האור בזרועותיי

כך ופתאום בבהירות היום,
ריח מסתורי ומתוק לאפי הגיע.
ולפתע, אם כי ליותר מרגע,
בראשי נבנה רקיע.

הסתקרנתי על היתרה, ועל כן פתחתי בחקירה.
מה הוא מקורו של אותו אוויר מבושם?
ושחלפתי כל עץ שכיח, כל עלה וכל שיח,
נגלתי לחזון עלמה כה יפה, שאין יכל לשקפהו האגם.

כבדה לשוני וגמגמתי, ולאדמה על ברכי כרעתי,
אשר ליפייפיה כה טהורה מוכרח האדם להשתחוות.
השפלתי עיניי, ולא העזתי להכתים כנהוג את ידה עם שפתיי,
מחשש לחלל יופי כה עדין, גם אם נגיעותיי היו קלות.

אוזניי נשבו, בצליל שכה אהבו,
שהתברר בתור צחוקה אשר הלחין את השמיים.
וריגוש חלומי, פתח בתוכי רגש שמיימי
ושמעתי ניגוני נבל, ומסביבה ליטופי כנפיים.

עקב דרישתו של ליבי הפועם, ראשי מהשפלתו מעטה והתרומם,
וזכיתי לראות את קצוות שמלתה הלבנה.
פחדתי על היתרה בה להביט, וקיוויתי במקום זאת שיד היא תושיט
ובטעות תגע בידי עם ידה המרובת-חן, עם ידה הכה עדינה.

לבקשתה, יישרתי מבטי אל הדרותה,
ונשטפתי בחזונה כשהשמש הולבשה כגלימה על כתפייה.
המחזה הוצג מדהים, מורכב בצורה מושלמת כציורים,
אשר מאור השמש העזה, הובס לצללית ממאור פנייה.

שכחתי מקיום הזמן, וכל חשש בי הפך לקטן,
ולרגע קצר וחולף קיוויתי שמא אולי ואתעוור.
כך שמראה זה בי יחקק, ואבלה בחלום שאליו אני משתוקק,
ושעד קץ נשימותיי לא יהיה לי שום חלום אחר.

נשבה הרוח קלות, ולטפה לה השערות,
כמברשת הצובעת את החיים.
ובקרבת ידיינו הבחנתי, ולכן בשנית ייחלתי
שבמקריות יתרחש מגע ואחוש את מתנת רוך המלאכים.

ליבי לא היה דרוך, כאשר היא הושיטה את ידה בחיוך,
ולמרות כל ייחולי לאותו הרגע, חששתי בה כעת לגעת.
לבל אפגע בחום גופה, או אכאיב לידה העדינה מקטיפה,
יד מלכותית, גם כשלא מתוכשטת בצמיד או בטבעת.

ברעד והתרגשות הושטתי, וקלות בידה נגעתי,
ולפתע שכחתי הכיצד האדם אמור לנשום.
האוויר כבר לא היה אנושי, הסביבה הוחלפה בציור אושר אישי
'אין זה אמיתי', כך חשבתי, כנראה והתעלפתי ושקעתי לחלום.

מגע כה קל בעורה החשוף, וגופי השתוקק וניסה לעוף,
רק מלראותה ולחוש את עדינותה דמעות מילאו את עיניי.
ליבי פעם במהרה ולא הפגין שום סימן לעצירה,
התרגשות ואושר שכאלה לא אדע יותר בחיי.

בער בי החשק לתחושה לחבק וללטף את שערות ראשה,
להגן עליה מכל רוע שייתכן וקיים.
ומאז אותו רגע, לא חשקתי בהצלחה או עושר בשפע
אם כי רק לאחוזה עד שיחדל הוא העולם.

גופי לבקשתה התיישר ועיניי נפגשו עם מאורה הכה הזוהר,
בתקווה שזניחתי מלנשק את ידה לא גרמה לה לחוש עלבון.
אך חייכה היא את חיוכה הכסוף, אשר המתיק את האוויר מצוף,
ושמחתי שלא העלבתי את הטהורה שהמלאכים מהללים ברון.

כששקעתי במראה לחייה היפות וניצוץ עינייה הבורקות,
היא לפתע פרשה ככנפיים את זוג זרועותייה לצדדים.
ניסיתי לפרש, הייתכן וליבי יקבל את אשר ביקש?
הרי מי אני שראוי להתממש לחלומות וסיפורים?

הניחוח שלפני רק הרחתי, בתוכו כעת והתקלחתי,
וסופה של רגש ומחשבה, בתוכי התחוללה.
רגליי שייתכן ובעבר היו יציבות, כמעט ונשברו כזוג מקלות
מהידיעה שאחוש על גופי עלמה כה עדינה וכה נעלה.

ידיי אותה הקיפו, וזמנית את ידי מלאכייה החליפו,
והרוח כמאשרת החלה לשיר ולנשוב.
שערותייה הרכות ליטפו את פניי, וחום טהור קרן בזרועותיי
ומהרגע שאותה הרגשתי, לא הייתי מסוגל בשנית לעזוב.

אחיזת אוצר כה ייחודי, השלים את חיי ומילא את ייעודי,
והעולם סביבי הסתחרר ורקד.
וכאור מסתורי בעששית, להבה חזקה ואינסופית
התמלא אושר ייחודי בליבי, שמאז שהגיח, לא השאירני יותר אף רגע לבד.

ומחסום עיניי לבסוף ונשבר, וייתכן שגם ליבי דמם ועצר,
כשכל העולמות כולם בתוכי התנגשו.
וכשאת המוכר עזבתי, געגוע היה הרגש הראשון שחשתי,
אשר אין אחרת לאותה עלמה, ולאושר העילאי שבו לבבותינו נפגשו.