מסובכת. [פרק ג]

ההורים הלכו והייתי צריכה לשמור על אחותי הקטנה רון. כמה שלא היה לי כח לזה.. כל מה שרציתי זה להסתגר בחדר שלי לשנתיים הקרובות ולא לצאת. בסופו של דבר כל התסכול יצא על רון. אהבה קטנה ומסכנה שלי. באמת שהרגשתי רע, אבל זה לא היה בשליטתי. אם לשניה הייתי מפסיקה לבכות, זה לא היה נמשך הרבה זמן.
הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. קודם דניאל, אחר כך קטי ואז שלי וכן הלאה.. ברור שלא עניתי. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק רציתי להיות לבד. דניאל התעצבנה ושלחה לי הודעה לפלאפון 'מה יש לך אבל?', אני מסתכלת על המסך ומנסה להבין מה הבעיות של הילדה הזאת? אמרתי לה כבר מה קרה ושאני מעדיפה לא לדבר, אז למה היא לא יכולה לכבד אותי? לדניאל יש גם איזה משהו מאוד מעצבן, היא נוטה להשוות כל הזמן את מערכת היחסים שהייתה לי עם טומי, עם ה"יחסים" שהיה לה עם מישהו שהם אפילו לא היו יחד. כמה שאני לא אסביר לה שזה לא אותו הדבר ובחיים גם לא יישתווה אחד לשני, היא לא תבין ותדבוק בדעתה. בכלל, אם היא משווה היא כניראה באמת לא מבינה מה עברתי עם טומי ומה אני מרגישה אליו .. או הרגשתי.
אחותי נרדמה ואחרי כמה דקות ההורים שלי חזרו. שכבתי במיטה של ההורים שלי ונרגעתי טיפה, אבל הכאב עדיין לא הפסיק להציק לי. הטלפון של הבית צלצל וביקשו אותי. "הלו?" , – "רומי.. מאמי שלי, איך את?" זאת הייתה שלי. "ממ אני .. לא יודעת.. משהו דחוף? כי אני לא הכי במצב רוח לדבר , מצטערת.." התחלתי להרגיש כאב חד בחזה. – "אני יודעת.. אממ אנחנו עולות אלייך, טוב? אנחנו פה מתחת לבית שלך", חשבתי שתי דקות ואמרתי שיעלו. כמה שלא היה לי כח לאף אחד, הייתי צריכה תמיכה כלשהי. ושלי הכי טובה בזה.
לא רציתי שיראו אותי ככה, עם עיניים מנופחות, אדומות, בלי איפור, חיוורת..
*
"רומצ'ו.. את לא מבינה כמה כואב לי לראות אותך ככה! קחי קטי ואני קנינו לך שוקולד שיהיה לך טיפה מתוק" אמרה שלי וחייכה. בנינו, מוזר לי שאני ושלי התחברנו ככה. אנחנו מכירות מזמן ואף פעם לא דיברנו ולא היה ביננו שום קשר. אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים שאני והיא נהיה חברות, בחיים לא הייתי מאמינה לכם. כאילו.. מה קשור?!
ישבנו ודיברנו על הכל. ניסיתי כמה שפחות לבכות לידן, אבל זה היה חזק ממני והיו כמה התפרצויות. אחרי שהן הלכו, נירגעתי טיפה.. אבל ההלם עדיין לא ירד. זה היה מוזר לי מידי. אפילו שהייתה לי הרגשה תמיד שיש לו משהו איתה, לא חשבתי על זה יותר מידי ועדיין הייתה לי תקווה שבעצם הוא שלי. חשבתי על כל מיני דברים שקרו, חיפשתי רמזים. היו כמה מקרים שהיה אפשר להגיד שבהחלט יש לה משהו נגדי, ומה הסיכוי שאני סתם לא נופלת לה בעין? קטן. אני זוכרת הרבה פעמים שהייתי באה לבית הספר, והיא הייתה במקרה ממש עוברת לידי עם חברה שלה, היא בהתה בי עם המבט החודר והבוחן הזה. אף פעם לא הבנתי מה יש לה, מה היא רוצה ממני. עכשיו אני מבינה. כניראה שטומי התיידד איתה בהתחלה וסיפר לה מה היה איתי ולמה ניפרדנו ואיך, אחר כך הם נהיו בקטע והיא כמו כל אחת שרוצה מישהו ושונאת את האקסית שלו, שונאת אותי. אבל היא מזיזה לי אולי את הבוהן. וגם זה לא בטוח.
הכאב לא השתחרר ממני כמה ימים. הרגשתי שאני חייבת ללכת לים, סתם לשבת על החוף ולחשוב. קבעתי עם מאיה, אבל היא לא הבן אדם שהכי אפשר לסמוך עליו, וכמובן שהיא הבריזה לי. חשבתי לנסוע לבד, אבל הייתי צריכה גם איזושהי תמיכה חזקה מהצד.
*
החופש נגמר. זהו, חזרה למציאות. לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת עדיין לצאת לעולם ולחייך כאילו החיים שלי הכי יפים שיש. אבל הייתי חייבת ללכת, תקופת הבגרויות התחילה ואסור היה לי לשקוע עכשיו כמו ששקעתי בחופש הגדול אחרי הפרידה.
והיום ההוא עבר שקט, עד שכמובן ראיתי אותה. את קארין. איך שראיתי אותה התחלתי להרגיש את הדם בגוף שלי מתחמם וזורם במהירות. עצבים. היא הסתכלה עליי והסתובבה במהירות. אני לא שונאת אותה בגלל משהו שהיא עשתה לי, כי היא לא עשתה כלום. אני גם לא חושבת בכלל שאני שונאת אותה, אני חושבת שאני שונאת את העובדה שטומי עכשיו שלה והיא זאת שזכתה להיות עם הבן אדם הכל כך טוב והמושלם הזה. אני מפחדת להגיד את המילה הזאת כי אני הכי שונאת את זה בעולם, אבל הקנאה גדולה.
אחרי כמה דקות ראיתי אותו. התחלתי להרגיש חולשה. רציתי לפול, לאבד כוח. מה שבאשר אליו, עשה כאילו לא ראה אותי, או שבאמת לא ראה אותי.
הדבר שבאמת לא רציתי שיקרה, זה לראות אותם ביחד. אחרת ידעתי שאני בכלל אתמוטט.
*
ככל שהזמן עבר, התחלתי להתרגל למצב הזה יותר. אבל, שוב, עדיין היה לי נורא קשה לקבל את זה בתור משהו ריאלי. זה ניראה לי כל הזמן כמו איזה משהו לא הגיוני, שתכף צובטים אותי ואני מבינה שאני בכלל באיזה סיוט. לאט לאט, ככל שהתחלתי ללמוד לחיות עם המצב הזה, אפילו קיוותי לראות אותם ביחד. רציתי לראות אותם כדי להפסיק לחשוב שאני חולמת, כדי להאמין סוף סוף ולהשתחרר ממנו כבר. אני כמעט בטוחה שאיפשהו בתוך תוכי רציתי אפילו לראות אותם ביחד כדי לראות אם הם מתאימים. הרי היא לא הטעם שלו בכלל. יש בה כמעט כל מה שהוא לא אוהב בבחורות. טוב.. מה אני מדברת בכלל, אני גם לא הטעם שלו והוא כן היה איתי כמעט עשרה חודשים והוא כן אהב אותי כמו אף אחת.
*
מאיה היא ילדה שנותנת לכל מיני דברים להשתלט עליה, והדבר משפיע על דברים מאוד חשובים בחיים שלה שהיא מפספסת, כמו למשל לימודים. אם משהו לא טוב קורה לה, היא פשוט מזניחה את עצמה וכל מה שהיא עושה כל היום זה לישון. אחרי חופשת האביב, היא אפילו לא טרחה לקום לבית הספר פעם אחת!
לי הייתה חופשת מתכונת ולה עוד סתם יום שהיא החליטה שבית ספר זה לא בשבילה; קבענו ללכת לקניון. בדרך המחנכת שלה התקשרה ואמרה לה שמקומה בבית הספר במצב מאוד קריטי ועלולים להעיף אותה בכל רגע. מאיה ניראתה מודאגת כששמעה את זה, אבל מה שיצא לה מפיה זה – "יאללה כבר שיעיפו אותי מבית הספר המז….." – עזבו, הבנתם. היא סיפרה לי מה המורה שלה אמרה לה בטלפון, והתחלתי לדאוג. מאיה, עם כל השטויות וכל הזלזול שלה לפעמים, מאוד חשובה לי. היא חברה שלי מזמן, ולמרות הרבה דברים טובים ורעים שעברנו אני דואגת לה ואוהבת אותה.
אני יודעת שכאב לה, אני יודעת שהיא לא באמת רוצה שיעיפו אותה, אבל היא אמרה את זה כי היא לפעמים מתייאשת מהר מידי מעצמה. ידעתי שהיא צריכה עזרה. ידעתי שהיא צריכה מישהו שיהיה שם בשבילה כל רגע, שיתמוך בה ויעזור לה לא ליפול. ועם כל הקושי של מה שאני עברתי, ידעתי שאין אחרת שיכולה לעשות את זה יותר טוב ממני.
לאט לאט התחלתי להכניס לה לראש בשיחות שלנו כל יום שאני פה בשבילה תמיד, שהיא יכולה לסמוך עליי שאני בחיים לא אתן לה ליפול, שאם זה תלוי בי אז היא בחיים גם לא תנשור מבית הספר. אז ידעתי שאני צריכה להיות מציקה ולהעיר אותה כל בוקר ולהציק לה שאני אבוא ללמד אותה את מקצועות הבגרות של השנה. זה היה מאמץ ומאבק קשה מאוד, שעוד לא נגמר. השאלה שתמיד חזרה אצלה הייתה – "אבל רומי למה שאני אעשה את כל זה ואתאמץ כל כך? על עצמי כבר ויתרתי. אני מקרה אבוד בכל מקרה לדעתי.." כואב היה לשמוע את זה. בן אדם שאומר ככה, הוא בן אדם לא בריא בנפשו. כל מה שאמרתי לה זה שאם היא לא מסוגלת או לא רוצה לעשות את זה בשביל עצמה, שתחשוב שהיא עושה את זה בשבילי. שתחשוב שזה הדבר שיעשה לי את החיים מאושרים יותר. שמעו, אם היא ניגשה למתכונת בלשון ועשתה חצי מבחן, ניראה לי שאני בדרך הנכונה. והיא עוד יותר.
*
"יואו אני כל כך כבר מתה להגיע לשם ולרקוד! את לא מבינה איך אני מתרגשת" , אמרה שלי בהתלהבות, כשאנחנו יושבות בהסעה לאירוע שבהתחלה הרגיש לי לחוץ. הבר מצווה של דן אח של קטי. חייכתי אליה חזרה, אבל הייתי לחוצה בתוך עצמי. יש לי בעיה, ביטחון עצמי נמוך יותר מהנמוך שיש בעולם הזה. במסיבות, אירועים או כל דבר שצריך לרקוד בו אני או יושבת בצד או עומדת בצד רחבת הריקודים לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מה שהרגיע אותי, זה שיהיה בר פתוח. "אל תחייכי אליי ככה סתומה אחת! מה את דואגת, גם את הולכת לרקוד נשמה שלי, את הולכת להנות כמו בחיים לא נהנת ! תסמכי עליי.."
הגענו למקום, אולם מהממם. מלא אנשים. המצגת והדרשה היו מרגשים אין כמוהם! התרגשתי כאילו זה היה אח שלי שעמד שם ומלאו לו שלושה עשר שנים. האח שאין לי. אבל לא נורא.. בדימיון כזה.
הריקודים התחילו. הפאדיחות. העמידה בצד הרחבה. בלי לדעת מה לעשות עם עצמי. ושלא תבינו לא נכון, אני יודעת לרקוד ! ודווקא מאוד יפה אם אני ממש רוצה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני רקדתי. אבל הביישנות הזאת.. החוסר ביטחון הזה.. שני הדברים שמונעים ממני כל כך הרבה הנהות בחיים.
שלי וקטי מנסות להזיז אותי, להרקיד אותי טיפה אבל ברור שלא הולך להם. "זמן שוטים חברות! בואו לבר, בבקשה! אני לא רוצה לעמוד ככה כל הערב ! " אמרתי מיואשת מעצמי לשניה. רצנו לבר דפקנו שני שוטים. וודקה בחיים לא זרמה לי כל כך טוב בגוף. היא הייתה גם חזקה וגם טעימה. אין דברים כאלה. אחרי השוט השלישי , הערב שלי התחיל להיות הערב המושלם. רקדתי התפרעתי צחקתי מכל שטות. אחרי השוט הרביעי אני לא זוכרת כלום, חוץ מזה שאני ושלי היינו כאלה מפגרות! אני אישית התנדנדתי על העקבים ולא ישבתי לשניה. רק רציתי לרקוד.
ערב מושלם, לילה שלא נשכח לעולם. כי היה כל כך טוב. אבל כמובן שאל תשכחו שמדובר פה בי, רומי ניסן.