משנה מקום משנה מזל – פרק 6

~
"מה את עושה פה?" שאל אותי ילד שמעולם לא ראיתי.
"אני פה בשביל לעצור אותך,בבקשה אל תעשה לי את זה" אמרתי והרגשתי את לחיי מתחילה להתרטב מהדמעות.
"זה מאוחר מדי" הוא אמר עם פרצוף עצוב,
"אני מצטער" אמר והרים את האקדח לכיוון הרכה שלו.
"לא, בבקשה אל תעשה את זה, אני מתחננת" אמרתי והתחלתי לבכות יותר חזק,
"לא אמה, אני מצטער, תזכרי שאני אוהב אותך" הוא אמר וירה לעצמו בראש. "לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" צרחתי לרצתי לכיוון הילד. התכופפתי על ברכי בשביל לחבק אותו למרות שידעתי שזה כבר מאוחר מדי, הוא מת, שלולית דם הקיפה את האזור שבו הוא שכב.
"למה עשית לי את זה? למה עזבת אותי?" שאלתי כאילו אני מחכה שיענה ומחבקת אותו יותר חזק
"גם אני אוהבת אותך" לחשתי ונישקתי אותו על השפתיים הכחולות והקרות שלו.
~
התעוררתי בבהלה כשזיעה נוטפת ממצחי. 'זה היה רק חלום' אמרתי לעצמי מנסה להירגע. כשהסתכלתי על השעון שליד המיטה הוא הראה שהשעה היא 3 וחצי. לפתע שמעתי קול נקישה שבא מכיוון הדלת, "אמה? הכל בסדר?" שמעתי את קולה העייף והמודאג של אימא.
"מה? כן אימא, הכל בסדר" אמרתי והלכתי לפתוח לה את הדלת.
"את בטוחה? שמעתי אותך צורחת" אמרה והיה ניתן לראות שהיא מודאגת,
"כן אימא, אני בטוחה, זה סתם חלום רע" אמרתי עם חצי חיוך. היא חזרה לחדר שלה ואני ניסיתי לחזור לישון, לא הצלחתי כמובן, הילד מהחלום… המשיך לחזור לי לראש, הרגע בו הוא יורה לעצמו בראש, אני לא יודעת מיהו, אבל בחלום… אני מרגישה ש…….אני אוהבת אותו? ואני לא יכולה להתמודד עם זה שהוא מת. אבל זה לא יכול להיות, אני לא מכירה אותו. ניסיתי לא לחשוב עליו אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. אחרי שעה בערך התחלתי להרגיש את העייפות שוב והשעה האחרונה שראיתי הייתה רבע ל-5.

-7:30 בבוקר-
"And when you smile the whole world stops and stares for a while, 'Cause girl you're amazing just the way you are"
השעון המעורר שלי צלצל, וכשאני אומרת צלצל אני מתכוונת ל-צרח בקולי קולות עד שאני חושבת שכל הבית קם. "זה בסדר! אני קמה! אני קמה!" צעקתי עליו, כאילו היה יכול לענות לי. "זהו, התחרפנתי, אני מדברת למכשירים ניידים, אין, אני מקרה אבוד" מלמלתי לעצמי בעודי מתקדמת לכיוון האמבטיה. יש לי פחות משעה עד שכריס מגיע. יום ראשון בבית ספר!. "אמא! אני לא הולכת לבית ספר!" צעקתי לאמא דרך האמבטיה.
"מה!? למה?!" היא צעקה בחזרה, תשובה טיפוסית של אמא שלי.
"כי ככה, אני לא רוצה." אמרתי והפעלתי את זרם המים החמים.
"זה לא תירוץ גברתי הצעירה, את תלכי ואת תיהני! גם אם זה אומר להנות בכוח!" היא אמרה בעודה דופקת על דלת האמבטיה. אח, אמא, אמא.
"אבל אמא!!" צעקתי, מנסה לעצבן אותה בכוח.
"שום אמא אמה, השעה כבר 5 לשמונה, מתי את יוצאת מהבית?"
."לא יודעת, אני מחכה למישהו שיבוא ויקח אותי.. אני לא כ"כ מתמצאת בסביבה".
"איזה מישהו? מתי הספקת להכיר מישהו?" היא שאלה והיה ניתן לשמוע שהיא מבולבלת.
"אתמול, במטוס, זה שישבתי לידו.. הוא סוג של גר כאן אז הוא יבוא לקחת אותי עוד מעט" אמרתי ופתחתי את דלת האמבטיה.
"זה לא מתאים לי אמה" היא אמרה ונעמדה מולי.
"אמא, זה בסדר… תסמכי עלי פעם אחת ותאמיני לי, הוא בסדר" אמרתי וחייכתי, אני יודעת שקשה לה עם העובדה שכנראה הבנאדם היחידי שאני מכירה פה הוא גבר אבל בסדר.. כריס הוא מתאים לי. לא במובן הזה! במובן של מתאים לי להיות איתו ולהעביר את הזמן. נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת אחריי.
"מה ללבוש? מה ללבוש?" שאלתי את עצמי בעודי עומדת מול הארון בחדר שלי. כ"כ הרבה בגדים, כ"כ קצת אופציות. אחרי 15 דקות של ריבים עצמיים מצאתי בגדים וירדתי למטה, במטבח מצאתי את אמא ואבא יושבים, שותים קפה וקוראים עיתון. גם במישיגן…. הם חיים לפי אותה שיגרה.
"בוקר טוב" אמרתי וניגשתי למקרר, להוציא חלב וקורנפלקס.
"בוקר טוב מתוקה, הכל מאורגן?" אמא שאלה ולגמה מהקפה.
"כן" אמרתי וניגשתי לשבת לידם. במהלך ארוחת הבוקר היה שקט,ההורים שלי הם לא מהסוג המדבר, הקולות היחידים שהיו, היו קולות הדפים של העיתון או קול הכף שנגעה בקערה. אחרי משהו שנראה כמו נצח מתמשך נשמע צלצול בדלת.
"יש!" לחשתי לעצמי וקמתי לכיוון הדלת.
"שלו.." התחלתי להגיד, אבל עצרתי כשראיתי שאני לא מכירה את מי שעומד מולי.
"משפחת סמית'?" שאל האדם שעמד מולי.
"אממ…כן?" אמרתי מבולבלת. 'הוא מכיר אותנו?'.
"שלום, אני השכן ממול, ראיתי שעברתם אתמול אבל לא רציתי להפריע, רק רציתי לברך אתכם על הגעתכם לשכונה שלנו, ברוכים הבאים" הוא אמר והגיש לי עוגה.
"ת-תודה רבה" אמרתי לו מבולבלת לחלוטין.
"אין בעיה, אני לא אפריע לכם, רק רציתי לומר ברוכים הבאים, להתראות" הוא אמר והלך, בלי להוסיף שום מילה. "מוזר" מלמלתי וחזרתי למטבח.
"מי זה היה?" שאלה אמא מסוקרנת והסתכלה על העוגה שבידיי.
"השכן ממול, הוא הביא לנו עוגה ומסר ברוכים הבאים לבית החדש"
אמרתי והסתכלתי על העוגה. נראת טוב. הייתי בדרכי לומר משהו ששמעתי צלצול נוסף מגיע מהדלת. "רגע!" צעקתי וכמעט הפלתי את העוגה.
"אמה! בזהירות!" אמא צעקה אבל כבר הייתי בדרכי לדלת.
"כריס?" שאלתי בעודי פותחת את הדלת, לא רציתי ליצור פדיחה נוספת.
"אמה?" הוא ענה, מנסה לחקות את קולי. "נורא מצחיק" אמרתי וגלגלתי עיניי, אבל עדיין מחייכת.
"את מוכנה?" שאל וחייך גם הוא. "כן" אמרתי ולקחתי את תיקי שהיה מונח על הרצפה.
"ביי אמא, ביי אבא. אני הלכתי" אמרתי וטרקתי את הדלת אחריי.
"אני נמצא פה יותר מדי מאז שנחתנו" כריס אמר וגיחך.
"וזה רע?" שאלתי, מביטה על הדרך. "לא אמרתי את זה" הוא אמר והבטתי בעיניו.
"אז מה? מתרגשת?" הוא שאל ושם את ידו על כתפי.
"ממש לא" אמרתי בקול מלא ציניות. "אל תדאגי, יהיה מעולה" הוא אמר ונתן לי חיוך שאומר 'אני פה איתך'. "תודה" לחשתי וחיבקתי אותו חצי חיבוק.
"אין על מה".

*בבית ספר*
"ווווואו", זה היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. המקום הזה פשוט ע-נ-ק! זה מטורף! יש פה בסביבות 3,000 אנשים! אני בחיים לא אצליח להסתגל למקום.
"כן, אני יודע.. לקח לי חמישה ימים לזכור איפה הכיתה שלי" כריס אמר וגיחך.
"נורא מעודד" אמרתי וגלגלתי את עיניי. לפני שהספקתי להבין מה קורה, ילדה אחת רצה לכיוון כריס וקפצה עליו בחיבוקים ונשיקות.
"כריס! התגעגעתי אלייך! עבר מלא זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך"
הילדה אמרה, ולא ירדה מכריס. "אממ.. היי מלאני. גם אני התגעגעתי."
הוא אמר, היה אפשר לראות שהוא לא הכי התגעגע אליה, אפשר להגיד ככה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה ואני נשבעת שאם היא ממשיכה לדבר אני פשוט אכה אותה! הקול שלה הוא לא אמיתי, הוא כ"כ צפצפני שאני לא מאמינה שקיים קול כזה.
"כריס, אני בפנים. איפשהו" אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון בניין בית הספר. אני שונאת להרגיש גלגל שלישי. "אמה! חכי!" שמעתי אותו צועק אבל לא חיכיתי, ידעתי שאם אני אחכה הוא יבוא עם הברבי המצוייצת הזו, שמסתבר שקוראים לה מלאני.
"סליחה? איפה השירותים?" התחלתי לשאול אנשים באקראיות.
"את הולכת ישר עד הסוף ואז ימינה" מישהי ענתה לי וחייכה אלי.
"את חדשה פה, נכון?" היא שאלה. "כן" אמרתי מבוישת.
"נעים מאוד, אנה" היא אמרה והושיטה את ידה. "אמה" אמרתי ולחצתי אותה.
"את לא מפה, נכון?" היא שאלה. "לא, אני מישראל" עניתי ועצבות קטנה הגיעה, אבל לא נתתי לה להשתלט עלי, לא היום. "רחוק" היא אמרה וחייכה חצי חיוך.
"יש לי משפחה בישראל" היא אמרה והסתכלה עלי. אני לא יודעת מה הסגיר אותי אבל בשנייה שהיא ראתה את פני, פניה הפכו משמחים לדואגים.
"הכל בסדר?" היא שאלה והתקרבה אליי מעט.
"כן, הכל בסדר." שיקרתי. לא הרגשתי בנוח לספר למישהו זר שאני רוצה לפרוץ בדמעות.
"אני….. אני צריכה ללכת" אמרתי וברחתי משם. רצתי עם ידי על פני, לא שמה לב לאן אני הולכת. מהר מאוד הבנתי שזה היה רעיון גרוע. נתקעתי במישהו.
"זה תחביב שלך או משהו להיתקע בי?" שמעתי את קולו של כריס מולי, מגחך.
"נורא מצחיק" אמרתי, עדיין עם ידיים על הפנים.
"מה קרה אמה?" הוא שאל ושם את ידו על כתפיי.
"כלום" אמרתי.. לא היה לי חשק לספר לו. "אתה יכול לחזור למלאני שלך, אני בסדר, באמת" אמרתי והסתכלתי עליו עם עיניים אדומות.
"לא את לא, ואני לא רוצה להיות עם מלאני, אני רוצה להיות איתך" הוא אמר ומשך אותי לחיבוק חזק. "מה קרה?" הוא שאל שוב בזמן שליטף את שערי, אהבתי את ההרגשה, אני לא אשקר.
"כלום, באמת שכלום, סתם… מישהי הזכירה לי את ישראל, זה הכל" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ. "בטוחה?" הוא שאל והביט בעיניי. "כן" אמרתי וניגבתי את הדמעה שזלגה על לחיי. "בואי, אני רוצה להכיר לך מישהו" הוא אמר ומשך את ידי לכיוון הכיתות.
"מה? לאן? לאן אני הולכת?" שאלתי מבולבלת.
"אדם. החבר הכי טוב שלי במישיגן, זוכרת שסיפרתי לך עליו?" הוא אמר, עדיין לא מביט עלי, רק ממשיך ללכת קדימה, השד יודע לאן.
"היי אדם!" כריס קרא לילד שהיה כמה מטרים מאיתנו.
"כריס! בן-אדם! כמה זמן לא ראיתי אותך פה" אדם אמר לכריס והם עשו את החיבוק הגברי שלהם.
"מי זו?" הוא שאל את כריס.
"אמה, ידידה מישראל" כריס הציג אותי בפני אדם ואני בתמורה חייכתי חיוך ביישני. בפעם הראשונה הסתכלתי על פניו של אדם ולא האמנתי למה שאני רואה.