במבט אחד – פרק 1

זה היה היום הראשון ללימודים.נכנסתי מבעד לדלתות בית הספר,בוהה בתלמידים שאני כבר חמש שנים לומדת איתם.מעניין אם אחד מהם יודע את השם שלי…כנראה שלא.ולמה שידעו?אני סתם אחת.עוד פרצוף בים התלמידים הגדול של בית הספר.אבל…כבר התרגלתי.למען האמת,זה דיי נחמד להיות ככה.אויש,על מי אני עובדת?!אני שונאת להיות בלתי נראית!זה נורא!זה נורא כשזוג מתנשק על הלוקר שלך ובכלל לא שם לב שאת מבקשת ממנו לזוז מעט!זה נורא כשהמורה חולפת על השם שלך בכיתה ואף אחד לא שם לב חוץ ממך!זה נורא שאף אחד לא שם לב שאת לא באה!זה נורא כשהבחור שאת אוהבת לא החליף איתך מילה חמש שנים תמימות!זה פשוט נורא!
צעדתי אל בפנים בית הספר.כרגיל,אף אחד לא הציץ לעברי.אפילו שביב של מבט לא זיכה אותי.כי האמת?לאף אחד לא אכפת.
נכנסתי לכיתה והנחתי את התיק במקום שלי,אותו מקום שכבר חמש שנים אני יושבת בו.התיישבתי על הכיסא ובהיתי בקיר בחוסר מעש.מה כבר יש לי לעשות??הרי חברות אין לי.תחביבים גם אין.שכחתי להביא את הספר שאני קוראת.אז מה כבר נשאר לעשות?לבהות.
אז זה מה שעשיתי.אחד הדברים הכי כיפיים בלהיות בלתי נראית(זה אולי אחד הדברים היחידים שכיפיים בעובדה שאף אחד לא שם לב אלייך)זה שאת יכולה לבהות באנשים כמה שבא לך.כי לא אכפת להם.זה לא מזיז להם אפילו את הקצה של הציפורן הקטנה ברגל.
לפתע נכנס לכיתה נער לא מוכר.כשאני אומרת נער לא מוכר אני מתכוונת לזה.אני מכירה כל ילד בבית ספר הזה.חלק מהבהייה באנשים זה היכולת להכיר כל אחד מהם מבלי שהם בכלל ידעו.
הוא היה שונה,עוף מוזר בנוף המוכר.הדבר הראשון שרואים בו זה שהוא גבוה.לא סתם גבוה,אלא ג ב ו ה.אני מהמרת על מטר תשעים לפחות….בטח ההרגשה שמסתובבים איתו זה כמו להסתובב עם שומר ראש….
הוא סקר את החדר בעיניו הירוקות.לפתע מבטו ננעץ על עיניי הכחולות.זו הפעם הראשונה,במשך חמש שנים,שמישהו מביט עליי.זה היה מוזר.זה כאילו הוא…אהב להסתכל עליי.כאילו הסומק שנמרח על פניי הלבנות שעשע אותו.כאילו עיניי הכחולות בהירות שהיו מלאות בבושה גרמו לו הנאה….זה היה פשוט מוזר.
בצעדים גדולים(ממש גדולים,הבחור הר!)הוא התקדם אליי.אליי!
הזדקפתי במקומי,הסומק האדום עלה ועלה עד לשורשי שערי השחור ארוך.הוא חייך למראה נבוכתי הגלויה.שיניו הלבנות נגלו אליי משפתיו האדומות.מה הוא רוצה ממני??
"אפשר לשבת?"שאל בחביבות והעביר את ידו בשערו השחור כלילה.
"כן,בוודאי."אלוהים!אף אחד לא ישב לידי,אי פעם!ועוד מרצון!
"תודה."הוא שם את תיקו על הכיסא הפנוי והתיישב בנחת במקום.בהיתי בו(הרגל)בסקרנות.לפתע,בלי שום אזהרה,הוא היישיר את מבטו אליי.פשוט בהינו אחד בשני.הוא הסתכל והסתכל,מחכה שאשבר ואוריד את מבטי.ואני?אני פשוט נהניתי מהעובדה שמישהו מקדיש אפילו קצת מזמנו כדי להסתכל על ילדה שקופה כמוני.
"איך קוראים לך?"נעימת קולו הייתה מיוחדת ואהבתי לשמוע את הקול הזה.
"איזבל."לחשתי ו(אם זה בכלל אפשרי)התאדמתי יותר.
"אני שון."חייך והושיט את ידו הגדולה ללחיצה.ביד רועדת נתתי את ידי הלבנה כסיד ולחצתי את ידו.היד הקטנה שלי נבלעה כליל בתוך היד החמימה שלו.בוא נגיד שנשארנו כמה שניות יותר,לוחצים את ידו של השני בעדינות.לבסוף משכתי את ידי אליי ושילבתי את ידיי על חזי.
"נעים להכיר."הסטתי את מבטי ממנו והתרכזתי באדם,הבחור הכי מקובל בבצפר ואחד האנשים שהכי כיף לבהות בהם.
שון המשיך להסתכל עליי.בפעם הראשונה בחיי הייתי בצד הנבהה.זה היה מוזר וגם…מחמיא.הרגשה מוזרה,זה בטוח.
נקודת מבט של שון –
נכנסתי אל הכיתה החדשה שכבר מההתחלה שנאתי.אני שונא להתחיל את הכל מחדש.פשוט שנאתי.אבל לפחות דבר אחד טוב היה בכיתה הזו.זה היה כמו הקטעים האלו בסרטים,כשהגיבור והגיבורה מביטים אחד בשני בו זמנית ומרגישים כאילו הם מכירים שנים.ככה קרה לי.המבט שלי אוטומטית ננעל על בחורה אחת,ביישנית למראה.תמיד נמשכתי לבחורות ביישניות.יש בהן משהו…טהור ותמים.
הבחורה הזו הייתה משהו אחר.היה לה שער שחור ארוך שטאטא את השולחן שעליו נשענה.עורה היה לבן,
כאילו מעולם לא פגש את השמש.אבל הדבר הכי מיוחד היה העיניים.עיניים גדולות,כחולות,טהורות.דרכן היה אפשר לראות את נשמתה היקרה.דרכן יכולתי לראות את רגשותיה המסובכים.דרכן יכולתי לגלות עולם שלם שמתחבא מאחורי הכחול הבהיר הזה.
לא יכולתי למנוע מעצמי לבהות.היא דרשה בהייה ממשוכת,הסתכלות מעמיקה על גופה השברירי.סומק שהבליט את עורה הלבנה עלה וצמח על פני החרסינה שלה.שלא תחשבו שהעיניים שלה ירדו ממני.אפילו לא לשנייה אחת.זה נראה כאילו אנחנו נתונים באיזשהו קסם מיוחד,שמנע ממנו להסיר את המבט אחד מהשני.
התקדמתי בצעדים גדולים אליה,מנסה להיראות אדיש מולה.אף אחד מאיתנו לא השפיל את מבטו,זה היה בלתי אפשרי.דבר שאינו ביכולת שלנו.זה היה כמו….ניסיון לעוף.אתה מנסה לעלות למעלה אבל כוח המשיכה מושך אותך למטה.
"אפשר לשבת?"שאלתי בהתרגשות,מקווה שהיא לא שמה לב שקולי רעד מעט.העברתי את ידי בשערי,סימן מובהק ללחץ.
"כן,בוודאי."אמרה וחייכה מעט.קולה היה משהו אחר.שילוב של עדינות והלם.
"תודה."שמתי את תיקי על הכיסא והתיישבתי על הכיסא.קיוויתי שהיא לא שמעה את דפיקות לבי המואצות.שמתי לב שהיא בוהה בי,לבי קפץ משמחה בתוך חזי.החלטתי שאני עושה פה צעד,לא משנה מה.היישרתי את מבטי אליה,נותן לעצמי לשקוע לכישוף עיניה הכחולות.הסתכלתי והסתכלתי,מחכה לראות אם היא מורידה את ראשה כמו כל בנאדם נורמלי,או שהיא כמוני,בוהה ובוהה בלי שום בושה בכלל.זה היה מדהים.היא סירבה להוריד את מבטה ממני.קצת ביטחון עצמי נוסף לי.זה החמיא לי מאוד שעיניה הכחולות נהנו מהמבטים שחלקנו.
לאחר כמה שניות החלטתי שדי.יותר מדי בהייה פחות עשייה מעולם לא עוזרת.אז שאלתי את אחת השאלות שעברו לי בראש כבר כמה פעמים מאז שראיתי אותה:"איך קוראים לך?"
"איזבל."לחשה בביישנות והסומק פרח בפניה.
"אני שון."אמרתי בביטחון מזויף.חייכתי ושלחתי את ידי אליה.היא לחצה את ידי הגדולה בהיסוס.נדהמתי למגעה הקר.עורה היה חלק ונעים,כל כך קר עד שרציתי לקחת מעיל חם וגדול ולעטוף אותו בה ואז לחבק אותה חזק חזק,עד שתתחמם.
"נעים להכיר."אמרה ומשכה את ידה אליה.היא הסיטה את מבטה הכחול ממני והתעמקה בבחור אחר.כמה רציתי להיות אותו בחור שזכה במבט שלה.אותו מבט מיוחד שגרם לי להתרגש וללבי לדפוק.במבט אחד לקחה את לבי והיא עדיין לא יודעת.