אבודה במנהטן -פרק 2.

בס"ד
"שונאת שאין לי מה ללבוש!" אני קוראת בעצבים וממשיכה להפוך את הארון בצפייה לחולצה נורמלית, אחרי עשר דקות מייאשות שבהן אני מבינה שבאמת אין לי מה ללבוש אני מרימה פלאפון ללורן " תקשיבי, אנחנו לא יכולות לצאת היום" אני מודיעה לה
"תקשיבי, אני לא שואלת אותך" היא מצחקקת
"אני רצינית לורן, אין לי מה ללבוש"
"אנדריאנה אדאנס, תגידי לי שאת צוחקת עלי," היא ממלמלת לא מאמינה "בגלל זה?"
"ברור שבגלל זה! בואו אלי נראה סרט, נכין פופקורן, יהיה אדיר!" אני מנסה לשכנע אותה, אני לא אוהבת את המקומות שלורן בוחרת, זה תמיד מועדונים מגעילים שאני מתחרטת כמעט תמיד שהסכמתי לבוא.
"אין מצב גברת, אני מביאה לך שמלה, תתאפרי בנתיים, חצי שעה אני אצלך"
"אבל.." אני לא מספיקה להמשיך כי היא מנתקת.
אני נכנסת להתקלח ומייבשת את שערי החום והארוך שירשתי מאמא, אני מאוד דומה לה, חוץ מהעיניים, אותן קיבלתי מאבא, עיניים אפורות וגדולות עטופות בריסים שחורים וארוכים. אני מורחת איילנר וצובעת את שפתיי העבות באודם ורדרד. כשלורן מגיעה אני כבר כמעט מוכנה, היא נותנת לי שמלה כחולה שמגיעה לי עד למעל הברך "היא חדשה?" אני שואלת " כי בחיים לא ראיתי אותך לובשת אותה"
"נכון שהיא מהממת?" ,היא שואלת בהתרגשות
"קניתי אותה לפני כמה ימים אבל אני מרשה לך ללבוש אותה רק בגלל שאת עוזבת, אז תזהרי להרוס אותה" היא מוסיפה במבט מאיים.
" תודה שאת מזכירה לי"
"מצטערת, אגב אלכס לא עונה לי אז מסתבר שרק שתינו יוצאות היום"
אני קצת מתבאסת ממה שהיא מספרת לי, כי באמת שאלכס חשוב לי ולא הייתי רוצה לעזוב כשהמצב בינינו לא נעים.

אנחנו מגיעות למועדון שתור ארוך של אנשים מחכה להיכנס אליו, "מה זה המקום הזה?" אני פונה ללורן שמחייכת "זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי קנה מועדון? אז זה המועדון, ובגלל שזה הערב פתיחה אז יש הפתעה קטנה" היא מצחקקת בחיוך זדוני ומובילה אותי ישר לסלקטור בלי לחכות בתור " היי, אני הבת של תומס, לורן" הסלקטור מהנהן בחיוך ונותן לנו להיכנס, לורן מובילה אותי לשולחן רחב שמונחות עליו מגוון רחב של מסכות, היא שולפת מסיכה מבין הערימה ומניחה על פניה "ברוכה הבאה למסיבת המסיכות הכי אדירה שתהיי בה!" היא קופצת מהתרגשות ודוחפת אותי לבחור לעצמי מסיכה, אני מוציאה מסכה כסופה שמונחת בצידי הערימה ושמה אותה על פני "האמת לורן, נראה לי שהפעם אני אהנה" אני מחייכת אליה מבעד למסכה והיא מושכת אותי לכיוון הבר.

אחרי כמה שוטים שבהם הראש שלי הספיק להסתחרר, אני מודיעה ללורן שאני יוצאת לנשום קצת בחוץ למרות שלא נראה שהיא שומעת אותי כשהיא רוקדת כמו משוגעת ברחבה. אני מתיישבת על ספסל עטוף בגרדניות לבנות, הפרח האהוב על אימי, היא תמיד מסבירה לי על הטוהר שלהן ועל עדינותן, בלי לשים לב דמעה זולגת מעיני, אני נזכרת באבי שהיה נוהג לתת לה בסוף כל יום פרח גרדנית לבן והוא היה מצטט לה את מורואה; 'אושר הוא פרח שאסור לקטוף' היא הייתה מחייכת ונושקת לו והם היו מסתכלים עלי ומסבירים לי שאושר זה הדבר החשוב ביותר שעלי להילחם למענו. "תפוס כאן?" אני שומעת קול גברי ומחוספס שואל.