^^שיניים חדות^^ | פרק 7

♥מוקדש ל- lucenee♥

הייתי המומה מהמחשבה שאני אתחיל לשתות דם!
דם של אנשים אמיתיים!
איכס!
"אממ… כן.." אמר רוס, "כמוני".
"אני אצטרך… עכשיו…. לנעוץ את ה….שיניים שלי?" שאלתי, ונגעתי ישר בשיניים שלי, "בצוואר של מישהו?!" שאלתי.
"אמ… לא… לא בדיוק…. זאת-אומרת כן, אבל…. טוב, אז ככה- רובנו, אם לא כולנו, שותים דם באופן מסודר, שלוש עד ארבע פעמים, במנות מוכנות שאנחנו מקבלים מבנק הדם.
אבל תמיד יש את אלה שמפרים את החוק ונושכים מישהו כדי לקבל תוספת כפולה. תביני, הם לא עושים את זה ברשעות או בכוונה, פשוט… הדם שאנחנו מקבלים כל פעם, מעורר אותנו, ואנחנו רוצים עוד. אנחנו צריכים עוד ממנו" הסביר, "ממש כמו…" –"סמים?!" –"כן… בערך… רק שזה לא גורם לך נזק" אמר רוס וגירד בעורפו.
"תגיד…. אתה פעם… נשכת מישהו?" שאלתי.
"עזבי אותי, בואי נדבר עלייך… אז איך הגעת לפה?" –"רוס, אל תשנה נושא…. נשכת פעם מישהו?" שאלתי שוב.
"אה…" מלמל רוס, "כן… אבל רק פעם אחת!"
איך רוס הזה יכול להיות כלכ ך רשע ומגעיל?
"מה אני אמורה להרגיש….. כשאני שותה דם?" שאלתי. לא רציתי לדבר על זה. אבל הרגשתי שאני חייבת…
"איך את אמורה להרגיש?" חזר רוס, "אף אחד לא באמת יודע לבטא את ההרגשה במילים…. אבל זה מרגיש נפלא. כמו שמזריקים לך אדרנלין לגוף" התלהב רוס, "אבל חבל שזה מרגיש רק כמה דקות. אחר כך, כשההרגשה פגה, ההרגשה נוראה! כאילו כל הגוף שרור בדיכאון ובעצב. אבל זה עובר אחרי כמה דקות…" מחה רוס.
"את כבר יודעת איפה את מתגוררת?" שאל רוס –"מה? אני אגור כאן?" שאלתי המומה. אני יכולה לסבול את זה שאני לא אנושית, וערפדית! אבל בלי החברי? והמשפחה?! לא לא לא! זה כבר ממש מוגזם! אני חייבת לעוף מכאן, ומהר! לפני שהלאורה הזאת תתפוס אותי….
"כן" ענה רוס, "מה? לא ידעת?" –"לא! איך אני אומרה לדעת?! הרי אף אחד כאן לא ממש משתף אותי במשהו!" קראתי.
"מה את רוצה לדעת?" שאל רוס והתקרב אלי.
"הכל!" עניתי, "נתחיל בזה שאני לא יודעת איפה אני!".
"את במרחק של רבע שעה מסן-דייגות ב"מאורה". ככה אנחנו קוראים לזה. אבל מתעקשים שאנחנו נקרא למקום הזה סתם תיכון…. תיכון סי (C)" אמר רוס, "זה בית ספר – תיכון לערפדים".
"אוקיי… ומה הם רוצים ממני?" שאלתי.
"את ערפדית" אמר רוס.
"כן…. אבל הפכו אותי לערפדית, אני לא נולדתי ככה! למה הם עושים את זה?!" –"הם לא 'הופכים' אנשים תמימים ואנושיים לערפדית בני אל-מוות מפלצתיים סתם ככה" גיחך רוס, "הם הופכים את מי שזו הזהות האמיתית שלו" הסביר, "חוץ ממני… אני לא נולדתי ערפד" –"הלו?!" קראתי, "גם-אני-לא!" קראתי.
"או באמת?" לגלגל רוס, "איפה נשכו אותך?" שאל.
"מה?" שאלתי, "לא נשכו אותי! אני זוכרת שלא. אתה בעצמך אמרת שהם הפסיקו לנשו…" –"כן, אבל הם תמיד נושכים. זה רק עניין של זמן. לפעמים אתה מרגיש, ולפעמים לא" אמר, "הינה" הוא הסתובב והראה לי סימני שיניים בהירים, שנראו כצלקות קטנות בצווארו.
"עכשיו, תראי לי את שלך" אמר, והזיז את שערי על צידו השני של צווארי.
הוא חיפש אחר סימני שיניים. –"הינה, תסתכלי בעצמך" אמר.
הוצאתי את מראת הכיס שלי, שהייתה תחובה בכיס מכנסי, וחיפשתי אחר סימני השיניים.
"אה!" קראתי. הפלתי את המראה בבהלה.
"אמרתי לך" אמר והזיז חזרה את שערי.
"אבל… אבל איך?" שאלתי.
"לא יודע… בשביל זה, את צריכה ללכת לשאול את רקס" אמר רוס.
"ואני רואה שזה ייקרה בקרוב…" אמר רוס.
"מה? איך…" רוס הצביע אל הדלת.
רקס נשען על משקוף הדלת, לבוש בסוודר ארוך בצבע כחול כהה, כשסמל זהוב רקום מעל לליבו.
"על מה השיחה?" שאל רקס והתקרב לעברנו.
"לא עניינך" אמרתי, והפניתי את גבי אליו.
"וואו, מישהי פה עצבנית" אמר ועמד לידי.
"אולי כי מישהו פה הפך אותה לערפדית" עניתי.
"לא הסברת לה?" הפטיר רקס לרוס והביט בו בחטוף.
ניסיתי…" אמר רוס והרים את כתפיו.
שתיקה.
רקס סימן לרוס בעיניו ללכת.
"אני צריך ללכת לחדר שלי. אני צריך לסיים את העבודה באלגברה… אני כבר חוזר" אמר, ונראה כאילו הוא בורח מכאן.
רקס התיישב מולי. מסתכל ישר לעברי. הפניתי את מבטי הצידה.
"אני הולכת…" –"רגע!" אמר רקס. הוא אחז במפרק ידי, ולא נתן לי ללכת. –"סליחה?!" אמרתי בכעס.
"דיי ג'סיקה… בואי, שבי. את יודעת שאני היחיד שיכול לספר לך ה-כ-ל. כל מה שאת רוצה לדעת" אמר. הקול שלו היה רך. המבט שלו היה חמים. עיניו רצו לשפוך הכל החוצה. לעזור. לספר. הוא לא לבש את חיוכו הדבילי והלגלגני כמו בפעמים הקודמות שדיברנו, או את מבטו הקפוא שלבש במסדרונות בית הספר.
כן… זה אותו הפריק שאני מכירה.
"עזוב אותי!" אמרתי.
"ג'סיקה, אני יודע שאת רוצה לדעת הכל… אני אספר לך. אני מבטיח!" הוא אמר.
"פחח…כן בטח… ואני גם ממש יכולה לסמוך עליך.
"אני מצטער על מה שעשיתי לך, אוקיי? אבל עכשיו זה הזמן להתמקד בהווה! כי מהיום אין לך יותר עבר!" אמר רקס.
"מה אתה אומר?…" אמרתי בלגלוג, ויצאתי מהחדר, בעודי טורקת מאחוריי את הדלת.
יצאתי מהמסדרון האפל, שהוביל אותי אל החדר.
כשפניתי שמאלה נתקלתי ברוס. "רוס?" תהיתי, "לא אמרת שאתה.." –"כן… סורי.. הייתי חייב… נו? דיברתם?" שאל
"לא!" אמרתי והמשכתי ללכת.
"אתה יודע איפה אני יכולה למצוא את אדי? אה… אדוארד?"
"כן, בטח" אמר, "בואי".
הוא הוביל אותי דרך מסדרונות ארוכים. עברנו על פני חדרים גדולים.
עלינו במדרגות. רוס פתח דלת עץ גדולה וכבדה. הוא נכנס פנימה, גורר אותי אחריו.
מולנו רבצו מול משחק פוטבול על פופים ומזרנים נערים בערך בני גילי. כמה מהם גדולים ממני, וכמה אפילו קטנים יותר.
הם בחנו אותי, מכף רגל ועד ראש.
רוס התחיל לדבר ולצחוק עם אחד הנערים שישב קרוב לפתח הדלת.
"אהמ… רוס? אדי…" הזכרתי –"אה כן…" אמר, וגרר אותי לכיוון המסדרון של חדרי השינה.
"הוא דפק על דלת מספר שבע.
נער צנום ונמוך מעט פתח לנו את הדלת, ושב לרבוץ שוב על המיטה.
"קלארק, ראית את אדוארד?" שאל רוס.
"לא!" ענה הנער.
"אתה בטוח?" שאל שוב רוס
"כן! אני בטוח! עכשיו תחפפו כבר!" אמר, וזרק לעברנו כרית.
הוא הפנה את מבטו האדיש לעברנו.
"מי זאת?" שאל וקם מהמיטה.
"אה… תכיר- זאת ג'סיקה. ג'סיקה, קלארק, קלארק ג'סיקה" הציג, "עכשיו בואי נלך…" אמר רוס –"רגע! לאן אתם ממהרים?" שאל קלארק, "בואו תכנסו" –"ביי קלארק!" אמר רוס וסגר את דלת החדר.
חזרנו שוב לסלון הקטן שבו רבצו שאר הנערים. "מישהו פה ראה את אדוארד?" שאל רוס.
אחד הנערים הביט בנו, "אתה לא מתכוון להציג לנו את החברה היפה שלך, רוסי?" שאל הנער וצחק.
"היא לא חברה שלי" –"אני לא חברה שלו" ענינו.
"פחח… כן… ממש גיחך הנער, ושב לצפות בטלויזיה, "הוא בטח בחוץ" אמר מבלי להסתכל עלינו.
רוס הוביל אותי בין הנערים לעבר היציאה.
יצאנו החוצה. היה קר. האוויר ממש חתך את ראותי בכל נשימה.
דמות שחורה הסתתרה בין הצללים, ליד חומה גדולה. ככל שהתקרבנו, דמותו של אדי התבהרה יותר ויותר.
"אדי!" קראתי
"ג'ס!" קרא אדי וחיבק אותי, "איפה את? אני מחפש אותך שעות!" אמר.
"את בסדר?" שאל, והביט בפני.
"כן… הכל בסדר…" אמרתי. בעצם, הכל לא היה בסדר. אני צריכה לגור כאן, ולא לראות את המשפחה ואת החברים שלי! להישאר כאן עם כל המוזרים האלה… ועם רקס המגעיל…
"את יודעת איפה את ישנה?" שאל אדי. "לא…" עניתי.
"בואי" אמר ואחז בידי.
"אה, תודה על העזרה רוס" אמר וטפח על כתפו.

אדי הוביל אותי לעבר אותו המסדרון שהוביל אותי רוס למגורי הבנים. רק שבמקום לפנות שמאלה, אל עבר המדרגות, אדי פנה ימינה.
עלינו במדרגות. אותה דלת העץ ניצבה למולנו.
אדי פתח אותה. בנות ישבו על כריות ענקיות ועל ספות ורודות ואדומות ברחבי החדר, צופות באופרות סבון בלתי נסבלות.
"היי אדי!" קראה אחת מהן. היא נראה לי מוכרת.
"היי, מי יש לנו כאן" אמרה אותה הנערה, "נו? איך את מרגישה?" שאלה. אה כן… זאת טום… הנערה שאדי קרא לה.
"בסדר…" מלמלתי.
"מישהי יודעת איפה ג'ס אמורה לישון?" שאל אדי.
שאר הבנות הפנו אלי את מבטן. ותוך שניות ספורות, הן התחילו לחבק אותי, ולברך את בואי לתיכון סי.
טום הובילה אותי לחדרי השינה.
"אז… את יודעת איך קוראים לי.." אמרה. איך היא ידעה שאני יודעת איך קוראים לה?…. היא המשיכה- "איך קוראים לך?" –"ג'סיקה" עניתי, "אבל אני שונאת שקוראים לי ככה… אז רק ג'ס".
"אוקיי ג'ס. אז, זה החדר שלך" אמרה ונעצרה מול דלת חדר מספר 8. "אני כאן בחדר ליד, אם את צריכה, כי לא ממש מרשים לבנים להסתובב פה כל כך…" אמרה והצביעה לכיוון חדר מספר 9.
"בואי, כנסי" אמרה טום, ופתחה את דלת החדר החדש שלי.
החדר היה צבוע בצבע ורוד מ-ז-ע-ז-ע-!
כזה ברבי עוד לא ראיתי!
מיטת קומתיים עם מצעים ורודים ניצבה בפינת החדר. שולחן כתיבה גדול ניצב בצד השני, לצידו ספרייה גדולה, עם מספר קלסרים, וארון גדול עם מראה בין שניהם.
"כן… החדר הזה באמת קצת מזעזע.." אמרה טום, כאילו קראה את מחשבותיי, "לפחות החדר שלי ושל השותפה שלי לא כזה… אז אם תרצי מקום מפלט, תדעי לאן לבוא" חייכה.
על הדלת, מתחת לספרה 8, היה תלוי שלט- "מיה".
"מיה, היא השותפה שלי?" שאלתי. –"ברור" אמרה טום.
"בואי נלך לחפש אותה…" אמרה לי, וגררה אותי לעבר הסלון הקטן.
"מיה?" קראה טום. נערה בגילי, כהת עור, עם תלתלים גדולים שחורים הרימה את ידה, בעוד היא בוהה בציפייה בטלנובלה.
"את רואה אם מי יש לי עסק?" גיחכה טום.
"מיה, משתמשים לך במסקרה…" אמר טום.
"מה?!" קראה הנערה ונעמדה.
"אוי סוף סוף…." צחקה טום, "בואי תכירי את השותפה שלך" אמרה.
"היי" אמרה מיה, ולחצה את ידי, "אני מיה" –"ג'ס" אמרתי.
"החדר שלי לא ממש מוצא חן בעינייך, נכון?" שאלה וקרצה, "אני יודעת שלא…" אמרה.
הרגשתי הקלה. אולי הבנות כאן נחמדות, ולא כולן כמו דייזי הזאת. אולי היא אפילו תסכים לשנות את צבע החד… –"אבל את תתרגלי… אין סיכוי שאני משנה את הצבע!"
איזה באסה…
"בואי ניכנס לחדר… אני רוצה לדעת על השותפה החדשה שלי ה-כ-ל!" אמרה מיה וגררה אותי לחדר.
"נו?" שאלה, "אז מי השומר שלך?" חייכה.
"שומר?" שאלתי. –"את יודעת… זה שאמור להגן עליך.." אמרה.
"אני לא מכירה פה ממש את כולם…" אמרתי, "רגע, זה בן נכון?" –"ברור!" קראה מיה.
"אני לא יודעת… אני מכירה את אדי. הוא הציל אותי כמה פעמים, ועזר לי…" –"אדי?" שאל מיה, "מי זה?"
"אדוארד…" אמרתי, וגלגלתי עיניים. אני צריכה להתרגל לקרוא לו כך… "אה! אדוארד? הוא נשך אותך?!" שאלה מיה, ופתחה עיניים.
"מה? לא! לא הוא…" אמרתי, "רקס נשך אותי…" אמרתי.
מיה הסתכלה בי במבט המום.
"רקס? רקס!" קראה בהתפעלות, "רקס נשך אותך! את צריכה להיות מאושרת!" –"מאושרת?! למה?!" שאלתי.
"כי רקס הוא הצייד הכי טוב" אמרה, "וגם הכי חתיך…" הוסיפה, "אני הייתי מתה שהוא זה שיגן עלי!" קראה, ונפנפה ידיה לעל פניה.
"את רצינית?" שאלתי, "הוא נחש!" –"אולי זה מה שאת חושבת בהתחלה… אבל את תראי… את עוד תדלקי עליו…" אמרה וחייכה.
"בחיים לא!" מחיתי –"נחייה ונראה…" אמרה וקרצה.
"אז איך זה קרה?" שאלה מיה.
"מה קרה?" שאלתי, -"הרי לפי החוקים החדשים, לא נושכים ישר, כי זה גורם לבעיות… אז לפני כל נשיכה, הצייד עושה משהו כדי לשבות את המטרה" אמרה מיה.
"אה… אמ… הוא נישק אותי…" אמרתי. ידעתי שהיא תתפוצץ מזה…
"הוא…. אהה!! אני לא מאמינה!!" היא קראה, "איזה כיף לך! אם רק היית יודעת כמה זה שווה! הוא מתקרב רק לדייזי ולחנפניות שלה!" אמרה מיה.
משהו לכד את מבטי. עיניים ירוקות-צהובות נצצו באור המנורות של הערב, מבעד לחלון. העיניים סימנו לי לצאת, ולהתקרב אליהן. זאת אומרת, להתקרב אליה, אל הדמות.
"את בסדר?" שאלה מיה.
"אה-הא…" אמרתי, ממשיכה להביט בעיניים.
"בואי נצא לטייל בחצר" אמרתי.
"בטח! בואי" אמרה מיה, ויצאה מהחדר.
"אני כבר באה" אמרתי, "אני צריכה לשירותים" אמרתי.
"אה, הינה פה" אמרה מיה, "אני מחכה לך" אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה.
ניגשתי אל החלון. הרמתי אותו.
"רקס!" קראתי, "מה אתה עושה פה?!" –"אנחנו צריכים לדבר! את יודעת את זה!" –"לא עכשיו רקס. תלך ותעזוב אותי כבר!"
רקס שלח את ידי אלי, ואחז זרועי.
"אני לא יכול…" אמר. הוא נכנס לחדר.
"תצא מכאן!" אמרתי.
"אנחנו צריכים לדבר" אמר רקס, ודחק אותי לפינה הקרובה, "אני לא יכול לחכות… וגם את לא" –"אתה לא יודע מה אני כן יכולה או לא יכולה…" –"אני המגן שלך. ברור שאני יכול.
"עזוב אותי רקס!" סיננתי, "אתה הפכת אותי ללא אנושית!" –"אני לא הפכתי אותך לזה, את היית ככה!" –"ממש!" אמרתי, "תפסיק עם השקרים שלך, ותן לי ללכת" אמרתי. הוא לא נתן לי לזוז.
"אני-לא-הפכתי-אותך-לכזאת! את תמיד היית ככה!" –"זה שקר!" אמרתי. –"זה לא!" אמר רקס.
"עזוב אותי כבר!" אמרתי והדפתי אותו בכוח.
הלכתי לכיוון הדלת.
"איך שאת רוצה ג'ס…" אמר רקס, "רק שתדעי שאדוארד היה צריך לנשוך אותך, ולא אני!"