הכלב בן כלב ואני

הכלב בן כלב ואני

הכלב הזה היה שנוא עליי. את רוב הכלבים אני אוהב, אבל אותו תיעבתי.
הכול החל יום בהיר אחד בשלהי שנת 1985, כשהייתי בן שתים עשרה, יום קיצי באמצע יוני. החיים שלי היו שקטים ורגועים, כל בוקר הייתי צועד לבית הספר היסודי עם ילקוט גדוש ספרים, עם מפתח שרוך על הצוואר והרבה דמיונות לדרך. אותו יום קיצי החל בשרשרת אירועים שסופם מבעית עד כדי אושר.
בחזרה הביתה כשעודני מדמיין הסתערות דמיונות על מעוז מבוצר בחיילי אויב, קיבלתי נביחה רמה שהקפיצה את ליבי וגרמה לי להתקף פאניקה למספר שניות. לאחר שהתעשתי הבטתי ימין ושמאל, אך את הבן כלב לא ראיתי. לאחר כמה רגעים החלו להגיע לעברי נביחות רמות נוספות, הבטתי מעלה לכיוון ממנו בקעו הנביחות ולנגד עיניי נגלה גורם הפאניקה – הכלב של השכנים יושב על אדן החלון, מסתכל עלי בזעם ונובח כמו כלב משוגע נגוע בכלבת. היה זה כלב פינצ'ר קטן שהיה מנופח מחשיבות עצמית, כל נביחה שלו הייתה גורמת לו לרעוד ואף לקפץ קלות. באותו רגע הציף אותי זעם שגרם לי לרצון עז לפנצ'ר את הפינצ'ר. אך מכיוון שהוא היה על אדן החלון, התגובה היחידה שעלתה בראשי באותו הרגע הייתה לנבוח עליו בחזרה וכך במשך דקות ספורות היה קרב נביחות מעורר השראה. עוברים ושבים הסתכלו עלינו נדהמים, אולי יותר נכון עליי. בכל אופן, לאחר שפרקתי את זעמי בנביחות עליו ולהפך, עליתי הביתה שמח וטוב לבב. כך התנהל קרב הנביחות יום יום. בחזרתי מבית הספר הוא היה ממתין לי על אדן החלון, שש אלי קרב ואני חמוש בצרור נביחות חדשות.
כך נמשכה הסאגה שבועות מס', עד שיום אחד בשעות אחר הצהרים ירדתי לשחק כדורסל עם חברים וברחבה לפני המגרש נעמד מולי הפינצ'ר עם בת חסותו, שכנתי ענבר בת העשר, הוא הביט בי בזעם והסתער עליי ואני כמו אחוז אמוק זרקתי עליו את הכדור, ממנו הוא חמק קלות. התחלתי לרוץ לעבר הבית, כמובן שענבר החלה לרוץ אחריו וכך התנהל המרדף, אני פונה ימינה לכיוון הבית, הוא אחריי וענבר אחריו. לבסוף השיג אותי הבן כלב ונתן לי נשיכה בשוק. אני זעקתי מכאב והוא ברח ולא המשיך בהתקפתו חסרת המעצורים. ענבר לא עצרה לידי אלא המשיכה לרוץ אחריו, ללא שום התייחסות לעובדה שדיממתי למוות. כשגיליתי שאני עוד מסוגל לתפקד צעדתי הביתה צולע, דמעות בעיניי, נכנסתי לבית וההמשך כבר ברור, ניגשתי לקופת החולים. למזלי, כלב השכנים היה מחוסן אך לא מעוקר, ולכן לא הזדקקתי לחיסון נגד כלבת. מאותו היום לא נבחתי עליו אך הוא לא פסק לנבוח עליי. כשהייתי פוגש בו בחוץ הוא כבר היה קשור ומובל על ידי ענבר היפה, כך שלהתנפל עליי לא היה יכול, למרות שרצה וניסה. לא עברו מס' ימים ובוקר אחד כשאני עוד במיטתי, כמו בחלום אני שומע יללות כאב ושבר, בעודי משפשף את עיניי וניגש אל אדן החלון לבדוק מה פשר העניין, אני שומע צעקות של אדם מבוגר, בכי של ילדה ויללות שבר של כלב שהיו מאוד מוכרים לי. כשהבטתי מטה נגלה אליי מחזה, שללא הגורמים המעורבים הייתי מרגיש רחמים ואף עצב לנוכח המראה.
הפינצ'ר הקטן וחסר הישע היה נעוץ בפיו של רוטוויילר אכזרי. כולו מיטלטל מצד לצד בפיו של הרוצח חסר המעצורים. דם רב ניגר מצווארו של המסכן, ענבר עוד החזיקה את החבל, כשזה הקטן הפסיק לנוע.
בעליו של הרוטוויילר מנסה בחוזקה לפתוח את לסתותיו של כלבו, נותן לו מכות וצועק עליו.
ענבר הבוכייה צעקה לאביה, שרץ במהירות למטה. מספר אנשים עמדו והסתכלו בזוועה בעניין ולאחר מכן המשיכו בדרכם באדישות.
בליבי לא הייתה חמלה, שפשפתי את ידיי בהנאה מופגנת וחשבתי לעצמי, כל כלב בא יומו.
עזבתי את אדן החלון בתקווה שאת המפונצ'ר לא אראה יותר, אך הפלא ופלא הוא שרד.
כעבור שבוע, בחזרה מבית הספר ראיתי אותו יושב על אדן החלון, כולו מסכן, חבול וחבוש, מסתכל עליי בעניים מפוחדות. הוא לא נבח ולא זע ממקומו, רק הביט בי וביקש רחמים. כך עברו הימים. הוא התאושש אך לא נבח עליי, רק הסתכל כמבקש מחילה ורחמים, ואני רק חולף על פניו בלי אומר מילה.

עברו חלפו השנים ואני כבר בצבא בן 20, מורעל בצנחנים. הכלב על אדן החלון עדיין יושב, מזדקן לאיטו, בוהה בעוברים ובשבים.
אני את ענבר כבר עשיתי ביום שהשתחררתי, ועם פינטו הפינצ'ר כבר השלמתי. הוא ניגש אליי כשבאתי לבקר את ענבר, התקרב בחשש ואני את ראשו ליטפתי. הסתכל עליי כמבקש סליחה. הוא אפילו ליקק את רגליי היחפות לאות הערכה. מאותו היום ואילך, גם לאחר שענבר ואני עברנו לגור ביחד, את פינטו לקחנו איתנו. הוא היה חבר טוב, אם כי זקן שלא שלט בסוגרים. הוא נפטר בשיבה טובה ב – י"א באייר התשנ"ה. אהבתי אותו לבסוף, את הכלב בן כלב.