יומני היקר – פרק 1

12-04-10

-כותבת ביומן-
יומני היקר.
אני לא יכולה לחיות איתו באותו הבית יותר. הוא משגע אותי. הוא מביא אותי למצב שאני רוצה לחנוק אותו בשנתו בלילה. למה הוא חייב היה לבוא לגור פה? למה אצלי בבית? למה אצלי בחדר?
שיעברו כבר החודשיים האלה, שהוא יוכל לעוף שוב בחזרה לחור ממנו הוא בא.
שון ג'יימס. אני שונאת אותך.

-בחיים-
"ג'ני, מה את עושה?" שמעתי את קולה של אחותי, אמילי לידי.
"שום דבר שצריך לעניין אותך" אמרתי בקרירות וסגרתי את היומן מהר לפני שתוכל לקרוא מה שכתבתי. "אמא אומרת שאת צריכה לרדת למטה, שון רוצה ללכת ואת צריכה לקחת אותו כי הוא לא מכיר את הסביבה" היא אמרה ואני הרגשתי איך הכעס מכרסם בי לאט לאט. שון. שום דבר טוב לא יצא מהשם הזה.
שון הוא הבן של החברה של אמי, בגלל שהיא טסה למטרות עבודה אמא התנדבה שהוא יישאר כאן. אף פעם לא הסתדרתי עם שון. אפילו לא כשהיינו קטנים.
*פלשבק*
"שון מה קרה לצעצוע של ג'ני?" שאלה אלנה, אימו של שון. "היא זרקה אותו על הקיר וככה הוא נשבר" הוא אמר בתמימות. איזה שקר. הרי אני הייתי פה ואני ראיתי במו עיניי איך הוא מטיח את הבובה שלי לקיר ומפרק אותה לרסיסים. "אתה בטוח?" היא שאלה והרימה את הגבה. "כן אמא, למה שאני אפגע במשהו שהוא לא שלי?" הוא אמר שוב בתמימות שלא ניתנת לתאר. "בסדר אם כך" היא אמרה והלכה, משאירה אותי עם הבן המפלצתי, רוצח הבובות שלה. "אני לא מאמינה" אמרתי לעצמי וראיתי איך שון ממשיך להטיח את הבובה שלי על הקיר. מפרק את מה שנשאר ממנה.
*סוף פלשבק*
זה היה 10 לפני שנים, כשהיינו בני 7. הבעיה היא שמאז הדברים שהוא עושה הולכים ונהיים יותר גרועים.
"אני חייבת?" שאלתי את אמילי ונאנחתי עמוקות. אני יודעת מה הוא יעשה. מה שהוא עושה תמיד. ייקח אותי רחוק מהבית, ואז יגיד שהוא בכלל התכוון ללכת למקום אחר. זה מה שהוא עושה. זה מה שהוא תמיד עושה. "אמא חשבה שתתנגדי, אז היא אמרה שאם תתנהגי יפה לשון במהלך השהות שלו פה היא תקנה לך את המחשב ההוא שרצית" היא אמרה וחייכה קלות. המחשב שרציתי? היא מרשה שאני אקנה אותו? באמת? כבר שנים שאני רוצה את המחשב הזה, אבל הוא יקר מדי. ועכשיו? עד שיש לי הזדמנות לקנות אותו זה תלוי בנחמדות שלי לשון. תקולל תהיה שון. גם כשאתה לא יודע, אתה הורס את חיי. "טוב, בסדר, תאמרי לה שאני כבר ארד" אמרתי והיא חייכה ויצאה החוצה. "אמא! היא אמרה שהיא כבר יורדת!" שמעתי את אמילי צועקת לאימי. "יופי!" אימי ענתה בחזרה. מחשב חדש? הנה אני באה. שום שון לא יעצור אותי מלקבל אותך. קמתי מהר מן הספרייה והחבאתי את יומני בחזרה מאחורי המדף, אף אחד לא מחפש שם. וזה מעולה. בשבילי. התלבשתי מהר וירדתי למטה. ראיתי את אמא ואמילי מכינות ארוחת ערב ואת שון צופה בטלוויזיה ומתפרס על הספה כאילו חי פה תמיד. "אני מוכנה" אמרתי בקרירות לשון וזרקתי עליו את הכרית שהייתה לידי. "למה זה היה טוב?" ילל שון ושפשף את מצחו בידו. כאילו שזה באמת כאב. "זו כולה כרית שון. תתגבר על זה" אמרתי וגלגלתי את עיניי. הוא יותר מפונק ממני. "אנחנו הולכים. בי אמא. בי אמילי. בוא שון" אמרתי בקרירות ופתחתי את הדלת. לא עברו 20 שניות והוא עמד לידי. "לאן אתה רוצה ללכת?" שאלתי בחוסר רצון מובהק והסתכלתי עליו בעיניים מלאות שנאה. "לקניון" אמר וחייך. "טוב, בוא נזמין מונית" אמרתי אך הוא עצר אותי. "אני לא עולה על מוניות" הוא אמר וגירד את עורפו. "למה?" שאלתי, לא מביטה בו. "כי אני לא אוהב מוניות." אמר בקול קצת יותר רם. "אבל הקניון הוא בקצה השני של העיר! ואין לי רכב!" יללתי בעצבנות. אמרתי לכם שזה מה שהוא יעשה. "נו ו? לשם אני רוצה ללכת" אמר ומשך את ידי. "תעזוב אותי" אמרתי ושחררתי את ידי מאחיזתו החזקה. "אז תתחילי ללכת" אמר ומשך אותי שוב. "אמן ותפצע" אמרתי לעצמי בלחישה. "מה אמרת?" שאל אותי שון וקירב את פניו אליי. "כלום" אמרתי בגסות רוח ודחפתי אותו ממני. התחלנו ללכת לכיוון הקניון. במהלך ההליכה לא דיברנו הרבה. לא דיברנו בכלל למען האמת. הקולות היחידים שנשמעו היו קולות הציפורים וקולות הצופרים. כעבור חצי שעה הגענו לקניון. אני חייבת לציין שההליכה הזו מעייפת אותי כל פעם מחדש. "מה אתה צריך בקניון?" שאלתי בעייפות מובהקת. "מי אמר שאני רוצה להגיע לקניון?" שאל שון והסתכל עלי. "מה זאת אומרת מי אמר? אתה אמרת לי! כשיצאנו מהבית שלי!" אמרתי נרגזת. הוא לא עושה לי את זה שוב. הוא פשוט לא. "לא נכון! אמרתי שאני רוצה ללכת למגרש המשחקים!" אמר. "אתה עובד עליי? המגרש זה בצד השני!" אמרתי, עכשיו כבר מיואשת. "אז בואי, מוטב שנלך לפני שתרד החשכה" אמר ומשך את ידי שוב. "תשכח מזה, אני לא הולכת לשום מגרש. אני חוזרת הביתה". "אמא שלך אמרה שאת צריכה לקחת אותי לאן שאני רוצה, ואני רוצה את המגרש" הוא אמר וחייך חיוך ממזרי. "אני שונאת אותך" אמרתי בשיניים חרוקות. "גם אני אוהב אותך" אמר וקרץ לי. מה? מה הייתה המשמעות של זה? "בואי" אמר ומשך את ידי. הפעם כבר לא התנגדתי. לא היה לי כוח להתנגד. נתתי לו לגרור אותי את כל העיר בחזרה עד מגרש המשחקים. "מה אתה רוצה לעשות במגרש?" שאלתי בייאוש כשהגענו. "נדנדות. בואי" אמר והתחיל לרוץ לכיוון הנדנדות כמו ילד קטן. זה היה מצחיק. וחמוד. "ג'ני שקט! הוא לא חמוד!" מוחי אמר לי. "נכון. הוא מגעיל והוא גרר אותי את כל העיר ברגל. פעמיים" אמרתי לעצמי ונאנחתי כשחשבתי על כל המרחק שהלכתי היום. "ג'ני את באה?!" צעק שון לעברי. "כן" אמרתי בחוסר רצון ורצתי לכיוון הנדנדות.