^^שיניים חדות^^ | פרק 9 | חלק ב'
****
ניגשתי אל החלון. הרמתי אותו.
"רקס!" קראתי, "מה אתה עושה פה?!" –"אנחנו צריכים לדבר! את יודעת את זה!" –"לא עכשיו רקס. תלך ותעזוב אותי כבר!"
רקס שלח את ידי אלי, ואחז בזרועי.
"אני לא יכול…" אמר. הוא נכנס לחדר.
"תצא מכאן!" אמרתי.
"אנחנו צריכים לדבר" אמר רקס, ודחק אותי לפינה הקרובה, "אני לא יכול לחכות… וגם את לא" –"אתה לא יודע מה אני כן יכולה או לא יכולה…" –"אני המגן שלך. ברור שאני יכול.
"עזוב אותי רקס!" סיננתי, "אתה הפכת אותי ללא אנושית!" –"אני לא הפכתי אותך לזה, את היית ככה!" –"ממש!" אמרתי, "תפסיק עם השקרים שלך, ותן לי ללכת" אמרתי. הוא לא נתן לי לזוז.
"אני-לא-הפכתי-אותך-לכזאת! את תמיד היית ככה!" –"זה שקר!" אמרתי. –"זה לא!" אמר רקס.
"עזוב אותי כבר!" אמרתי והדפתי אותו בכוח.
הלכתי לכיוון הדלת.
"איך שאת רוצה ג'ס…" אמר רקס, "רק שתדעי שאדוארד היה צריך לנשוך אותך, ולא אני!"
"מה?!" שאלתי.
"מה זאת אומרת אתה לא?" –"מה ששמעת! לא אני הייתי צריך לנשוך אותך! זה היה התפקיד של אדוארד!"
לא יכול להיות. אדי?! אין מצב.
אבל רגע….
"אולי. אבל עובדה שלא הוא נשך אותי. ברגע שהוא שמע את זה הוא מיד העביר את זה לך…." אמרתי. כן. זאת האמת. אז מה אם אדי היה צריך. עובדה. הוא לא עשה את זה!
"לא הייתי אומר את זה…" חייך רקס –"מה… מה זאת אומרת?!" –"מה שאמרת עכשיו? בואי נגיד… שלא היית צריכה לחשוב ככה…. את סתם מפתחת ציפיות שווא" הוא אמר.
"אתה סתם משקר!" אמרתי, "זה לא יכול להיות! שקרן!" –"את לא מאמינה לי, הא? טוב! תראי בעצמך"
הוא עצם את עיניו. מתרכז. הוא הרים את ידו, וגע במצחי.
הרגשתי חום. חום שבער מהיד שלו וחימם את המצח שלי.
הרגשתי כאילו טבלתי את הראש בבריכה. שמעתי במעומעם. הראייה שלי היטשטשה לאט לאט.
לא יכולתי להתנגד. רציתי. אבל חלק בי אמר לי לא.
עיניי נסגרו מעצמן, בכבדות.
תמונות החלו לצוץ בראשי. קול. קולות. חדר עם אור מעומעם. מיטה. התמונה התבהרה לאט. יותר ויותר.
רקס ישב על מיטה בחדר. מולו, אדי נע בעצבנות. הלוך ושוב. קדימה ואחורה.
הם דיברו על משהו. השפתיים שלהם נעו. אבל לא שמעתי כלום.
התחלתי לשמוע מן זמזום. לחש. לחישות. עד שקולם התבהר לי.
"מה אתה אומר? תעשה את זה?" שאל רקס.
"אני לא יודע… אני חייב!" -"איך אתה יכול לעשות את זה?! היא חברה שלך!" –"היא לא חברה שלי…" סינן אדי, "היא… ידידה" –"אז זה אומר שאתה צריך לנשוך אותה? רק בשביל החוקים המזדרגגים במקום המפגר הזה? איזה מן חבר אתה?!" –"אני יודע טוב מאוד מה אני עושה! היא לא תדע כלום…" –"כן… היא לא תדע עד שהיא תהפוך לערפדית… ואז היא תהייה חייבת לדעת מי המגן שלה" –"אולי תסתום כבר?! אתה רוצה לגרום לי לעוף מבית הספר הזה?!" צעק אדי.
רקס קם. "חשבתי שאתה אנושי אדוארד" –"אני לא!" הפטיר אדוארד.
רקס יצא בזעם מהחדר. קול הדלת הנטרקת נשמעה בחוזקה.
אדי התיישב בכבדות על המיטה. מניח את פניו בין כפות ידיו.
"תקשיבי, אדי הוא ערפד אמיתי, שנולד לאבא ערפד, ולאמא אנושית. הוא לא היה צריך להסתגל למצב החדש. ובגלל זה הוא היה כמו אנושי! תמיד הולך לבית ספר, לגן, לתיכון. הכל רגיל! אבל לנו, לאחרים… זה קצת יותר קשה… אנחנו צריכים להיות פה חודשיים לפחות ולהסתגל כאן. רק כאן יש את כל מה שנחוץ לערפדים 'מתחילים' כמונו. וברגע שתתרגלי לגמרי, את תוכלי ללכת לאיפה שתרצי. תלכי לבית ספר, תהיי עם המשפחה שלך. הכל יהיה רגיל. רק שתהיי ערפדית. ותצטרכי לחזור לפה פעם או פעמיים בחודש כדי לקבל מנת דם, ולערוך סדר בדיקות בריאותיות." הסביר רקס.
איך אבא של אדי יכול להיות ערפד? הוא כל כך אנושי… ואיך לעזאזל אני אהיה פה חודשיים בלי לראות את המשפחה שלי?!
"ומה עם המשפחה שלי?" –"זה תמיד הדבר המסובך…" אמר רקס, "אבל ההנהלה מסדרת משהו. הם בטח יגידו להורים שלך שאת נוסעת למחנה. את במילא תצטרכי לארוז את הדברים שלך, להיפרד מהמשפחה ומהחברים, ותבואי לכאן. זה יותר קל מלהגיד את האמת…" אמר רקס.
"ואני אוכל לדבר איתם?" שאלתי –"למה לא? תוכלי לדבר איתם כל הזמן! רק לא על זה שאת…" –"ערפדית. כן זה באמת נשמע מוזר…" חייכתי.
רקס חייך אלי חזרה.
"תודה על המידע" אמרתי בציניות, "עכשיו אתה מוכן לצאת מכאן?" –"לאן את ממהרת?" שאל אותי –"זה לא עניינך" אמרתי. הוא התקרב אלי. הפנים שלו היו קרובות לשלי.
הוא הביט בי ישר בעיניים.
פניו היו קרובות יותר אל שלי. שפתיו התקרבו לשלי. "את בטוחה שאת רוצה שאני אלך?"
*****
ועכשיו לסיפור (סופסוף…) :
*****
"כן!" אמרתי.
הדפתי אותו מגופי והתרחקתי, לכיוון החלון.
צעדיו של רקס התקרבו אליי. הוא נעמד ממש מאחוריי. וצמד. צמוד מאוד.
"מה קרה?, את מפחדת?" לחש באוזני.
"ממה?" שאלתי והסתובבתי אליו, "ממה כבר יש לי לפחד? הא?" –"מכלום" אמר.
הדלת נפתחה פתאום. הבטתי לכיוונה.
"את באה?" שאלה מיה, "אני כבר מחכה שלוש דקות!" –"כן, כן" אמרתי. הלכתי לכיוון הדלת.
הבטתי לאחור. רקס נעלם.
סגרתי את הדלת ויצאתי.
הבנות ישבו בלובי הקטן. חלקן נעצו בי עיניים.
"בואי ג'ס" האיצה בי מיה וגררה אותי אחריה לאורך הלובי.
"חשבתי להכיר לך את בית הספר קודם" אמרה
"כן… אני לא מתמצאת טוב במקומות חדשים" אמרתי.
היא גיחכה. "כשאת ערפדה, אין דבר כזה 'לא מושלמת' ."
היא הובילה אותי באותו המסדרון שצעדנו בו קודם לכן, ופנתה שמאלה.
צעדנו במסדרון מואר, צבוע בצבע אדום קטיפתי, ועל הקירות תמונות מחזור של בית הספר ותעודות הוקרה לתלמידים ולמורים.
ממש כמו בית ספר רגיל.
מיה נעצרה למול דלת עץ כבדה בצבע דובדבן. על השלט התלוי עליו היה כתוב 'קמילה דיקסון – מנהלת'.
"כן?" קרא מאחורי הדלת קול נשי וקטיפתי.
מיה פתחה את הדלת לאט, מכניסה את ראשה מבעד לפתח הצר.
"גב' דיקסון?" –"הוי, מיה! טוב לראות אותך. הכל בסדר?" –"כן, כן, רק שהצטרפה אלינו תלמידה חדשה" אמרה והחטיפה מבט לכיווני.
"תלמידה חדשה?" אמרה קמילה. רעש של כיסא זז נשמע.
קולות צעדים קרבים לעבר הדלת, טופפו על הרצפה בקצב אחיד, כמו של רקדנית מקצועית.
הדלת נפתחה ומיה מיהרה לשוב לעמוד לידי.
למולי נעמדה אישה נאה, בערך בשנות השלושים לחייה, שיער אדמוני בוהק אסוף לגולגול הדוק על קודקודה.
עורה חיוור, ושפתיה אדומות כדם, ועל גשר אפה מונחים זוג משקפיים מרובעים.
היא חייכה אלי, ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש.
"שלום לך ג'סיקה. ציפינו לבואך" אמרה והגישה את ידה ללחוץ את ידי.
"איך את יודעת את שמי?" שאלתי ולחצתי את ידה המושטת. עורה היה קר ונוקשה. אך בו זמנית גם רך כמו קטיפה.
"רקס סיפר לי עליך רבות" אמרה ובחנה את עיני, כשעל פניה צץ חיוך ביקורתי.
"באמת?" נדהמתי.
"כן. הייתי שמחה להיפגש איתך ביחידות" אמרה והבזיקה מבט אל מיה "בקרוב".
"ברור.." מלמלתי. נדמה היה לי שהיא שמעה.
"אני בטוחה שמיה כבר הראתה לך את חדרך, נכון?" אמרה ושלחה מבט משועשע אל מיה.
"כן. וגם טום הבטיחה לעזור לה להתמקם".
פניה החיוורות החווירו עוד יותר ממה שיכלו, ונראה היה שממש אפשר לראות מבעד לעורה הכמעט שקוף.
"טוב. אני שמחה מאוד. אז, מחר בבוקר תוכלי לגשת אלי, ג'סיקה?" –"ג'ס… בבקשה, רק ג'ס" –"בסדר ג'ס, מחר בבוקר. בתשע. לילה טוב בנות" אמרה וסגרה את דלת משרדה.
"בואי. אני צריכה להראות לך את הבנים" אמרה מיה וצחקקה.
"בנים?" –"כן. שעת העוצר שלנו היא רק אחד לפנות בוקר. לכן יש לנו הרבה זמן לבלות איתם" אמרה וקרצה אלי.
"אז… איך הגעת לפה?" שאלה אותי.
"מה?" –"איך הגעת לכאן? אותי נשך ג'יימס, שהיה תלמיד בתיכון שלי. הוא סחב אותי מהבית שלו עד לפה בלילה, לפני… שנה בערך… אז איך את הגעת לפה?"
"אה… אהמ… אני לא כל כך זוכרת בבירור… אבל… הייתי עצבנית, ולא הרגשתי טוב…"
* "ג'ס, בואי, אני אעזור לך לקום" אמרה אליזבת ותפסה בידי.
"לא! אני לא רוצה לקום!" מחיתי.
"מה? למה?" שאלה אליזבת, "טוב ג'ס, תעזבי את השטויות שלך, בואי, נלך לשטוף פנים" אמרה אליזבת ושדלה אותי לקום.
"די!! עזבי אותי כבר!!"
היא נרתעה לאחור, "אני לא רוצה לקום! בא לי למות!!" צעקתי, "למה אף אחד לא מבין את זה?! עזבו אותי!! תנו לי למות!!" צעקתי.
"ג'ס! קומי!" פקד אלי אדי –"עזוב אותי מטורף אחד!" צעקתי, "עופו ממני! אני רוצה למות!! למוות!! אתם שומעים אותי?!?! עזבו אותי כבר! תנו לי למות בשקט! לבד!!" צעקתי.
"דיי ג'ס, בבקשה, תני לי לעזור לך" התחננה אליזבת, "את עייפה, תנו לה מים!" –"לא!" קראתי.
"עזבו אותי! עופו מכאן!!" צעקתי.
"תנו לי למות!! אני רוצה למות!!!" –"ג'סיקה!" קראה אליזבת, "תתעשתי על עצמך!"
"לא!! אני רוצה למות! אתם לא מבינים אותי!! פסיכופתים!" צעקתי. *
"אני זוכרת… את אדי… מולי, ועל הרצפה בכיתה כל החפצים שלי, והחזקתי משהו חד ביד. וזה צרב. חתך אותי, נכנס דרך העור והבשר…" המשכתי
* "ג'סיקה! מה את עושה?!" קרא אדי.
"עזוב אותי אדי! תן לי למות!!" צעקתי.
הצמדתי את המספריים לוורידים שבידי.
"מה את עושה?! מטורפת!" קרא אדי, והרחיק את המספריים ממני.
"אל תיגע בי!! תן לי למות!! אני רוצה למות!! עזוב אותי!!" צעקתי.
המורה נכנסה.
"ג'סיקה…" נאנחה והתקרבה אליי.
"עזבו- או- תי!!!" צעקתי. *
" הכל היה… מטושטש, ו… שחור. אני זוכרת שמישהו הרים אותי, וזה עשה לי סחרחורת נוטראית. נראה לי שזה היה אדי. הוא אותי בזרועותיו, והלך איתי החוצה, לחצר, בין כל הילדים המבוהלים והסקרנים."
* "דייי!!!! עזוב אותי!!! תן לי למות!! אני לא רוצה לחיות יותר!!! הצילוווו!!!!!" צעקתי. *
"ניסיתי להשתחרר מהאחיזה החזקה והלוחצת שלו. היה נדמה לי באותו רגע שמישהו חונק אותי, תופס לי ברגל ועוצר שם את הדם.
* "תפסיקי כבר ג'ס…. בבקשה!" התחנן אדי, "אני יודע שזה קשה…. זה משתלט עלייך! בבקשה תתגברי!"
"עזוב אותי אדי, לאן אתה לוקח אותי?!" קראתי.
"למקום שבו יטפלו בך ג'ס…. תסמכי עלי" –"ההההצייייייילווווווו!!!!!" צעקתי. *
"ואז שמעתי קול מוכר כזה… כמו… כמו של…"
-"רקס?" שאלה מיה.
-"כן… איך ידע…" –"הוא זה שנשך אותך… זה הגיוני… הוא המגן שלך…
* "אמרתי לך ילדונת" קרא קול בראשי.
"דיי כבר!!! תשתוק!!" קראתי, מנענעת את ראשי, כשידי מכסות את אוזני.
"זה לא יעזור לך… את כבר אחת משלנו…." חזר הקול. *
"ואז הכל נהיה שחור… ו… אני כבר לא זוכרת כלום…"
"וואו.." מלמלה מיה "חתיכת סיפור…"
"כן…" מלמלתי.
"טוב… אז קדימה, בואי" אמרה וגררה אותי אחריה לחדר הבנים.
כשהלכנו במסדרון, שמעתי קול צעדים מעומעם, כאילו עוקב אחרי, אבל מעבר למסדרון, מאחורי הקיר האטום, כאילו מהחדר השני שלא היה שם.
"את שומעת את זה?" לחשתי
"לא… שומעת את מה?" שאלה
"לא… לא משנה" אמרתי. אני בטח מדמיינת.
הקולות השתתקו לרגע.
"מתי מגיעים?" שאלתי.
"כבר" אמרה מיה ופנתה שמאלה. קולות צחוק ודיבורים רמים נשמעו מבעד לקיר
"כבר הגענו…" צחקקה מיה, "אפשר לשמוע אותם…" צחקה.
כבר הכרתי את רוס, ואת קלארק, הנער הצנום, מחדר שבע בחדר הבנים.
הקיר שהיה מולנו היה כולו חלונות. חושך שרר בחוץ, ורק קרן אור הירח הלבן נצץ מהחלונות, והאיר דמות שנשענה על הקיר.
מיה נעצרה, ובחנה את הדמות היטב.
"מישהו מחכה לך" אמרה, "אני כאן בלובי של הבנים" אמרה ופנתה ימינה.
נשארתי לעמוד במקומי, בלי לזוז, עדין בוחנת בזהירות את הדמות השחורה שמולי.
התרגלתי מעט לחושך, והבחנתי שהדמות מחייכת אלי.
לא!.. רק לא רקס!
"ג'ס?… אנחנו יכולים… לדבר?"
תגובות (7)
וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מעלף ברמותתתתתתתתתתתתת
הסיפור שלך מרגש אותי ומסקרן כל פעם מחדש
את חייבת להמשיךךךך את ודחוףףףף!!!!!
את כשרונית ברמות
סוף סוף המשך!!!!
כמה זמן חיכיתי לו!!!
ווהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פרק מעלף!!!!!
אין כמוהו!!
ואין כמוך לורין!!!! :)
יאלההה פרקים יותר ארוכים בבקשההההההההההההההה איך אני שמחה שחזרררתתתתתת
היי לורין חמודה ♥♥♥ הציפייה הוכיחה את עצמה, היה שווה להמתין והתכבדנו בפרק מדהים כתיבה מושלמת ועל כך אני שולחת לך 1000 ♥♥♥♥♥♥♥♥ ומאחלת לך וכל בני משפחתך חג אביב שמח "הלוואי ואביב תחושי בנשמה במהלכה של כל השנה כולה" (כל הזכויות על אימרה זו שייכים רק לבקי)
בקר נפלא ומהמם ממני בקי אלא ממי ☺☺☺☺☺☺☺☺ ♥
תודה רבה רבה על כל התגובות המדהימות שלכן בנות♥
עוד כמה תגובות ואני מפרסמת את הפרק הבא (פרק 11), אבל, שתדעו מראש שהוא פרק קצר קצר קצר (אפילו מאוד).
תודה בקי♥