שגנחתי בניגוד לרצוני. רציתי כל כך לצמצם את הקרב עוד מילמטרים ספורים, להרגיש את השפתיים העבות האלו שלו על שלי…
ואז שפתיו הוברשו כנגד שפתי ובטני עשתה סלטה. הוא התחיל ללחוץ את שפתיו לשלי, ואני נאחזתי בחולצתו בשביל לא ליפול. אבל אז שנינו בבת אחת פתחנו את העיניים, הסתכלנו זה על זו בבהלה, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו.
אני הייתי הראשונה להתרחק ממנו. ידי חסמה אוטומטית את פי. “לך,” השתנקתי כשדמעות חדשות החלו לזלוג. “לך, בלייז. לך ואל תחזור.”
נאלצתי להסיט את מבטי כשבלייז קם על רגליו והתקדם באיטיות לעבר הדלת, אך לפני שהוא פתח אותה, ידו התאגרפה ונחתה על הקיר בזעם. “אני לא מבין למה,” קולו היה נמוך. “אני אמור לאהוב את מארי, ומבקום זאת אני – “
“אל תאמר את זה!” צרחתי עליו בפאניקה "פשוט תלך מכאן, בלייז! אני לא הולכת לחזור למנהגים הישנים שלי של לגנוב לחברות שלי את החבר שלהן!”
“אבל את אוהבת אותי!” הוא שאג חזרה ביאוש. “וזה לא כאילו מארי ואני מתחתנים או משהו – “
“עוף מכאן!!!”
הוא יצא בטריקת דלת שהרעידה את כל החדר. הבכי שלי החמיר ובאקט של יאוש לקחתי את הטלפון שלי, מחקתי את המספרים של מארי ושל בלייז מהם, ואז חזרתי למתחת לשמיכה.
התעוררתי בבוקר של היום למחרת. כבר הייתה זו חופשת חג המולד, אז לא היה בית-ספר. יצאתי מהחדר, כשאני נראית כמו פח אשפה, ולקחתי לעצמי משהו לשתות מהמקרר. כבר הגעתי להחלטה מה אני צריכה לעשות, עכשיו שהזכרונות שלי חזרו.
“אבא?” קראתי לאבי והוא יצא מחדר השינה.
“ג'ס!” הוא נשם לרווחה ומחץ אותי אליו לחיבוק. “רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?”
הנהנתי ולגמתי משקית השוקו שלקחתי. הלכתי לסלון והתיישבתי על ספת העור. “אתה יכול לקרוא לג'ולי ושאנה? אני צריכה לדבר איתכם על משהו.”
אבא הנהן וקרא לאשתו ולאחותי. לאחר מכן הכין לי טוסט והושיט לי אותו. כשכולם התקבצו בסלון, החלטתי להפיל את הפצצה.
“אני זוכרת הכל.”
שלוש זוגות עיניים מופתעות הביטו בי. “נזכרתי בזמן שנפלתי בקרקס,” הודעתי להם. “זה לא היה חלק מהתסריט. פשוט נזכרתי בזה תוך כדי. אז עכשיו אני זוכרת כל דבר שקרה.”
פניתי לג'ולי ראשונה. “אני מצטערת,” אמרתי לה מכל הלב. “על כל מה שעשיתי לך. עם ג'ררד.”
ג'ולי הייתה כל כך המומה עד שהיא לא הצליחה להגיב. קמטתי את מצחי. “עם זאת, אני חושבת שהנקמה שלך לא מוצדקת. את יכולה לנקום בי אם את רוצה, אבל את לא חייבת לערב את המשפחה שלי בזה. אני יודעת שאת לא אוהבת את אבא שלי באמת.”
“ג'סי!” אבא פלט בכעס. “מה את אומרת?!”
“תודי בזה, ג'ולי,” אמרתי, מרגישה נורא. “את לא באמת אוהבת את אבא שלי. התחנת איתו רק כדי לעצבן אותי. יש דרכים אחרות לנקום, את יודעת.”
ג'ולי השפילה את ראשה, ואבא שלי פנה להסתכל עליה. “ג'ולי? מה כל זה?”
“וולטר…” היא אמרה בהיסוס ואז פלטה אנחה רועדת. “ג'סמין צודקת. אנחנו צריכים להתגרש.”
עיניו של אבא נראו כאובות. “אבל… חשבתי…”
“התחנתי איתך כדי להחזיר לג'סמין על כך שהיא לקחה לי את החבר,” ג'ולי אמרה בשקט, וגופה רעד. היא בכתה. “זו הייתה טעות, ואני מצטערת.”
“ג'ולי – “ קולו של אבא קרע לי את הלב וג'ולי קמה ממקומה, לקחה את תיקה, ויצאה מהבית. אבא, שנראה המום, הלך לחדר השינה שלו וטרק את הדלת.
שאנה הסתכלה עלי בבהילות. “מה עשית?” היא שאלה בקול חנוק.
לקחתי נשימה עמוקה וקמתי ממקומי. “בואי איתי, שאנה.”
“אני לא הולכת לשום מקום איתך, ג'סמין!” שאנה הזהירה אבל אותי זה לא עניין. לקחתי את ידה וגררתי אותה איתי לחניון. נכנסתי לתוך המכונית לאחר שדחקתי בה להכנס איתי, ולא היה לי איכפת בכלל שאני בכתונת הלילה שלי, עם נעלי בית, ושאני נראית זוועה. נסעתי למגרש החניה הגדול של מכוניות המירוצים, ושם מצאתי את ביל וג'ררד, ללא בלייז. ידעתי איפה בלייז בטח יהיה עכשיו.
רק המחשבה עליו גרמה לליבי לדאוב.
גלגלתי את חלוני למטה כשעצרתי ליד השניים. “כנסו למכונית,” נבחתי עליהם והם נראו מופתעים לראות אותי עם שיער פרוע ועיניים אדומות ונפוחות. “עכשיו.”
הם לא שאלו אותי למה אפילו ונכנסו למכונית. כשביל סגר אחריו את הדלת לחצתי על דוושת הגז ותוך כדי התקשרתי לאריסה. “בואי לפארק ג'וליארדו,” אמרתי לה לאחר שענתה. “ותביאי איתך את דיאן, שון ומנואל.”
“אבל למה?” אריסה שאלה, מחקה את המבטים המשתהים של ג'ררד, ביל ושאנה.
“כי יש לי כמה עניינים לסגור עם כולכם.” אמרתי לה ולשאר וניתקתי. שארית הדרך עברה בשתיקה.
הגיע הזמן להעמיד את הכל במקומו.
פרק עשרים

כולם הגיעו לפארק ג'וליארדו תוך חצי שעה. אני הבאתי איתי את המשלוח שלי, ולבסוף כולם התקבצו על חלקת דשא לצד נחל קטן. הכרחתי את כולם לשבת במעגל, וראיתי שהם תוהים אם להקשיב לי, כי בטח נראיתי כמו משוגעת שיצאה מהבית עם כתונת הלילה שלה, נעלי הבית, שיער פרוע ביותר ועיניים נפוחות מבכי.
“על מה כל זה, ג'סי?” שאנה הייתה הראשונה ששאלה. היא ישבה לצידי במעגל, ומצידי השני ישבה אריסה. כולם פנו להסתכל אלי ואני עצמתי את העיניים.
“אני זוכרת הכל.”
דממה. שתיקה. שקט. לקח לכולם זמן לעכל, ואז – “אוקי, ומה עכשיו?”
פקחתי את עיני כדי לראות את ג'ררד מסתכל עלי בעצבים. לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיני שוב.
“קיבצתי את כולכם כדי לומר לכם סליחה.”
שמעתי שהם נשפו בהפתעה, אבל אני לא סיימתי. פניתי להסתכל על שאנה, שפניה היו חתומות. “אני מצטערת שהפרדתי בינך לבין ביל,” אמרתי בעצב והסתכלתי על ביל, שראיתי שהוא על סף בכי. “אני מצטערת שגרמתי לכם לכזה סבל של לב שבור, שאנה, ביל. שאנה, ביל לא באמת רצה לבגוד בך. אני הכרחתי אותו. אני גרמתי לו. הוא באמת אהב אותך, והרגיש נורא ואיום עם עצמו אחרי שהוא בגד בך. זו הייתה אשמתי הבלעדית. אתם עדיין מאוהבים, אני יודעת את זה. אני יכולה להרגיש את זה. בבקשה, תנסו לשכוח את מה שהיה ביני לבין ביל – או ליתר דיוק, מה שלא היה. באמת.”
שאנה התחילה לבכות וביל בעצמו דמע קצת. חייכתי חיוך רועד. “אני לא מצפה שזה יקרה בין רגע,” המשכתי. “אבל אני יודעת שמה שיש ביניכם זה אמיתי.” התחלתי אני בעצמי לבכות.
“זה בכלל לא משנה באשמת מי זה,” שאנה אמרה לבסוף וקמה ממקומה ברעד. “עצם העובדה שהוא בגד בי…” היא הנידה בראשה לשלילה והלכה משם בסערה.
ביל, שראה מה היא עושה, קם ממקומו בבהילות וצעק, “שאנה!” הוא החל לרדוף אחריה, והשניים נעלמו. יכולתי לסמן עליהם וי.
פניתי להסתכל על אריסה ודיאן. “אני מצטערת,” אמרתי להן. “הייתן חברות שלי, ואני פגעתי בכן. לא הייתי באמת חברה שלכן; השתמשתי בכן בשביל לטפס בסולם החברתי. לא אהבתי אף אחת מכן באמת. ואני מצטערת על זה, והכאב שגרמתי לכן.”
אריסה ודיאן החליפו מבטים זו עם זו. “ידענו את זה כל הזמן,” אריסה אמרה ומשכה בכתפיה. “מעולם גם אנחנו לא היינו חברות באמת שלך.”
“לכן אולי עדיף שפשוט לא נתראה יותר,” דיאן אמרה בשקט. “וכדאי שגם תפרשי מנבחרת המעודדות.”
הנהנתי בהבנה, משתדלת שלא להתפרק שם. השתיים נעמדו והלכו, כשהבינו שהסיפור איתן סגור.
בלעתי את רוקי ופניתי להסתכל על מי שנשאר. ג'ררד, שון ומנואל. החלטתי להתחיל עם השניים.
“אני השתמשתי גם בכם, שון, מנואל,” אמרתי להם בעצב. “השתמשתי בכם בשביל לפגוע במישהו. לא רציתי אף אחד מכם ומעולם לא אהבתי אתכם. סליחה על זה.”
מנואל נאנח. “את לא מחדשת לנו שום דבר,” הוא הודיע לי.
“זה אותו הדבר כמו עם אריסה ודיאן,” שון משך בכתפיו. “גם אנחנו לא באמת אהבנו אותך.”
הנהנתי בהבנה וגם השניים האלו הלכו משם כך שנותרנו רק ג'ררד ואני. “לך אני חייבת את ההתנצלות הכי גדולה,” אמרתי בשקט. “כי אתה באמת אהבת אותי, ופגעתי בך ברמה כזאת… ובג'ולי…” התחלתי לאבד את זה.
להפתעתי, ג'ררד הושיט לי את ידו. “קומי,” הוא אמר מעט בכעס. “קומי על הרגליים. אל תשברי עדיין.”
לקחתי את ידו והוא משך אותי על רגלי. כשהייתי על רגלי, רועדת, והא מחץ אותי אליו בחיבוק. “אני מבין הכל,” הוא אמר בשקט. “ואני סולח לך. את לא אותה אחת, אני יודע את זה.”
“תודה,” בכיתי אל תוך חזהו. הוא החזיק אותי חזק, ואז הציע לי להסיע אותי הביתה, אבל אמרתי לו שיש לי עוד דברים לעשות. עוד אנשים להתנצל בפניהם. הוא הנהן בהבנה והניח לי ללכת – לא לפני שלקחתי את מספר הטלפון שלו כדי שאצלצל אליו אם אני צריכה כתף לבכות עליה. לא ידעתי למה הוא אפילו מנסה לעזור לי, אחרי שפגעתי בו כל כך, אבל לקחתי את העזרה והייתי אסירת תודה.
נסעתי משם לדירתו של ג'ו – זכרתי את המקום עוד מהעבר. עצרתי ליד בניין הדירות הקטן ויצאתי מהמכונית.
לקחתי נשימה עמוקה כשהגעתי לדלת דירתו, וצלצלתי בפעמון. הוא פתח את הדלת, לבוש במכנסי חאקי וחולצת טריקו פשוטה. הוא הופתע לראות אותי שם. “ג'סי? מה את עושה כאן? איך את יודעת איפה אני גר?”
“אפשר להכנס?” ביקשתי והוא זז הצידה ואפשר לי להכנס. לאחר שנכנסתי התיישבתי על הספה שבסלון והוא התיישב לצידי.
“אני זוכרת הכל.” אמרתי לו. “אני זוכרת גם אותך.”
הוא התקשח ופלט אנחה. “אני מבין.”
ֿ"סליחה,” אמרתי כבר הרבה יותר מידי פעמים את המילה הזאת היום, וידעתי שיש לי עוד הרבה פעמים לומר אותה עד שהיא תחלחל. “אתה מבין, אני פחדתי כמו ילדה מפגרת. פחדתי ממה שהתחלתי להרגיש כלפיך אז, ומה שאתה הרגשת כלפי, ומרוב פאניקה עשיתי את הקלטת ההיא ושלחתי לך. אני מצטערת שפגעתי בך בלי כל סיבה אפשרית.”
הוא הנהן. “אני מבין.” הוא אמר שנית.
“ורציתי גם לומר תודה,” המשכתי בשלי. “תודה על כך שהצלת אותי מהים. גם את זה אני זוכרת. אני אהיה חייבת לך לעולם.”
ג'ו חייך חלושות. “ואני רציתי להשאר אנונימי…”
ֿלהפתעתו – ולהפתעתי – משכתי אותו אלי לחיבוק. הוא כרך את זרועותיו סביבי מיידית ושאל, “אז מה יקרה איתנו עכשיו, שאת התנצלת?”
“אני מצטערת,” מלמלתי והתנתקתי ממנו. “אבל בזמן של חוסר הזכרון התאהבתי כבר במישהו. אילו רק הייתי פחות מטומטמת, אולי היינו יכולים להיות ביחד כבר עכשיו…”
ג'ו צחק מעט. “זה בסדר,” הוא קרץ לי בנסיון לעודד אותי אך לשווא. “יש עוד הרבה דגים ודגות בים, לא?”
חייכתי. “כן.”
היעד הבא מייד אחריו היה מוניקה. כשהגעתי לביתה וסיפרתי לה שאני זוכרת הכל – כולל את העובדה שהיא זאת שזרקה אותי מהצוק – היא החווירה.
“אני לא הולכת לספר עליך במשטרה, עם זאת,” אמרתי בשקט. “הייתה לך סיבה לעשות זאת, ואולי זה לא היה המעשה הכי חכם, ולמרות שאני כועסת עליך על זה, אני מבינה. אפשר להגיד שהתאזנו; אני פגעתי באנשים הקרובים לך, ואת פגעת בי.”
“תודה,” מוניקה מלמלה. “שאת לא מסגירה אותי. שתדעי שאני דיי מצטערת על זה.”
הנהנתי בהבנה. “אני יודעת.”
“ואני לא רוצה שנהיה חברות או בכלל בקשר.”
“זה בסדר.”
ולבסוף נפרדתי ממנה ברוח יחסית טובה והמשכתי הלאה. כי סבב הסליחות עוד לא נגמר.
הוא רק התחיל.
פרק עשרים ואחת

את החודש שלאחר חופשת חג המולד העברתי בלמצוא אנשים שפגעתי בהם ולשלוח להם מכתבי סליחה מפורטים. לאנשים שהיו איתי בבית הספר הכנסתי את המכתבים ללוקרים שלהם.
בבת אחת, כולם בבית הספר התחממו כלפי וביקשו ממני עצות ועזרה. שמחתי לעזור להם וליעץ להם, ואפילו בסוף החודש, ילד התוודה בפני על אהבתו כלפי מאז היסודי. נאלצתי לדחות אותו בעדינות, ולמזלי, הוא לא נפגע יתר על המידה.
ג'סי הקודמת לא הבינה שהייתי יכולה להיות נחמדה ונעימה ולהיות בסדר בסך הכל. כולם פתאום אהבו אותי, ואני אהבתי את כולם.
אבל למרות השמחה המתפרצת, העניינים עדיין לא נסגרו לחלוטין. ג'ולי ואבא התגרשו, ואבא שבור. ג'ולי עבר לעיר אחרת כי להמשיך לחיות כאן עשה לה רע. שאנה וביל אומנם הצליחו לחזור להיות זוג, אבל שאנה סיפרה לי שהמצב ביניהם נורא מביך. ניסיתי לומר לה שזה כנראה יקח זמן, כי ללב שבור לוקח זמן להתאחות, וקיוויתי בשבילם לטוב.
אריסה התחילה לצאת עם שון, שמסתבר שאותו היא אהבה אבל תמיד פחדה לצאת איתו שמא אגנוב לה אותו. דיאן התחילה לצאת עם מנואל, בטענה שזה מתבקש. אני ניתקתי קשר עם כל הארבעה וצפיתי בהם ממרחק, כך שלא היה לי באמת איכפת מה הם עושים.
ועם ג'ררד יצא לי לדבר הרבה בטלפון. פרקתי בפניו את כל הרגשות שלי, והוא ניסה לעזור לי. בקרקס הייתי עם ג'ו ואדמונד – שכבר סיפרתי לו על הזכרונות שחזרו וביקשתי שוב פעם סליחה – ונהפכנו לחברים קרובים. ג'ו אפילו סיפר לנו שהוא מצב מישהי והתחיל לצאת איתה. אדמונד, להפתעתי, התחיל לצאת עם מוניקה מכל האנשים בעולם, והשניים היו מאוהבים. אפילו שאדמונד ידע מה מוניקה עשתה לי, היא באמת הצטערה על כך, והוא סלח לה על זה. שמחתי בשביל כולם, שמצאו אהבה אמיתית, ושהכל בסדר אצלם. אפילו אבא השבור שלי, התחיל לצאת עם אחת הזונות בבית הבושת שלו.
ואני, על אף כל השמחה וה"טוב" ששרר בעולם סביבי, הייתי לבד.
לא דיברתי יותר עם בלייז או מארי מאז שבלייז בא אלי הביתה והנשיקה הקטנה שחלקנו. איבדתי שני אנשים יקרים לליבי, שאחד מהם אהבתי כמו שמעולם לא אהבתי אף אחד. ג'ררד עדכן אותי מפעם לפעם על מה קורה איתם בחיים, ואני שמחתי לשמוע שהם עדיין ביחד ובסדר, אפילו שזה כאב כמו ששום דבר מעולם לא כאב לי. ובכלל, כשג'ררד סיפר לי שהם עברו לגור ביחד, לקחו לי יומיים שלמים בשביל לא להתפרק. הייתי כל כך שבורה מבפנים, כל כך חלולה. שום פעילות שעשיתי לא יכלה להסיח את דעתי; הקרקס לא היה מספיק מאתגר פתאום, והמופע החדש – הנסיכה והצפרדע – לא העסיק אותי מספיק, לעזור לכולם ולהתמקד בלימודים גם לא הסיח את דעתי, ואפילו השיחות שלי עם ג'ררד בטלפון לא עזרו לי.
הרגשתי כל כך לבד. הרגשתי שחלק מליבי חסר. ועם זאת, המשכתי לחיות. ניסיתי להתקדם הלאה ככל שיכולתי. אגרתי כוחות רצון איתניים בשביל להתמקד בדברים אחרים.
אבל הכל התפוצץ לי בפנים ברגע שקיבלתי מכתב. היה זה שלהי חודש פברואר, ואני חזרתי הביתה לאחר יום לימודים רגיל. אבא היה בעבודה, ושאנה, שנהפכה למעודדת מייד אחרי שאני פרשתי, הייתה בחזרות כי היה משחק כדורסל בקרוב. אני ראיתי שעל השולחן בחדרי מונחת מעטפה מהודרת, ועליה כתוב, “לכבוד ג'סמין בלרוז".
מופתעת, פתחתי את המעטפה והוצאתי משם מכתב המודפס על נייר יפה בכתב זהוב ומסולסל. קראתי את הכותרת של המכתב, ולא יכולתי לקרוא יותר. כי מה שהיה כתוב שם גרם לליבי להשבר לאלפי רסיסים.
“הנכם מוזמנים לחתונה של בלייז אורצ'רד ומארי ריבר!”
זה לא קורה. זה לא יכול לקרות. זה לא קורה לי. זה פשוט לא הולך לקרות.
צרחת יגון נמלטה מפי ולפני שידעתי מה קורה, בכיתי וצרחתי. הכאב שבתוכי היה קשה מנשוא. לא יכולתי לעשות כלום לגביו. לא יכולתי לעשות דבר.
הייתי חייבת לעשות משהו. יצאתי מהבית, יצאת מהבניין, ורצתי. רצתי לשום מקום. רצתי ברחובות, כשדמעות על לחיי, וכאב קשה בליבי. רצתי מבלי לחשוב לאן. רצתי ורצתי, עד שקלטתי שאני רצה לכיוון הבניין שבו בלייז גר. מייד החלפתי כיוון והתחלתי לרוץ לכל כיוון אחר, רק לא לשם.
הרגשתי שמישהו לופת את פרק ידי והסתובבתי לאחור כדי לראות את ג'ררד עומד מאחורי, מתנשף. “מה קרה?” הוא שאל בדאגה כשראה את הדמעות על פני.
פרצתי בבכי מחודש והוא מיהר לחבק אותי. “ה-הם מ-מתחתנים…” גמגמתי וכשהמילים היו בחוץ, הם נשמעו פתאום יותר אמיתיות, והכאב בחזי גבר.
“אני מצטער,” ג'ררד הידק אותי אליו חזק. “הייתי צריך לומר לך, אבל ידעתי שזה יפגע בך… סליחה.”
“אני לא מסוגלת יותר, ג'ררד,” השתנקתי. “אני לא יכולה יותר להמשיך לחיות ככה. יש גבול לכאב!”
“ג'סי…” הוא אחז בראשי בחוזקה. “תירגעי, בבקשה…”
“אני לא מסוגלת יותר לספוג את כל זה,” מיררתי בבכי. “נמאס לי!”
“אז תבחרי בי!” הוא התפרץ לפתע ואני הזזתי את ראשי לאחור כדי להסתכל עליו בהפתעה. הוא נראה כועס. “תבחרי בי! תבחרי בי במקומו, ג'סמין! הוא לא שווה את כל הכאב הזה!”
“ג'-ג'ררד…” התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי בנשיקה הרסנתי על השפתיים. הנשיקה הייתה מלאה בתשוקה ובכאב, ואני נתליתי בה. ג'ררד רוצה אותי, אחרי שאף אחד לא רצה. בלייז כבר שכח ממני. לא נותר לי דבר. יכולתי להמשיך לחיות עם ג'ררד. רציתי להמשיך הלאה, וג'ררד הייתה האופציה היחידה שלי.
התנשקנו הרבה זמן, ולבסוף מצאתי את עצמי בדירה שלו. מצאתי שלא איכפת לי שהוא פושט את בגדי ובגדיו. לא היה איכפת לי שהוא מאחד בין הגופים שלנו. לא היה לי איכפת שאנחנו עושים סקס.
כי עם בלייז לעולם לא אוכל לעשות את הדברים האלה.
אז נתתי את גופי לג'ררד, כי את נשמתי לא יכולתי לתת לו.
נשמתי הייתה שייכת לבלייז.
פרק עשרים ושתיים ואחרון

בחנתי את עצמי במראה ובדקתי בפעם האחרונה שהכל מסודר ויפה. שיערי היה פזור על גבי בתלתלי הזהב שלו, פרח לבן היה נעוץ אמחורי אחת האוזניים שלי. שמלתי הייתה לבנה מבד נופל עם כתפיות ספגטי לבנות. נעלי העקב שלי היו זהובות והתאימו לרגלי לגמרי. מרחתי עפרון זהוב בעיני, עיגלתי את ריסי עם מסקרה שחורה ומעבה, מעט סומק ורדרד עיטר את לחיי ושפתון ורוד-אדמדם נוצץ נמרח על פי והדיש את עוביו. מאוזני השתלשלו עגילים נופלים וכסופים עם פרחים לבנים קטנים בסופם. התזתי על צווארי מעט בושם, והייתי מוכנה לדרך.
לקחתי את ההזמנה בתיקי וראיתי שג'ררד מצלצל אלי. הוא בטח רצה לראות אם אני בסדר, אבל אני ניתקתי לו. לא רציתי לדבר איתו. זה היה משהו שאני חייבת לעשות כדי לתת לנשמה שלי להשתחרר אחת ולתמיד.
“אני הולכת,” הודעתי לאבא ולאלינה, אשתו החדשה, שישבו וצפו בסרט בסלון.
“תהני מתוקה,” אלינה אמרה לי בחיוך רך. היא הייתה אישה יפה בגילו של אבי, ולשם שינוי, הוא אהב אותה והיא אהבה אותו חזרה. חייכתי כשהשניים חייכו לי כמו זוג מאושר.
ירדתי לחניון ושם נכנסתי לאלפא-רומאו שלי. התנעתי ויצאתי מהחניון. השמש החמה של חודש יוני האירה עלי ואני הדלקתי את המזגן במהרה. לא רציתי שהאיפור ימרח בגלל זיעה.
נסעתי לצוד יקינטון, שם התקיימה החתונה. החניתי את המכונית בחניה ויצאתי ממנה. אור השקיעה חימם אותי בזמן שפסעתי במעלה הדשא. עצרתי לרגע כדי להסדיר את נשמתי. ידעתי שמה שאני עושה ישחרר אותי, אבל זה לא אומר שהיה לי קל לעשות כן.
עצמתי את עיני ונתתי לאוויר הים לבדר את שיערי. לאחר כמה דקות פקחתי את עיני והתקדמתי לכיוון הכסאות הלבנים שנראו באופק. ככל שהתקרבתי, כך השקט גבר. זה היה נראה לי מוזר, כיוון שבחתונה אנשים אמורים לדבר והכל. אז למה כל כך שקט ורגוע כאן?
הגעתי לשביל בו הכלה הייתה אמורה לפסוע ונחרדתי לגלות שאין אף אחד. אף אחד לא ישב על הכסאות, לא היה כומר בקצה השביל…
הלכתי באיטיות לאורך השביל בוחנת את המקום סביבי. השקיעה הראתה לי שהשעה הייתה בסדר, שהחתונה הייתה אמורה להתחיל, אז למה לא היה שם אף אחד?
“באת.”
קפצתי במקומי והסתובבתי במהירות לאחור כדי לראות את לא אחר מאשר בלייז אורצ'רד עומד בקצה השביל האחר, מאיפה שבאתי, בבגדי חתן לבנים. הוא הראה היה טוב מתמיד; שיערו מסורק ומוברש, פניו מגולחות, והוא מדיף ריח מדהים שהגיע עד אלי.
“בלייז,” פלטתי בטמטום.
“את נראית מדהים, ג'סמין,” הוא אמר בחיוך רחב והתקדם לאט-לאט במעלה השביל לכיווני, ידיו בכיסיו. “ידעתי שתראי הכי יפה שאת יכולה. דרך אגב, השמש ממש מאחוריך. הולמת אותך שקיעה.”
“למה…” התחלתי לשאול אבל קולי דעך. הוא התקדם בשקט עד שהיה כמטר ממני.
“ביטלנו את החתונה הבוקר, אבל אמרתי להם להשאיר הכל אותו דבר,” בלייז אמר, חיוכו רחב מתמיד.
“אני לא מבינה,” מלמלתי.
“הודענו לכל האורחים שהחתונה מבוטלת,” המשיך בלייז בשלו. “ורק לך לא הודענו. ג'ררד בטח ניסה להתקשר אליך לומר לך שהחתונה מבוטלת, אבל לא ענית לו. בניתי על זה.”
“אני…” הייתי ממש מבולבלת עד שלא שמתי לב שהוא כבר עמד כמעט לגמרי מולי.
“מארי ואני לא נועדנו זה לזו,” בלייז אמר וחיוכו דעך. “הייתי מעוצבן מתמיד כשגיליתי שנהיית חברה של ג'ררד לפני כמה חודשים. קינאתי, כמו שקינאתי אז כשהיית עם בייקר. רציתי אותך לעצמי, אפילו שהייתה לי כבר חברה שאהבה אותי בכל ליבה. וכששמעתי שנפרדתם לפני שבוע כידידים…”
הסתכלתי עליו, מנסה להבין אם אני הוזה או לא. “מה זה משנה לך?” פלטתי. “אתה אוהב את מארי. אתה תמיד אהבת את מארי. אתם מתאימים ביחד. אתם צריכים להיות ביחד. אתה אוהב אותה…”
“אני לא,” בלייז היה לגמרי מולי. “מהרגע בו הכרתי אותך, לא אהבתי אותה יותר. יש מישהי אחת שאני אוהב כרגע, וזאת את, ג'סמין בלרוז. אני אוהב אותך.”
“א-אבל מה עם החתונה?” לא הצלחתי לקלוט. לא הצלחתי להפנים.
הוא נאנח. “מארי כעסה שלא ביטלתי את החתונה כבר קודם,” הוא אמר בחצי חיוך. “היא ידעה שהתאהבתי בך מהרגע שבוא גיליתי שאת עם ג'ררד. היא כעסה עלי שלא נפרדתי ממנה כבר והלכתי אליך. והיא צדקה. אז ביטלנו הבוקר ולא הודענו לך, כי רציתי לפגוש אותך כאן ולספר לך את כל זה.”
לא שמתי לב שדמעה מצאה את דרכה החוצה מעיני. פניו של בלייז התקרקמו בעצב והוא פס את הטיפה באצבעו. “אל תבכי, ג'סי,” הוא אמר בעצב. “אני מצטער. סליחה שפגעתי בך ככה והייתי אידיוט גמור. אני אוהב אותך. אני מאז ומתמיד אהבתי אותך. ואם את עדיין אוהבת אותי, אני שלך.”
“בלייז…” מלמלתי וכרכתי את ידי סביב צווארו. “קח אותי. בבקשה. אני לא יכולה לחיות בלעדיך יותר. אני לא אותו דבר בלעדיך. הנשמה שלי לא שלמה כשאתה לא איתי. הלב שלי לא פועם כשאתה לא לידי. בבקשה, קח אותי. תתביע בי את חותמך ואל תתן לי ללכת יותר!”
“אני מבטיח שאעשה את כל זה,” הוא אמר ושפתיו הוצמדו לשפתי. הרגע עליו חלמתי כל כך הרבה, הרגע אותו דמיינתי ופינטזתי בדמיוני אינספור פעמים, קורה עכשיו. הוא נישק אות בפראות, מבלי לחכות לשום דבר. עמדנו שם והתנשקנו לאור השקיעה, עד שהלילה ירד, וגם אז נסענו אליו לדירה, והמשכנו להתנשק. הוא לקח אותי בזרועותיו, והיה זה הלילה השמח ביותר בחיי.
ידעתי שיש לי עוד הרבה דברים ללמוד על בלייז, ולו עלי. ידעתי שיש עוד הרבה דברים שאנחנו לא יודעים זה על זו, וידעתי שבטח נצטרך לעבור הרבה מכשולים. אבל הייתי מוכנה לזה. כל עוד אני אעבור זאת עם בלייז, לא היה לי איכפת.
כי את בלייז אהבתי. הוא אהב אותי. וזו הייתה אהבת אמת שכמותה לא מוצאים הרבה.
ורציתי לעבור את כל זה, כל עוד בלייז לצידי.