החיים על פי הלב.

שלום לכולם (:
אני מפרסמת פה את העמוד הראשון של הפרולוג שכתבתי, מקווה שתאהבו.

דרו.

בכל שנות חיי ניסיתי להיות מה שהוריי רצו שאהיה. הילד הכי נבון בגן חובה, זה שבחגים יודע ומדקלם את כל השירים בעל-פה, זה שכבר מוכן ללמד אחרים איך פותרים תרגילים בחיבור וחיסור, הראשון בכיתה א' שמוצא את הלימודים כחברים טובים גם בשעות אחר-הצהריים וגם נהנה מזה ובעיקר- הראשון שלכאורה היה הכוכב המרכזי בהצגה של חייו אך כשמכבים את האורות זה אחרת. לחלוטין אחרת.
את הילד הזה אני זוכר במעורפל מתמונות ישנות מלאות בחיוכים מרוחים על פנים יפות, ככה אימא אומרת.
הייתי מחייך ממילים פשוטות או ממחמאות של נשים שישבו לצד אימי בתחבורה הציבורית. הן נהגו לומר את אותן המילים אף על פי שהן לא היו אותן הנשים. "כמה שהוא סימפטי ויפה, בטח כל הבנות אחריו בשיירה", והייתה גם מישהי שפעם אמרה "הוא יהיה גניקולוג." הייתי מחייך ושותק, אבל אם הייתי יודע מה משמעות התפקיד הזה יכול להיות שגם הייתי מגחך מעט.
היום אני מנסה לחייך ולא מצליח.
עכשיו אני בן שבע-עשרה. ימי הילדות שלי תמו כבר מזמן, השארתי מאחורי את כל מה שאף פעם היה לי.
או ששמא היה? לא. לא היה.

באותו הלילה ירד גשם. הייתי אובססיבי לכל מה שקשור אל המילה הזו. אהבתי לעמוד מתחתיו ולהרגיש אותו צונח עליי, איך שהוא מכה בעדינות וממשיך… כל הדרך למטה.
אהבתי ללכת בגשם כי אף אחד לא יכול היה לדעת שאני בוכה, וכן, גם גברים בוכים.
אני מודה שאני חלש אופי; אחד שלא מוכן להיאבק יותר מידי עם הפסימיות ונכנע לה בקלות כשמצד שני האופטימיות כבר מזמן הרימה ידיים וסגרה את כל האפשרויות לחדור אליה.
אחד שלא מסוגל לאהוב וגם אף פעם לא יוכל. בעודי תוהה ומביט בחלון הקר שהתמלא באדים, אני לפתע מבחין באורות זהובים בדיוק בכניסה לרחוב המוצף שלנו.
"סופסוף," אימא צועקת מהסלון. "סופסוף יש לנו שכנים חדשים במקום הדוברמנים."
"את מתכוונת לדוסונים?" מגחך אבי וסוגר את העיתון היומי שעד עתה קרא, כעת הוא רק מביט באישתו שהוא כל-כך אוהב ומביע חרטה בליבו.
"מיץ' יקירי, אני מתכוונת להאסקי-סיבירים." היא מפנה את גבה ושוב מביטה במכונית המפוארת שאט-אט מראה עצמה בין כל החושך הזה.
אבא מגחך.
"אוי נו אימא, כבר אמרתי שתוכלי להיות סטנדאפיסטית יום אחד רק תדאגי שלא יהיה נוכח שם קהל."
"רוזלין וויליאמס!, גו טור יור רום נאו!"

לפני תשע-עשרה שנים בדיוק נפגשו הוריי לראשונה.
זה היה באורלנדו כשאימי נסעה לבקר דודים בארה"ב וכמו בכל הסרטים הכי טובים המכונית של אימא שלי, תמר השכירה כנראה הוכיחה את אהבתה ונתקעה באמצע הדרך. אבי שבדיוק היה בדרך לפגישת עסקים עצר את מכוניתו בניגוד לשאר הנהגים שכנראה מיהרו לפתיחה של הסניף החדש של מקדונלד'ס באזור ולא יכלו לעצור.
"הו בייבי, אני חושב שהמכונית הזו הלכה לעולמה," הוא ניסה להבין מה לא בסדר ועשה כאילו שהוא מבין בזה אבל האמת היא שלא היה לו מושג מלבד הדברים הבסיסיים שלומדים בבתי ספר לנהיגה.
"אני לעולם! אבל לעולם לא אזמין עוד מהחברה הטיפשית הזו. היא כמו הפרצוף שלהם! הם עוד ישמ- רק רגע. דיברת עברית?" לרגע אחד נדמה היה שהכעס שבה פסק, מבטה הדואג והנרגז הסתכם זה עתה בחיוך נעים.
"כן, התנדבתי לפני חמש שנים בישראל באיזה קיבוץ בצפון ונאלצתי לחזור לפה בגלל העבודה. תגידי, רוצה לשבת באיזה ביסטרו? יש כאן באזור מקום מצוין. אני מכיר את הכביש הזה ואת מה שאחריו, מלפניו ומצדדיו כמו את כף היד שלי." הוא חייך.
היא כמובן הסכימה, ואתם בטח יכולים לנחש לעצמכם מה הלך שם אחר-כך.
הוא רצה לעבור לארץ ולהקים איתה משפחה, ואז היא נכנסה להריון… ולא כל-כך מתחשק לי לחשוב על מה שהלך שם אז אחסוך ממכם פרטים.
וכמעשה קסם בשישי לנובמבר 1992 נולדנו אני ואחותי רוז, או בשמה המלא רוזלין על שם אימא של אבא.
לשם שלי אין הסבר מסוים, הם פשוט אהבו מאוד את השם דרו.