מסובכת. [פרק ב]

ה16 לחודש. קמתי מוקדם למרות שהייתי עייפה. לא יכולתי לישון. זה יום עצוב וחשוב בשבילי. היום הולדת של סבתא שלי. סבתא שלי חלתה בסרטן לפני.. חמש שנים. לפני שנתיים וחצי היא עזבה. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי עד היום. לפעמים אני תוהה למה אלוהים לוקח את כל הטובים? היא ידעה לעשות הכל. לבשל, לתפור, לרפא, היא הייתה יפה תמיד, מטופחת, מסודרת.. היא אישה מושלמת. אז למה?
באותו יום, ישבתי ליד המחשב ושמעתי מוזיקה. הייתי ניסערת גם בגלל היום עצמו וגם בגלל שכל מיני מחשבות על טומי קפצו לי לראש. עשיתי טעות, התקשרתי אליו. הלוואי והיה מישהו לידי כדי שיעצור אותי.
"אתה יכול להסביר לי מה זה היה אתמול?" שאלתי בשקט מנסה להבין, – "מה היה אתמול?" הוא ענה. "הצינתוק הזה, ההודעה המגעילה הזאת.. הכל?", – "האאא.. סתם שיחקו לי בפלאפון והתקשרו לכל הרשימה בערך, הוציאו לי את הסוללה ו…" , ובשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב מרוב שזה היה נשמע כמו החירטוט הכי גדול שאי פעם אמרו לי. "וואלה? זה מה שקרה? מעניין.. מעניין שזה כמעט מה שאני אמרתי לך לפני כמה חודשים כשלא דיברנו. עזוב טום.. אתה יודע מה ? עזוב. אני מבינה אותך. אני לא יודעת בכלל למה התקשרתי אפילו. אני סתומה לגמרי, ואני מבינה למה אתה ככה איתי.. נימאס לך ממני. גם לי נמאס מעצמי. באמת עזוב, כבר כלום לא משנה גם ככה.. נדבר כבר." , אני לא בדיוק יודעת מה השתלט עליי. העצבים שאני לא מבינה מה יש לו, העובדה שאני משתגעת או הכל ביחד.
אחרי שנרגעתי טיפה, שלחתי לו הודעה. שאלתי אם הוא יהיה מוכן להקדיש לי לפחות שעה מהזמן שלו החופש כדי שנוכל לדבר. בדרך כלל הוא היה עונה 'כן בטח.. אין בעיה.' , אבל הוא לא ענה ככה. הוא אמר 'ביומיים הקרובים אני לא יכול, אבל אחרי זה נראה לי שכן..' . ביקשתי שיודיע לי מתי וסגרתי את הפלאפון.
*
אני עומדת בין המון אנשים שהולכים לאנשהו. מבולבלת ולא מבינה איפה אני. לפתע רואה את מקס מרחוק ועיני נפקחו. לא יכולה להפסיק להביט בו. הוא ראה אותי סוף סוף ונופף לי, ואני רק חייכתי חזרה. מסתובבת לצד השני של הרחוב ורואה בין כל האנשים את טומי. שעמד רחוק יותר. טומי העיף מבט אחד קטן לעברי, חייך חיוך קטן, הסתובב ונעלם בין האנשים.
התעוררתי הסתכלתי על השעה, היה כבר ארבע בערב. החלום הזה טישטש אותי. התארגנתי, הכנתי קפה וישבתי במרפסת לחשוב. לא יודעת בדיוק על מה חשבתי, אבל חשבתי על משהו.. זה בטוח. כמה שלא היה לי כח, יצאתי לעבודה. משמרת אחרונה בעבודה הזו. עוד פרק מסוים בחיים שלי הגיע לסיומו. פרק כל כך חשוב. אני לא מתחרטת שעבדתי שם. הכרתי את האנשים הכי מדהימים בעולם. הייתה הרבה עבודה, והרבה ניקיונות לפני חג הפסח. יצאתי משם רק בשלוש לפנות בוקר. ישר הלכתי לישון. בבוקר כשהתעוררתי, לא רציתי לקום. ידעתי שערב החג כל כך יבאס אותי. לא רציתי לראות את דודה שלי ומשפחתה.
המשפחה שלי, היא מקרה מסובך. רוב המשפחה של אבא שלי מתגוררים בחו"ל והמשפחה של אמא שלי שכן גרים בארץ, לא ממש כמו משפחה. הרבה פעמים אמא שלי אומרת לי שם של מישהו מהמשפחה שלה ואני שואלת אותה מי זה. אני לא מכירה את רוב המשפחה. חלק אני לא קשורה אליהם. החלק של אבא שלי שחי בחו"ל שראיתי פעמים אחדות בחיי, הייתי רוצה שיגורו בארץ.
עם דודה שלי יש לי סיפור מיוחד. הכל התחיל ביום שמלאו לי עשר שנים. באותו ערב, חגגנו לי עשר שנים יפות של ילדות, באותו ערב ישבנו כל המשפחה הקטנה שלי בביתי בשולחן ערוך ובאותו ערב בעלה המטומטם של דודה לי החליט לריב עם סבא שלי, שהוא במקרה אבא של אמא ודודה שלי. באותו שלב, טכנית, פיזית, מילולית, מנטלית וכל מה שאתם רוצים, נהרס לי היומולדת. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני זוכרת את החנק המגעיל הזה שהרגשתי בפעם הראשונה בחיי. סערה גדולה עלתה ברוחם של בני המשפחה. חלק מהאנשים התפזרו בבית וחלק נשארו. בעלה של דודה שלי, נשאר בשולחן ודודה שלי הלכה למטבח. עשר דקות בערך אחרי, היא רצה ומתנפלת על בעלה, מרביצה לו וצורחת. לני, אחותי, שנבהלה הלכה לחדר ואני אחריה. לא רציתי לראות את היומולדת שלי ככה. לא ככה דימיינתי אותו.
מאותו הרגע ועד היום, אני לא יכולה לסבול את הדודה הזאת ואת בעלה. ברור שלא רק בגלל זה, אני לא בן אדם נוטר טינה. היו עוד מליון מקרים מגעילים שהיא עשתה. היא והבת הבכורה והיחידה שלה. בעלה מציק ואני לא יכולה לסבול אותו. ובן דודה שלי, הבן שלה, ואני לא בקשר. בלי סיבה.. פשוט לא בקשר.
אז הערב ירד וכולם התחילו להגיע, שנאתי להיות עם דודה שלי באותו מקום. הדבר הכי שנוא עליי זה להיות צבועה. זה גם משהו שאני לא הכי טובה בו. ובאותו ערב, ראו עליי שאני ממש לא מעוניינת להיות בחברתם.
ערב הפסח הכי גרוע שהיה לי ניראה לי.
הבטחתי לעצמי שיהיה לי חופש מפנק. כל יום אני אעשה משהו אחר וכיפי. היומיים הראשונים של החופש, היו הכי כיפים בעולם. ים, תל-אביב, קניונים.. תענוג. הייתי עם מלא אנשים. לרגע התרחקתי מהכל.
יום שישי, מאיה הייתה צריכה ללכת לעיר ובקשה שאבוא איתה. בדרך דיברנו ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לטומי. אבל הוא דיי מוזר בתקופה האחרונה ואין לי מושג מה יש לו.
"תקשיבי מאיה, נשבעת לך שאם הייתי יודעת שהוא עדיין בקטע שלי ושההתנהגות שלו לא קשורה למה שאני בשבילו עדיין, אני חוזרת אליו כבר החופש!" , – "וואו, שמעי אני וטומי דיי התרחקנו.. אבל אני יכולה לנסות לברר לך" . ישבנו ודיברנו עוד קצת, והתפצלנו כל אחת לביתה.
היום עבר דיי מהר, והייתה לי הרגשה לא כל כך נעימה בחזה. התעלמתי ממנה. יונתן התקשר ואמר שהוא בא אליי בערב. הוא בא, דיברנו צחקנו, הבהלנו את לני והיא רצה בצרחות, בכינו מצחוק ואז כתבנו שיר, והערב נגמר והוא הלך. נשארתי עד מאוחר במחשב, בפייסבוק. כמו תמיד, נכנסתי לטום לפרופיל לבדוק מה חדש. יום חדש התחיל בשבת, ונגמר מהר יותר ממה שציפיתי. הערב הכואב ירד, ומאיה שלחה הודעה מלחיצה;
מאיה: 'רומי?? מה קורה?' אני: 'נחמד, מה איתך ?' מאיה: 'איתי בסדר.. למה רק נחמד?' אני: 'האמ לא יודעת כי שום דבר מיוחד לא קרה ניראה לי..' מאיה: 'את רוצה לדבר על מה שראית?' אני: 'מה ראיתי ?' מאיה: 'את סטטוס מערכת היחסים החדשה והלא מעודדת הזו..', עיניי נפתחו חזק, וליבי החל לפעום במהירות. אני: 'של מי ?' מאיה: 'של טומי נו !.. ' לרגע לא הבנתי מה היא אמרה לי, נכנסתי לפרופיל של טום וזה באמת ככה. הרגשתי את הלב שלי נשבר לרסיסים קטנים, העיניים שלי החלו לדמוע, הנשימה שלי התקצרה והרגשתי שאני הולכת למות עוד שניה…..