מגע ראשון

"אני רוצה לדבר אתך…" אמרת אלי בשקט.
מתוך השקט החלו מתעצמות בי דפיקות לב עזות ובראשי רצו מליון צבעים כמו דליים אדירים של צבע שהמתינו לעכשוו כדי להישפך עלי.
הרעש הגדול בתוכי ניסה להסוות את הידיעה שהינה זה הגיע, כל חיי המתנתי לשניה הזאת ובאת לחשת אותה בעוצמה האדירה.
"דברי…" הצלחתי לשרבב את המילה הקטנה גדולה.
"לא כאן, בואי נלך למקום שקט יותר".
התנעתי את הרכב, הכנסתי לראשון ואט אט גלשתי לעבר בבית קפה הקרוב, נסיעה של חמש דקות.
שתקנו.
כאלו שאסור לחלל את הרגע, את הזמן שניתן בהשאלה.
התיישבת לידי.
המלצרית הביטה בנו בחוסר סובלנות השעה הייתה כבר קרוב לחצות, הזמנת קפה הפוך בהיר עם חלב קר.
ידיי מוללו את שקית הסוכר, לא העזתי להביט בך ישירות.
נשמת עמוק, שמעתי איך האוויר עוזב את ריאותיך, פנית אלי
"את יודעת רציתי לומר לך"
הבטתי בעיניך,
"כן, אני מקשיבה"
"אני אוהבת אותך" אמרת,
כאילו אלו היו מילים של ארבע גבינה ואחד אשל, משהו כזה ברור,
"כן, גם אני אוהבת אותך, את יודעת לא?"

"אצלנו כולם אוהבים את כולם, מן אהבה קולקטיבית כזאת" אמרתי בניסיון לשבור את המתח.
"לא, אני אוהבת אותך על אמת" הצהרת בנחישות.
שתקתי.
הצבעים בתוכי כבר החלו לרקד לצלילי נשמתי להחלה לפרוח מתוכי, דממת הקניון רק הגבירה את העוצמה ואני מתמוססת אט
"תסבירי לי" הקשתי, אולי לא הבנתי האם, וזה אמיתי, מה קורה?
"את יודעת" פתחת בנימה שלווה כזאת, כאלו אחרי שנפרץ הסכר, המים יכולים לנוע השלווה שלהם.
"אני מאוהבת בך, אני לא מפסיקה לחשוב עליך, אני מרגישה שאני רוצה לעטוף אותך…"
הבטתי לתוך עינך
"אבל, אבל את נשואה לא?" מלמלתי בניסיון להימלט.
"כן, ואני מאוהבת בך"
"אז.. מה קורה עכשיו" שאלתי
"כלום" אמרת ברפיון
"כלום!" כל גופי מצומרר, הרי כבר כמה לילות שאני לא ישנה בגלל שאני חושבת עליך, כל צלצול טלפון מקפיץ אותי אולי זאת את, ועכשוו כלום?
לא יכולתי לומר לך את תחושותיי פחדתי מהם, כמו עורבים שחורים הם עטו עלי.
שתקנו שוב.
והפעם לשקט היה צליל אחר של זמן ומועד שונה.