אינתה עומרי.

בס"ד

אינתה עומרי. / דלית כהן.

שלום שמי חנה החיים שלי עברו קונפליקט שעליתי לארץ.
הסיפור שלי הוא סיפור קשה ולא מומלץ לבעלי לב חלש נשים בהריון וילדים מתחת לגיל 12.
אתם מכירים את המצב שכל הזמן מרגיש שיש מישהו שעוקב אחריכם?
כן?, גם אני.

אי שם בשנות ה-60 שהייתי אז ילדה קטנה בת 12 התחיל סיפור חיי המורכב.
באותה תקופה החלה מלחמה ברוסיה משפחתי ואני היינו עניים וחיינו בבית של שני חדרים אני, אימי, אבי ושלושת אחיי מאורה ומרדכי.
הייתה לי עוד אחות אחותו התאומה של מרדכי אך ששש… אסור לאיש להזכיר אותה.

מאורה הייתה הבכורה, את שמה קבלה לאחר הנס שקרה לאבי ואימי.
הרופאים אמרו לאימא שהיא אינה יכולה להרות.
אימא שלי הייתה כבר בת 21 ונשואה לאבי בין ה35 ויותר מכל רצתה לתת לאבא שלי ילד.
בסופו של דבר ולמרות דבריהם של הרופאים אימא ואבא שלי לעולם לא הפסיקו להאמין.

ואז זה קרה אימי נכנסה להריון,
על האור שנתן להם ה' היא החליטה לקרוא לביתה הבכורה מאורה.
פרוש השם מאור מה'.
אחרי שמלאו למאורה כבר 3 שנים אימי נכנסה להריון שנית ילדה את אחיי התאומים מרדכי ואסתר.
את שמם היא בחרה מכיוון שהם נולדו בדיוק בזמן תענית אסתר.
אחי מרדכי הוא ילד טוב.
בחיים הוא לא אמר "לא" לאימא, ותמיד שמע בקולה.
לעומתו אחותי אסתר תמיד התנגדה לאימא והלכה אחרי אבי, אברהם.
שמו של אבי שונה לאחר שנולדה אחותי מאורה.
שמו הקודם היה אברם וכאות תודה לה' הוא הוסיף את האות "ה" לשמו.
אבי היה רופא, ואימי עבדה כמנקה בבית יתומים.
אימי תמיד אמרה לי שהיא פוחדת ושאם אי פעם יקרה לה משהו, שאני אכנס לשם לכן שאם יקרה שאני אקח את עצמי וברח מפה הכי רחוק שאפשר והעיקר שלא ישלחו אותי לשם, בת יתומים בשם "הלקונה" .
הוא היה שחור והיו מעבידים את הילדים ללא מחשבה קטנה על רגשותיהם.

אימי ואבי הכירו לאחר מקרה הספינה שיצאה ממוסקבה,
אותה ספינה נוראית אשר עד היום אסור להזכיר ליד אוזנייה של אימי.
אז באותה התקופה אימי הייתה צעירה, יפת תואר אך ענייה מאוד.
היא התגנבה לספינה שיוצאת למוסקבה כי אביה של אימי כלומר סבי היה שיכור והיה מכה אותה.
לאחר שסבתי יוליאני נפטרה אימי נשארה לבדה ופחדה שהיא הבאה בתור.
סך הכול בנות 14 התגנבו אימי וחברתה לספינה שיוצאת לכיוון מוסקבה כדי לברוח כמה שיותר רחוק מבלי לדעת ובלי לחשוב מה יעלה בגורל סבי.
היא וחברתה אנליזה הכירו טוב את הסיפון ולכן ידעו מאיפה להתגנב והיכן ניתן לשהות מבלי שיעלו על עקבותיהן.
הם הכירו את הסיפון טוב כי משפחתה של אנליזה היו עשירים מאוד והיו בעלי שלוש ספינות יוקרה.
באותה תקופה זה נחשב להמון.
לאחר יומיים של שייט אימי בדיוק ישנה וכאשר פתחה את עיניה הסתקלה על אנליזה והבינה שמשהו לא בסדר.
הייתה שרפה בספינה וכל האנשים מהקומה השלישית נאספו.
לא היה להן לאן לברוח… הן היו לכודות בפניים, טוב זה מה שהן חשבו.
היה חור אחד קטן שנוצר מהאש שנתן אפשרות לברוח החוצה למים.
אנליזה ידעה שאין אפשרות לשתיהן לצאת יחדיו.
ואימי, היא לא ידעה את זה.
אנליזה אמרה לאימי "צאי מדרך החלון כמה שיותר מהר אני יוצאת מייד אחרייך".
אימי שהאמינה לכל מילותיה של אנליזה יצאה מהר ככול שיכלה.
כעבור 4 ימיים אימי פתחה שוב את עיניה, גילתה שהיא נמצאת על מיטה מחוברת לכל מיני מכשירי הנשמה רבים ומשונים.
ואם כל כוחותיה האחרונים צעקה אימי את שמה של אנליזה, מתוך כאב או תסכול או אי הבנה למה, למה אנליזה הקריבה את חייבה באותה ספינה ארורה כדי להציל את אימי כאשר לאנליזה יש משפחה יש הכל ולאימי אין כלום.
הרופא שהציל את חייה של אימי זה היה אבי אברהם.
הוא נלחם איתה יחד על חייה ולא זז מימנה במשך חודש שלם עד שכבר יכלה לעמוד על רגלייה.
אז עוד אבי היה צעיר סה"כ בן 25 אך הוא לא וויתר לאימא, הוא נלחם בשבילה וזה ככה עד היום.
את תקופת המשבר של אנליזה אימי עברה יחד אם אבי.
בכל פעם שרק הייתי מנסה לשאול עוד שאלות למשל איך הייתה אנליזה, מה היה המראה שלה, מה היא אהבה או האם הייתה מאוהבת? , אבי היה אומר: "חנה אנא שתקי ואל תעלי את שמה ליד אימך".

לפניי שאני נולדתי הוריי היו עשירים היו להם סוסים, חמורים והרבה רכוש וכסף.
בעקבות הלידה שלי הורי איבדו את כספם, למרות שהם לא שמיים עליי אצבע מאשימה אני תמיד ידעתי שזה נכון.
שאימי לוסינה נכנסה להריון בי היו לה כמה הסתבכויות, שסיכנו את חיי כמו שאת חייה.
אבי לא ידע מה לעשות היה על אימי לבחור או אני או היא.
אימי הייתה אמיצה מאוד ורצתה לעבור את לידתי למרות הכול.
אבי שלא היה מוכן לוותר אל אף אחת מאיתנו לקח אותה לרופאים הכי טובים באותה התקופה והעניק את כול כספו רכושו ואת ביתנו למען הצלת חיי וחיי אימי.
וכך היה, ניצלנו, אבל באיזה מחיר?
כל חיי אני אמשיך להאמין שהכול קרה בגללי.
שמלאו לי 12 אביבים כמו תמיד הקללה שרדפה אותי מאז ילדותי החלה מלחמה.
הם פלשו לכל פינה אפילו לביתנו לפי זכרוני הם חיפשו נשים.
ואז זה קרה באותו היום בדיוק, יום הולדתי, היא נחטפה.
אחותי אסתר היפה ביותר בנשות הכפר זו שכל הגברים רדפו אחריה, ומלך חוריה אנטיניסן חיכה שתהיה לו לכלה נעלמה כלא הייתה.
אנטיניסן ואחותי היו מאורסים, היא צפתה מימנו לתינוק והוא אפילו לא ידע עדיין.
אני יודעת שגם הוא מאשים אותי,
לא היינו נאלצים לעבור לגור בבית חסר כל אמצעי חסינות ללא אני.
אחי מרדכי היה הרוס. אבל הוא אפילו לא פעם אחת הזיל דמעה למעני למעון אחותי והכי חשוב למען אימא.
מרדכי ואסתר היו מחוברים לא רק בדם גם בנפש, תמיד חיכו לרגע שאחותי תתחתן ומרדכי ילווה אותה לבעלה החדש.
אחרי מה שקרה החליט אנטיניסן שאין לנו מה לחפש יותר ברוסיה.
הוא ידע שאנחנו עדיין בסכנה בגלל אחותי מאורה שהיא הייתה פחות יפה מאסתר אך יפה לא פחות משאר הבנות בכפר.
אנטיניסן מאוד אהב אותנו, ולכן נתן לו כרטיסים לעלות על ספינה לישראל.
וכמה ימיים למחרת זה קרה עלינו על הספינה בדרך לארץ הקדוש, הארץ שאימי ואבי תמיד ספרו שהיא זבת חלב ודבש, ארץ אם אדומות ושפע לכולם.
אני תמיד לא האמנתי שיש מקום כזה שבו פרפרים בכל פינה ואפשר ללמוד בכיתה אם אנשים שהדבר היחידי שהם רוצים זה לעזור לי וללמד אותי.
שהגענו לארץ זה לא היה נירא כמו שדמיינתי.
הכל היה פתוח לרגליי האדמה האדומה נתנה לי חום והעצים שמסביב נתנו לי אוויר לנשימה.
זה היה גן עדן עליי אדמות משהו שאני לא האמנתי שקיים!
לאחר שש שנים ושלוש וחצי חודשים אבי נאלץ היה לעזוב את ביתנו לשהייה ממושכת של שנה וחצי במקום כלשהו בדרום אמריקה.
כבר אז לא היה צורך לשוט בסירה הוא היה יכול כבר לטוס במטוס שלוקח אותך מהארץ מוצא שבה אתה נמצא עד למקום שבו תרצה להיות. מדהים!!!
במקום הזה שאבי נסע עליו היה מחלה קשה להמון תושבים סוג של חיידק שהרג המונים.
בהתחלה פחדתי קצת שהוא נוסע אבל בתוך תוכי האמנתי באבא שלי וברפואה שלו.
לאחר שנה וחצי אני כבר כמעט הייתי בת 20 אחותי מאורה הייתה נסועה לאבידון גבר משכיל ועשיר במינו אשר יבא ויצא את כל מוצרי החלב בארץ.אחי מרדכי היה נשואי לאישה טובת לב אשר את חייה הקדישה למען ארבעת אחייני הקטנים אברהם (אל שם אבי), אצחק יעקב וישראל.
שניהם חזרו בתשובה והכירו דרך שידוך התאהבו ממבט ראשון והתחתנו.
כולם התקדמו בחייהם וגם אני.
אני יצאתי ללמוד, לימודי רפואה בעקבות אבי.
זה היה מדהים למדתי להיות מיילדת, ידעתי איך להוציא בן אנוש קטן מבטנה של אישה ולתת לה את המתנה הגדולה בעולם לתת לה את האדם שיצא מימנה.
אבי היה כבר אמור לחזור.. ואז קבלנו את הטלפון, הטלפון שהחזיר אותי שמונה שנים אחורה.
דבר איתנו חברו הטוב ביותר של אבי, יאויהו רופא נוסף שהצטרף לנסיעה.
אימי ענתה לטלפון בציפיה לשמוע את קולו של אבי אשר היה מתקשר בכל שבוע והפעם,
לא התקשר כבר במשך ארבעה חודשיים.
ואז שאימי שמעה את קולו של חבר אבי, ישר הבנו.
אבי נדבר וחלה באותה מחלה ארורה שלקחה מאות אנשים הוא לא צלצל ולא כתב כי לא רצה לספר על מצבו, קיווה להחלים ולחזור אלינו אך לא תמיד מה שמקווים קורה.
אימי נשברה. ואני ?! אני עזבתי הכל ונסעתי לגור רחוק מהבית.
נסעתי למצרים שם ידעתי שאני יוכל לברוח מכל סיפור חיי הטראומתי ואולי לשקם את חיי למצוא אהבה ולהביא ילדים.
אני לא נטשתי את כולם, אחי מרדכי הכריח אותי.
ושמעתי לו למרות שלא רציתי להתרחק מאחייני הם היו מדהימים! כאב לי לעזוב אבל מצד שני ידעתי שעליי להתקדם.
כאשר הגעתי לירדן התחלתי שוב את לימודי הרפואה שלי.
למזלי בתעודת לידה שלי היה רשום שנולדתי ברוסיה אז כך שלא היה חשש מזה שאני יהודיה.
הלימודים היו קשיים. וקשה עוד יותר הייתה העובדה שאני לבדי לגמרי בעולם שונה משלי.
ב"הס לרפואה היה בשבילי מקלט להתנתק מרגשותיי ולגלות את עולם המסתורין שמאחורי הלידה.
המרצה שלנו היה מחומד עואטף בועטינה, הוא אדם נוקשה וקפדני.
אף פעם לא נותן לנו להוציא מילה אי אפשר לצחוק איתו והוא תמיד היה נירא כאילו מגיע לעבודה עם מצב רוח נוראי.
ביום מין הימיים שחלפו להם מאוד מהר הגיע סוף סוף יום סיום הלימודים האקדמיים.
אני הייתי תלמידה מצטיינת והציונים שלי הרחיקו לשמיים, אבל אף פעם לא שמעתי ממר עואטף ציון לשבח ואפילו לא מחמאה קטנה או מילת הידוד.
מכיוון שהייתי החזקה ביותר בנושא מנהל בית הספר האקדמי לרופאה אדון אבדל חיים ווקסמיל ביקש מימני להרצות מעט בפניי הורי הבוגרים של ב"ס על מה שלמדנו בעניין גוף האישה.
אני שהייתי ילדה שקטה ובישנית אשר אף אחד אף פעם לא הסתכל עליי בחורה פשוטה שתמיד לבושה צנועה לא יפה במיוחד, אני ?! אני יעלה וירצה ליד ההורים ומרצי בה"ס לא יתכן חשבתי לעצמי.
אך ללא ברירה נאלצתי לעלות לבמה.
פי היה פעור למראה האנשים אשר באו לשמוע אותי דוברת.
ממש נלחצתי.
פתאום כאילו משום מקום הרגשתי יד חמה אך חזקה גדולה אך מלטפת אוחזת בכתפיי הימנית הבטתי לאחור, והוא היה שם, דוקטור עואטף הסתכל עליי בעיניים הגדולות והכחולות שלו עם הריסים הערוכות והשחורות ואמר לי בפיו האדום "את יכולה לעשות את זה, אני מאמין בך חניווה את הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך, עכשיו את תעלי לבמה ותראי לכולם מה וכמה את שווה.
אני מאחורייך צופה בך, עלי והצליחי.."
אני לא יודעת מה קרה באותו הרגע אבל פתאום הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה שכול ה1500 אנשים שיושבים בקהל מחכים שאני יעשה את זה ובגדול.
עליתי לבמה, נתתי את כל כולי ולא הסתכלתי אל איש מלבד על דוקטור עואטף שכל השעתיים של ההרצאה ישב וחייך עליי את אותו חיוך מתוק ומקסים שתמיד רציתי שיגיע לאברי.
לאחר שסיימתי את ההרצאה מחיאות הכפיים היו סוערות אני לא האמנתי שכל זה בשבילי.
אני שתמיד הייתי הילדה עם המזל הרע בבית עמודת ואלפי אנשים עומדים יחד איתי ומוחאים לי כפיים.
ומה שהכי ריגש אותי זה שגילתי שגם לי יש רצון להיות נאהבת כל חיי נלחמתי ברצון הזה אבל הוא שם.
כאשר ירדתי מהבמה מהר רצתי על דוקטור עואטף הוא קם לקראתי ופשוט חיבקתי אותו ופרצתי בבכי.
הרגשתי כל כך מובכת. אך בוא זמנית הרגשתי אהודה ומאושרת.
לאחר שלא דברתי עם משפחתי במשך שבע שנים חוץ מאם אחי שמדבר איתי בדרך כלל כל 5 חודשים חצי שנה פתאום הרגשתי ידיים אוחזות אותי באהבה.
אני לא יודעת מה זה היה, אבל אני בהכלת יודעת שמאותו הרגע מר עואטף ואני לא חזרנו להיות אותו הדבר.
זהו, הגעתי למעונית, מה עכשיו ולמה אותו חיבוק מלפני 7 שעות לא יוצא לי מהראש זה כאילו הוא עדיין חובק אותי אני מרגישה את חום גופו החסון עוטף אותי בכל צעד שאני עושה.
למחרת בבוקר כבר לא יכולתי לצפות לפגוש אותו שוב.
זהו נגמרו הלימודים. הוא עדיין שם במעמד הגבוהה ואני עכשיו חוזרת לישראל למקום שבו הצער נמצא מולי בכל רגע ובכל פינה עוקב אחריי, הצל של עצמי.
הנה הגעתי אני פה בארץ.
שום דבר לא השתנה וגם לא אותו כאב נתון.
שנכנסתי לביתי הישן ראיתי שהוא רק איש אינו גר בו יותר.
גליתי שלפני שלוש שנים אימי נפטרה מתאונה ואת ישראל הקטן אחייני היקר, היא לקחת אלייה לפני שנה.
אחי לא סיפר לי כלום,
הוא הסתיר את מות אימי ואת מות בן הזקונים שלו.
"ידעתי, ידעתי שאני לא רוצה לחזור לארץ הזו" אמרתי לאחי.
"שם במצרים לא היה לי מושג על המתרחש בארץ ולכן לא הייתי מוכנה, שניהם בבת אחת זה יותר מידי לנשמה שלי".
אחי מרדכי כעס מאוד על מילותיי והטיח בי שזה בנו מי שאני מדברת עליו,
בנו הקטן ישראל אשר היה המפונק מכולם וזה שמילא את ביתם באור.
אני הייתי המומה.
נעצרה נשימתי ולא העזתי לפתוח את פי כדי לומר אף לא מילה.
זה הפחיד אותי, אף פעם לא ראיתי את אחי מגיב בצורה שכזו גם לא שאחותי אסתר נעלמה.
פתאום הוא הרים את עיניו המלאות בדמעות הביט בי ואמר " את יודעת שאני לא וויתרתי על אסתר?עד היום אני מחפש אחרי אחותי התאומה.
אך אין לי ברירה אחרת אלא לוותר על בני הצעיר ישראל כי אני יודע שמהמקום בו הוא נמצא אין דרך לשוב".
חיבקתי את אחי בחוזקה והבטחתי שהפעם אני לא יברח, הפעם אני ישאיר פה ולא אתן לא להתמודד לבד עם המשבר.
הוא חייך אליי ואמר " חנהלה את מדהימה אותי בתמימות שלך", עזב אותי הסתובב ויצא מהבית.
לא הבנתי את משמעות המשפט אבל איך שהוא חיברתי שזה קשור לרצון שלי להישאר ולתמוך בו ובאשתו.
לאחר זאת יצאתי לשוק כי כמו שהבטחתי לאחי אני מעכשיו יעזור להם.
הלכתי לקנות מוצרים למרק ירקות חם.
בזמן בחירת תפוחי האדמה בשוק נפל תפוח אדמה אחד על הרצפה.
התכופפתי כדי שאוכל להרים אותו ושהרמתי ראשי הוא היה שם, דוקטור עואטף פשוט עמד לידי ובחר לעצמו מלפפונים בשוק "פישפשים", בישראל.
שאני הייתי במצרים אני שנתי את שמי מחנה לחנווה.
אם הוא יגלה שאני יהודיה אולי הוא יקח מימני את כל מה שלמדתי…. אבל הכי גרוע הוא יקח מימני את זיכרון האהבה הראשונה שלי כלפי גבר.
הסתלקתי מהר ככול האפשר לא רציתי שהוא יראה אותי פה, למרות שכל הזמן עברה במוחי המחשבה מדוע הוא פה? , אולי הוא גילה שאני יהודיה ? , איך נתנו לו להיכנס לישראל ??\
בזמן שאני בורחת מרצוני לגשת עליו ולשמוע את קולו המהדהד בראשי מצאתי את עצמי ליד בית קטן שנראה כאילו מעולם לא היה חייה בו חייה, שלא נדבר על בני אדם.
הבנתי מהר שמדובר במרתף נטוש אשר יכול להוות בשבילי מקום מסתור מצוין מפני עואטף, לכן מיהרתי להיכנס פנימה.
ישבתי שם על מזרון ישן מלא אבק וחול ומצאתי את עצמי נרדמת אט אט על הכר הקשה כמו אבן ומתחת לשמיכה הגזורה ומלאת החורים.
ישנתי שינה ארוכה זה היה פשוט לא יאמן במיטה הנוחה שלי בבית לא הרגשתי כל כך טוב לאחר מנוחה.
הייתי מאוד רעבה וכבר החשיך ולא ידעתי איך לחזור חזרה לשוק אז הנחתי את ראשי שנית על הכר שפתאום היה בשבילי רך כמו כרית נוצות, השמיכה שפתאום הפכה לשמיכת פוך נעימה והמיטה שהפכה לעריסה של גיל שנה שאימא מנדנדת ושרה שיר ערש ברקע.
למחרת בבוקר ארזתי את חפצי והתכוונתי לקום וללכת.
והינה רגע לפני שאני נוגעת בידית הדלת מישהו אחר כבר הקדים אותי, הבטתי מעבר לדלת בעדינות ופחדנות רבה וראיתי את אותן העיניים הכחולות המהממות שראיתי בעבר.
זה היה הוא.
דוקטור עואטף פשוט היה שם מאחורי הדלת, ולא האמין למראה עיניו.
אני מרוב בהלה התחלתי לצעוק בערבית "לא דוקטור עואטף זה לא מה שאתה חושב אני לא יהודיה אני חייה כאן רק מפחד באמת".
הוא הביט בי בתדהמה ולא האמין למה הוא שומע לפתע הוא פצח את פיו ודיבר אליי …
" חנה אל נא הגידי זאת יותר, את יהודיה כשרה אביך היה כהן אל נא תענישי אותו ואותך".
הרמתי ראשי מין הרצפה ובשיא חוצפתי קראתי לעברו "מאיפה אתה יודע? מי אמר לך את הדברים האלה אליי? איך אתה מכיר את אבא שלי? ואיך אתה יודע ששמי הוא חנה כהן? "
עואטף הסביר לי שכולם ידעו זאת רק לא העזו להגיד כדי שאני לא אפחד וכאילו סודי יתגלה בפני האומה.
התחלתי לבכות הנחתי את ידיי על ידיו ושאלתי "מדוע באת אחריי?"
עואטף אמר לי שהוא אינו מצליח לשכוח אותי בדיוק כמו שאני אותו.
הרים את שפתיי ונישק אותי.
זאת הנשיקה הראשונה, אני כבר כמעט בת 30 וזוהי הנשיקה הראשונה שקבלתי מימיי.
ידעתי שאחי לעולם לא יסלח לי אבל הלב שלי כבר בחר, באותו היום התמסרתי לגבר בפעם הראשונה בחיי.
הרגשתי מין בלבול שלא ניתן לתאר במילים פחד עם רצון לעוד ותשוקה עזה לנשיקותיו אך גם רצון עז שיקבלו אותנו איך שאנחנו ושלא ישפטו אותנו.
בוקר למחרת פתחתי את עיני באותו הבית הישן מלפני שלושה ימים, באותו הבית שחשבתי שאוכל להימלט מעואטף דרכו ואותו הבית ישן שנתן לי להכיר מהיא אהבת אמת.
שפתחתי את עיניי הוא לא היה שם.
משהו היה חסר גופי רעד מקור ומוחי לא נח ממחשבות.
איפה הוא? לאן הלך ונטש אותי? האם בשבילו גופי ונשמתי לא טובים מספיק?
ואז שמעתי את הדלת נטרקת.
ראיתי אותו נכנס, הייתה לו קופסא קטנה ביד.
"לא הבנתי, מה זה מה שנאכל עכשיו שנינו? לא נירא לי שזה יספיק" אמרתי לעואטף.
הוא צחק צחוק גדול ומתגלגל ואמר בקולו המרגש " האן את לא יודעת מה מסמלת קופסא זו?"
עניתי לו שלא. חיש מהר ירד עואטף על בירכיו הסתקל בעייני המלאות שאלות ושאל בקול ענוג ולחוש..
"האם את חנה כהן ביתם של אברהם ולוסינה כהן האם את היפה בנשים תהיי לי לאשתי כדת משה וישראל?" לא האמנתי צעקתי בכל כוחי "כן, כן, כן" אבל הדהד בראשי המשפט שאמר "כדת משה וישראל" הוא לא יהודי מדוע אמר כך?…
עואטף התרומם וחיבוק אותי חזק ממש הניף אותי באוויר ולחש לי שהוא אינו ערבי.
הוא הושיב אותי על בירכיו וסיפר לי את סיפור חייו.
שמו האמיתי הוא אהרון הורו היו שניהם יהודים שעלו למצרים בעקבות הפחד מלגור בארץ לכן חונך גדל והשכיל במצרים.
הוריו שינו את שמם ושמו כדי שיוכלו להזדהות כערבים בחברה.
למרות שכולם ידעו שהם אינם ערבים הם כבר היו חלק מהעם הערבי חגגו את החגים שלהם ואת חגי היהודים חגגו רק בנשמה.
עוד סיפר שהוא יודע היכן נמצאת אחותי אסתר.
סיפר שהיא נשואה לאדם בשם זרקע דל יממו אבו מוחמד
ששמה שונה לאוסתר וגבר לו היא נשואה היא נסיך מצרי.
המשיך וסיפר שאוסתר שמרה עליי שם מפני הערבים שלא יהרגו אותי.
אומנם עשתה זאת מרחוק היא לא רצתה שידעו שהיא יהודיה וגם לא אני , אבל היא שמרה אליי.
אחרי הסיפור שאהרון סיפר לי הרגשתי כאילו קרן אור קטנה בקעה מתוך הביצה של החושך.
אולי סוף סוף אני אתחיל לחיות .