אבודה לנצח פרק 31 ואחרון!!!!!

הם אזקו את קטרינה והניחו אותה לצדנו. עצמתי לרגע את עיניי, לא זה לא קורה לי.
הוא כיוון את הרובה שוב לכיוון הילדים שלי.
אדי השתולל והצליח לחלץ את עצמו מהאחיזה שלהם, הוא ניסה לקום ונפל , ריצ'ארד התקרב אליו ובעט בו בפנים, אדי החל לדמם מהאף אך עדיין נלחם, הוא התקרב אליו עם סרט דביק והצמיד אותו לפיו, אחר כך סובב את הסרט מסביב לעיניים שלו ולרגליו מספר פעמים, ואז הוא התחיל לבעוט בו עוד ועוד, עד שאדי הפסיק להגיב.

"טוב, עכשיו כשהכול שקט, נגמור את הסיפור הזה, זה נמשך יותר מידי זמן" לא הספקתי להגיב ונשמעה ירייה ועוד אחת.
" לאאאאאאאאאאא" צרחתי.
" כולכם על הרצפה! " נשכבתי על הבטן, הרצפה הייתה מלאה בדם, רעדתי. העפתי מבט לכיוון הילדים, לא הם לא נפגעו, תודה לאל.
קבוצה של חיילים חמושים נכנסה, מישהו צעק: "לירות על מנת להרוג" הם ירו לעבר ארנולד, בעלה של קטרינה ולעבר החמושים האחרים, שהגיבו גם הם. ה
קטנים שלי בכו, למרות הסיכון התגלגלתי לכיוונם:" אל תזוזו יפים שלי שלא תעזו לזוז, עוד קצת והסיוט הזה נגמר". סוככתי עליהם בגופי עוד קצת, לחשתי לעצמי, עוד קצת.

דממה נשמעה בחדר, האוויר היה מלא בריח עשן כתוצאה מקרב היריות שהתנהל. נשארנו עדיין שכובים, המומים.
"אבא!" זו הייתה קטרינה, אביה נכנס לחדר ואתו קבוצה נוספת של אנשים חמושים.
" מה הם עשו לכם?!" הוא אמר.
הם שחררו אותנו מהכבלים שאזקו אותנו. חיבקתי את הילדים, ברוך השם שכולנו יצאנו מזה בשלום. רגע, אדי מה אתו? "תוציאו את הילדים מהחדר אני לא רוצה שהם יישארו כאן עוד רגע אחד".
–" אני כבר יצטרף אלכם יקירי, אני לא יעזוב אתכם יותר, לעולם לא…"

מיהרתי לכיוונו של אדי, עדיין לא התירו אותו לחלוטין מהחבל ומהסרט הדביק שלופף סביבו. הוא לא זז.
" הוא נושם? הוא יהיה בסדר?" הם לא ענו לי, הפנים שלו היו מלאות בדם.
" אדי, תענה לי בבקשה, תגידו לי שהכול יהיה בסדר, לא קרה לו כלום נכון?" אדי עדיין לא הגיב, קטרינה משכה אותי לכיוונה: "בואי מתוקה, תני להם לטפל בו" לא זזתי. שני חיילים הניחו אותו על אלונקה שהביאו, הרימו אותו בזהירות והוציאו אותו מהחדר. קופסה קטנה נפלה לו מהכיס, הרמתי אותה. זו הייתה הטבעת שאדי רצה לתת לי.
" אני מסכימה" לחשתי לעצמי. הגיע הזמן, שנינו ביחד נקים משפחה, לילדים שלנו יהיו סוף סוף שני הורים שחים ביחד ואוהבים זה את זה. אני אוהבת אותך אדי, באמת אוהבת אותך ורק היום אני מבינה עד כמה.

24 שעות מאוחר יותר

לבתי חולים יש מין ריח מעיק ומציק כזה, שגורם לך להרגיש רע. מחלקת שלמה הם סגרו בשבילו, בשביל אדי. הוא הובא לכאן אתמול בלילה במצב בינוני ואיבד הרבה דם, בעיקר מהשבר שנגרם לו באף, ומעוד חבלות שהיו לו בגוף. הוא נכנס לניתוח דחוף שבמהלכו נתנו לו עשרה מנות דם, שיחזרו לו את האף, גבסו לו את הרגל ותפרו לו 4 פצעים עמוקים שנגרמו לו כתוצאה מהמכות והבעיטות שריצ'ארד נתן לו. הרופאים אמרו שהם לא יכולים להעריך מתי הוא התעורר, זה יכול להיות היום, אולי עוד יומיים או עוד שבוע , אבל נכון לעכשיו הוא יצא מכלל סכנה. אני יצאתי מכל החוויה הזו "רק" עם יד שבורה, והכי חשוב, יינון ואליה, הקטנים שלי לא נפגעו, לפחות לא מבחינה חיצונית.

נכנסתי לחדר, והתיישבתי לידו. האף שלו היה חבוש, עינו השמאלית הייתה נפוחה, רגלו הימנית, המגובסת הייתה מורמת. מעולם לא ראיתי אותו ככה, חלש, שוכב ללא ניע על המיטה, נושם בכבדות. תפסתי את ידו, חלק ניכר מהסבל שהוא עובר זה בגללי, מסכן שלי, אם הייתי מבינה מההתחלה שזהו הגורל שלנו להיות ביחד, אם הייתי מנסה להבין אותך, אולי כל זה לא היה קורה, אולי הסבל שנפל בחלקנו בתקופה האחרונה היה נמנע.
" אוי יקירי" לחשתי לו בשקט, " אני מצטערת כל כך מצטערת". קירבתי את הכיסא למיטה, הנחתי את ראשי על המיטה לצדו והחזקתי בידו. זהו, מעכשיו אני אתך, כאן לצדך לנצח.

-" יקירה , מה את עושה פה איפה הקטנים שלנו?"
–" אדי! אתה ער" חיבקתי אותו, חזק.
–"את מכאיבה לי, מתוקה" –
"סליחה" עזבתי אותו. " הקטנים שלנו בסדר, כולם בסדר" סיפרתי לו את כל מה שקרה באריכות.
–" אבל אני לא מבין איך אבא שלי ידע"
–" מסתבר שבשעה שאחותך נסעה אלינו היא התקשרה אליו ועדכנה אותו בכל מה שקורה, הוא ניסה לשכנע אותה שלא תפעל לבדה ושתחכה לו אבל כשהיא ראתה את מה שהמנוול הזה מתכוון לעשות לילדים שלנו היא לא יכלה להמשיך להתחבא והתפרצה לחדר, אנחנו חייבים לה את החיים שלנו ושל הילדים, אתה יודע אמלא היא אני לא רוצה לתאר מה יכול היה…"
-" הוא לא פגע בכם נכון, תספרי לי את האמת, הוא נגע בך, הוא הכאיב לך?"
–" לא, אל תדאג אבא שלך הגיע בדיוק בזמן ואפילו"
–"מה זה?"
–"מה"
–" ענדת את הטבעת , תודה יקירה זה חשוב לי מאד"
–"גם לי "
–" אז אנחנו מתחתנים, סוף סוף אנחנו מתחתנים"
–" אני חושבת שהגיע הזמן, יקירי"

חודש וחצי מאוחר יותר

"הקהל מתבקש לעמוד לכניסת השושבינים!" המנגינה החלה, מחיאות כפיים נשמעו, יינון ואליה צעדו לפנים. אליה מפזרת פרחים ויינון עם הטבעות, הם היו מהממים הילדים הקטנים שלי.
" קבלו את החתן הנסיך אדוארד פראנסן השני! " אדוארד צעד בליווי אביו ונעמד על בימת האולם.
" הכלה הגב' אורלי רובינשטיין " אדי התקרב אלי ושאל: " את מוכנה יקירה?"
–" כמובן הוד רוממותך"
הוא חייך החזיק בידי ובייחד צעדנו אל בימת האולם.

טוב אני בטוחה שאתם מבינים כבר איך זה ממשיך מכאן: מחליפים נדרים, חתונה ,שירים אוכל ריקודים. היה מדהים.

בלילה כשכולם כבר הלכו ונשארנו רק שנינו, נכנסנו לחדר של אדי.
" רגע, יקירה, צריך לצאת מהחדר, מהר בואי נצא מהחדר"
–" מה קרה"
–" בואי עכשיו"
–"טוב…"
–" אני חייב לעשות את זה כמו שצריך" הוא סגר את הדלת והרים אותי.
-" עזוב, מה אתה עושה, זה יכאב לך אתה אחרי ניתוח, ושבר ברגל"
-" אל תדאגי לי " הוא בעט בדלת והרים אותי עד המיטה.
–"אין עליך בעלי היקר ואהוב"
–" את לא מבינה איך אני מטורף מאהבה אליך אשתי המהממת, מתוקה שלי"
צחקנו שנינו.
– אישתי, יקירתי, יש לי שאלה"
– " מה?"
–" מה את אומרת אולי נוסיף עוד תינוק למשפחה שלנו? "
–" נשמע לי רעיון מצוין…"

-הסוף-