^^שיניים חדות^^ | פרק 8

♥מוקדש לבקי♥
אני חייבת עוד משהו…

תודה לשניצל שהביא לי את הרעיון לפרק הזה
לא ברור איך… אלב תודה לך שניצל יקר (רואה לוי?!)
אהמ… ועכשיו לפרק:
****************************************************************************************

"מה?!" שאלתי.
"מה זאת אומרת אתה לא?" –"מה ששמעת! לא אני הייתי צריך לנשוך אותך! זה היה התפקיד של אדוארד!"
לא יכול להיות. אדי?! אין מצב.
אבל רגע….
"אולי. אבל עובדה שלא הוא נשך אותי. ברגע שהוא שמע את זה הוא מיד העביר את זה לך…." אמרתי. כן. זאת האמת. אז מה אם אדי היה צריך. עובדה. הוא לא עשה את זה!
"לא הייתי אומר את זה…" חייך רקס –"מה… מה זאת אומרת?!" –"מה שאמרת עכשיו? בואי נגיד… שלא היית צריכה לחשוב ככה…. את סתם מפתחת ציפיות שווא" הוא אמר.
"כבר חודשיים שהוא קרוב אלייך. לא שמת לב? הוא עשה עליך מעקבים! הוא רצה לדעת בדיוק מה את חושבת עליו… לדעת מתי הוא יכול לנשק אותך. ואז, לדעת מתי לנשוך אותך…" הוא אמר.
"אתה סתם משקר!" אמרתי, "זה לא יכול להיות! שקרן!" –"את לא מאמינה לי, הא? טוב! תראי בעצמך"
הוא עצם את עיניו. מתרכז. הוא הרים את ידו, וגע במצחי.
הרגשתי חום. חום שבער מהיד שלו וחימם את המצח שלי.
הרגשתי כאילו טבלתי את הראש בבריכה. שמעתי במעומעם. הראייה שלי היטשטשה לאט לאט.
לא יכולתי להתנגד. רציתי. אבל חלק בי אמר לי לא.
עיניי נסגרו מעצמן, בכבדות.
תמונות החלו לצוץ בראשי. קול. קולות. חדר עם אור מעומעם. מיטה. התמונה התבהרה לאט. יותר ויותר.
רקס ישב על מיטה בחדר. מולו, אדי נע בעצבנות. הלוך ושוב. קדימה ואחורה.
הם דיברו על משהו. השפתיים שלהם נעו. אבל לא שמעתי כלום.
התחלתי לשמוע מן זמזום. לחש. לחישות. עד שקולם התבהר לי.
"מה אתה אומר? תעשה את זה?" שאל רקס.
"אני לא יודע… אני חייב!" -"איך אתה יכול לעשות את זה?! היא חברה שלך!" –"היא לא חברה שלי…" סינן אדי, "היא… ידידה" –"אז זה אומר שאתה צריך לנשוך אותה? רק בשביל החוקים המזדרגגים במקום המפגר הזה? איזה מן חבר אתה?!" –"אני יודע טוב מאוד מה אני עושה! היא לא תדע כלום…" –"כן… היא לא תדע עד שהיא תהפוך לערפדית… ואז היא תהייה חייבת לדעת מי המגן שלה" –"אולי תסתום כבר?! אתה רוצה לגרום לי לעוף מבית הספר הזה?!" צעק אדי.
רקס קם. "חשבתי שאתה אנושי אדוארד" –"אני לא!" הפטיר אדוארד.
רקס יצא בזעם מהחדר. קול הדלת הנטרקת נשמעה בחוזקה.
אדי התיישב בכבדות על המיטה. מניח את פניו בין כפות ידיו.
בתמונה נעלמה לאיטה. ראיתי שחור. הרגשתי שהחמימות ששררה בתוכי פגה. המגע החם שהרגשתי על מצחי נעלם. תחושת היד של רקס נעלמה.
פתחתי את עיניי. רקס עמד מולי. ידיו שלובות.
"מה את אומרת?" שאל. –"מה אתה רוצה ממני? עזוב אותי. מיה מחכה לי" אמרתי. הדמעות הציפו אותי. הן עלו. לא רציתי שרקס יראה אותי בוכה. רציתי להיות חזקה. או לפחות רק להיראות כך.
הסתובבתי ופניתי לכיוון הדלת.
"את לא צריכה לבכות" אמר רקס.
"מה? איך.." –"את לא צריכה לבכות בגללו. הוא סתם אפס. הוא יעשה הכל כדי לזכות לקצת יותר הערצה מלאורה או מהערפדים הבוגרים האחרים כאן… הוא סתם טמבל" הרגיע.
"אולי זה נכון…" מלמלתי, "אבל… איך הוא יכל?" –"הוא פשוט… יכל. זאת העבודה שלו. הוא בסך הכל צייד. בלי לב ובלי רגשות- "זה לא נכון!" אמרתי. אני מכירה זמן רב את אדי. הוא בחיים לא היה עושה לי משהו כזה. או בכלל! זה בכלל לא נכון! הכל כאן שקר! מזויף…
"בואי" אמר רקס, "שבי". התיישבתי על המיטה, כשהוא לצידי.
התרחקתי ממנו קצת, ומחיתי את הדמעות הבודדות שזלגו מעיניי.
"כולם אומרים לי שאני צריכה לדבר איתך… שאתה תענה לי על כל השאלות" אמרתי, "זה נכון?" רקס הנהן.
"אז מה את רוצה לדעת?" שאל. –"מה אני עושה פה?" אמרתי. –"מה את עושה פה… את ערפדית. את לא יכולה להסתובב חופשייה, זאת אומרת, לא כדאי לך…" אמר רקס. –"למה?" שאלתי.
"כי… ככה" –"אבל אדי ערפד, ו…" –"כן אני יודע…. גם את תהיי ככה. מתישהו…" אמר.
"תקשיבי, אדי הוא ערפד אמיתי, שנולד לאבא ערפד, ולאמא אנושית. הוא לא היה צריך להסתגל למצב החדש. ובגלל זה הוא היה כמו אנושי! תמיד הולך לבית ספר, לגן, לתיכון. הכל רגיל! אבל לנו, לאחרים… זה קצת יותר קשה… אנחנו צריכים להיות פה חודשיים לפחות ולהסתגל כאן. רק כאן יש את כל מה שנחוץ לערפדים 'מתחילים' כמונו. וברגע שתתרגלי לגמרי, את תוכלי ללכת לאיפה שתרצי. תלכי לבית ספר, תהיי עם המשפחה שלך. הכל יהיה רגיל. רק שתהיי ערפדית. ותצטרכי לחזור לפה פעם או פעמיים בחודש כדי לקבל מנת דם, ולערוך סדר בדיקות בריאותיות." הסביר רקס.
איך אבא של אדי יכול להיות ערפד? הוא כל כך אנושי… ואיך לעזאזל אני אהיה פה חודשיים בלי לראות את המשפחה שלי?!
"ומה עם המשפחה שלי?" –"זה תמיד הדבר המסובך…" אמר רקס, "אבל ההנהלה מסדרת משהו. הם בטח יגידו להורים שלך שאת נוסעת למחנה. את במילא תצטרכי לארוז את הדברים שלך, להיפרד מהמשפחה ומהחברים, ותבואי לכאן. זה יותר קל מלהגיד את האמת…" אמר רקס.
"ואני אוכל לדבר איתם?" שאלתי –"למה לא? תוכלי לדבר איתם כל הזמן! רק לא על זה שאת…" –"ערפדית. כן זה באמת נשמע מוזר…" חייכתי.
רקס חייך אלי חזרה.
כשנזכרתי מי הנער שלצידי, מחקתי את החיוך וקמתי במהרה לפני שיעשה משהו.
"מה קרה?" שאל.
"מיה" נזכרתי, "מיה מחכה לי" –"אל תדאגי" מחה רקס, "היא תרגיש שעברו רק שתי דקות מאז שעזבה את החדר…"
"תודה על המידע" אמרתי בציניות, "עכשיו אתה מוכן לצאת מכאן?" –"לאן את ממהרת?" שאל אותי –"זה לא עניינך" אמרתי. הוא התקרב אלי. הפנים שלו היו קרובות לשלי.
הוא הביט בי ישר בעיניים.
פניו היו קרובות יותר אל שלי. שפתיו התקרבו לשלי. "את בטוחה שאת רוצה שאני אלך?"