ככה זה בחיים……

טוב איך להתחיל את זה? אני נערה בת 16 כמו כל הנערות בנות השש עשרה. לא יפה במיוחד, לא מיוחדת אולי חוץ מהעובדה שאני מציירת..
אבל חוץ מזה אין בי שום דבר מיוחד אני די…מממ איך לומר? ממוצעת? כן. ממצועת ומשעממת. וגם העובדה שאני מציירת לא ממש משחקת לטובתי כי אני לא מראה את הציורים שלי לאף-אחד, לא שהם לא יפים הם פשוט אישיים מדי, מגלים דברים שאני לא רוצה שאנשים ידעו… רגע איפה הייתי? אה כן. טוב אז בקיצור אני עכשיו בדרך לבית החדש שלי. לבד. לא עם משפחה כי פשוט אין לי כזאת. הייתה .אבל עכשיו כבר אין. הם הלכו וכבר לא ישובו. היה לי אח קטן בשם מייק אמא ואבא . אבל הם כולם מתו בפיגוע.
אפשר לומר שהיה לי מזל…(כי בדיוק ביום של הפיגוע הייתי מצוננת ולא רציתי לצאת מהבית) אבל דווקא לא נראה לי כי להיות השורד זה חרא. צריך לחיות עם ההרגשה של החור הזה שאף פעם לא יתאחה, החיים שלך משתנים ככה בן רגע והם פעם לא יחזרו להיות אותו דבר… טוב רגע אבל אני כל הזמן סוטה מהנושא. אז ככה עכשיו אני בדרך לבית של דודה דומיניק (שהיא לא באמת דודה שלי…רק חברה קרובה של המשפחה שלי לשעבר) שבטוב ליבה הסכימה לקחת אותי אלייה אחרי שהמשפחה שלי נשחטה…

אני יורדת עכשיו מהאוטובוס הולכת לאורך הרחוב, אני הולכת כמה רחובות ובסוף מגיעה לרחוב של דודה דומיניק. זו שכונה יפה עם בתים יפים ומטופחים עם לא יותר משלוש קומות לכל בית.