היום הראשון 2

סיימנו את השיחה ,יותר נכון את המילים שהיו בינינו הלכתי לכיתה עם ראש מורם מתלהבת מזה שהוא דיבר איתי ,כל כך שמחתי ,כל השיעור רק שחזרתי את המילים האלה בראש – "מה השעה" , "12:05 עוד חמש דקות מתחיל השיעור" הייתי כל כך מאושרת, וברור שכשחזרתי הביתה סיפרתי לאמא שלי הכול חוץ מזה שכשחזרתי,באוטובוס חזרה ראיתי עוד ילד שנראה לי שדי הסתכל עליי ,הוא לא היה כזה חתיך הוא היה די כמוני : עיניים חומות גדולות פרצוף שתמיד מחייך שיער שחור ומאוד אבל מאוד!!!נמוך!!!.
הוא היה לבד והוא נראה לי מסכן כזה שבכל פעם שרואים רוצים לחבק זה היה הוא בהחלט הוא!!!!
הוא לא היה מאושר הוא פשוט מחייך סתם ככה כדי להראות לכולם שהוא בסדר ,למרות שהוא לא ,וזה משהו שאני יודעת לעשות :לראות דרך אנשים מה הם מרגישים בפנים ולחשוב על מה הם חושבים,אני אוהבת לעשות את זה לחשוב מה האדם חושב ,איך הוא מרגיש וגם לחשוב למה , אף פעם לא חשבתי על זה והיום זה צץ : להיות פסיכולוגית כי אני יודעת לתקשר עם אנשים לשאול אותם איך הם מרגישים ולשים לב מתי הם עצובים ,שמחים או סתם משועממים אבל מה אני מפטפטת פה . אז ראיתי את הילד וזה לא היה ממש נעים כי אני אוהבת מישהו אחר והוא אוהב אותי…..ואת זה לא רציתי לספר לאמא ,רציתי לספר לאמא שאני מאוהבת ,מאוהבת אבל לא נאהבת…טוב בכל זאת אוהבת,אני לא רוצה לפגוע באף אחד וגם ככה אני לא בטוחה שהוא מאוהב בי ואם אני אלך להגיד לו והוא לא מאוהב בי מה אני אעשה? אני סתם אפדח את עצמי עדיף שלא אני אראה איך הוא מסתכל עליי באוטובוס ואם זה מבט-מבט אני כבר אדבר איתו כל עוד אני לא בטוחה אז אני לא אגיד לו כלום וככה אני לא אצא מטומטמת.