^^שיניים חדות^^ | פרק 10 – פרק קצר

סורי שהפרק יצא קצר כ"כ., אפילו מדי, אפילו מאוד (!) אבל אני מקווה שבכל זאת תאהבו♥
****
"אדי…" לחשתי
רצתי לחבק אותו.
ליפפתי את ידי סביב כתפיו. פתאום המגע שלו היה כל כך קר. ונוקשה. כמו… כמו של גברת דיקסון, ושל רקס
הוא תפס אותי במותני, והרחיק אותי ממנו.
הסתכלתי בעיניו, המומה וקצת ומודאגת. הוא מעולם לא הרחיק אותי ממנו. להפך. הוא תמיד היה מהדק את חיבוקו יותר.
"אדי?" –"אני מצטער ג'ס…" אמר והשפיל את מבטו.
"על מה?" שאלתי, וזווית פי התעקמה לחצי חיוך שתמיד היה מופיע כשאני מבולבלת.
* "רק שתדעי שאדוארד היה צריך לנשוך אותך, ולא אני!" *
מיד הורדתי את ידי מכתפיו, ונרתעתי לאחור.
"ג'ס.." אמר אדי בפרצוף מתחרט.
"איך… איך חשבת על זה בכלל?!" לחשתי צרודה. הדמעות איימו לפרוץ החוצה ולהציף את כל הקומה, אילו רק יכלו. אבל עצרתי בעדן. לא יכולתי להסתכל על פרצופו מעורר הרחמים. הוא עדין החבר הכי טוב שלי. העדפתי להסתכל החוצה מבעד לחלון, כשאור הירח, במפתיע, מסנוור כל כך.
"אני לא יודע איך לפצות אותך על זה…" –"אולי לא" אמרתי והבזקתי אליו מבט רצחני, ושבתי להביט בחלון.
"לא?" –"די אדי." אמרתי.
מזווית העין ראיתי אותו מחליף תנוחה באי נוחות. רגלו נחה על הקיר שעליו נשען, והרגל השניה טופפה על הרצפה בעצבנות.
"לא?" חזר.
"כן..לא" אמרתי, והעזתי להסתכל בפניו. הן היו קפואות, ללא הבעה, עיניו נעוצות בנקודה בלתי נראית בחלל שבינינו.
ידיו התאגרפו לאגרופים רועדים, וורידיו הובלטו מתחת לעורו המתוח.
"לא?!" מלמל בכעס. נדמה היה שמלמולו היה מכוון לכך שאשמע.
"מה זאת אומרת לא?" שאל בעצבנות.
"אני לא צריכה טובות אדי… אני לא צריכה שתחפה עלי כל הזמן. במיוחד לא עכשיו…" אמרתי. יותר נכו כמעט צעקתי. ברוגז. בכעס. בעצב. ברחמים. בבלבול. יותר נכון, נפלט לי. לא רציתי שאדי ידע את זה. רציתי את האהבה שלו. שימשיך להיות לי כמו אח גדול ואוהב. שיחפה עלי, שיגן. מסתבר שעכשיו בשביל זה יש לי את רקס..
מה? לא! איך אני יכולה להגיד דבר כזה בכלל?!
אדי, בתגובה למחשבותיי, הזעיף את פרצופו והתרחק ממני בזעם.
"אדי… אני לא התכוונתי…" –"זה בסדר ג'ס." אמר בקול נעלב ונבגד כאחד.
"אתה לא הבנת אותי…"
–"אני מבין טוב מאוד ג'ס… תפסיקי עם זה!" –"עם מה?"
–"די" אמר והסתובב אלי, "לא צריך להיות חברים עם את לא רוצה"
–"מה?!"
–"בשביל זה יש לך את רקס. לא?"