ככה זה בחיים…פרק 2:)

אני מגיעה לבית עם המספר 23 -הבית של דודה דומיניק (ועכשיו גם שלי…) אני מגיעה לדלת ודופקת, יש איזשהי תזוזה בתוך הבית ואני רואה את דודה דומיניק מסיטה את הוילון שתלוי בחלון ליד הדלת, רואה שזאת אני ורצה לפתוח לי את הדלת.
"אוי! חמודה שלי! מה שלומך?” היא לא נתנה לי הזדמנות לענות אלא ישר זינקה עליי בחיבוק דוב חונק. כשהיא שיחררה אותי אמרתי "טוב לראות אותך דודה דומיניק" וחייכתי חיוך מזויף. "אוי מסכנה קטנה בואי כנסי אני אראה לך את החדר שלך.” היא אמרה ונכנסנו לתוך הבית.
הבית של דודה דומיניק נראה כמו בית מתוך סרט גרוע של שנותה60… בכל מקום היו פרחים- פרחים טריים, פרחים מיובשים, כריות עם הדפס של פרחים, וילונות עם הדפס של פרחים….ועל כל שולחן נחה מפת תחרה. נחרדתי- 'זוועה'… חשבתי
"בואי למעלה אני אראה לך איפה לשים את הדברים שלך" היא אמרה והתחילה לעלות במדרגות לקומה השנייה.
כשהגענו היא פנתה ימינה ,הובילה אותי לחדר שבקצה המסדרון ופתחה את הדלת.
"זה החדר שלך, החדר שלי נמצאה בצד השני של המסדרון והשירותים דלת ליד" היא אמרה "אוקיי" עניתי
"את רוצה שאני אעזור לך לפרוק את החפצים שלך?” היא שאלה
"לא תודה אני אסתדר" אמרתי לה בנסיון להיפטר ממנה כבר
"טוב חמודה, אני למטה אם את צריכה אותי… ארוחת ערב בשבע"
הנהנתי בתשובה והיא הלכה. נכנסתי לחדר, לעומת הקומה הראשונה הוא לא היה כזה נורא, חוץ מכיסוי המיטה הפרחוני ואגרט הפרחים על השידה לא היו שם יותר פרחים..
זרקתי את תיק הגב שלי על הרצפה והתיישבתי על המיטה- הקפיצים של המזרון חרקו מתחתי.ישבתי ככה כמה דקות ובסוף קמתי וניגשתי לאחת המזוודות שלי. התחלתי להוציא בגדים ולסדר אותם בארון עד שהגיעה שעת ארוחת הערב. אז ירדתי למטה בדיוק כשדודה דומיניק הניכה כלי עם פשטיה על השולחן. היה שם מלא אוכל בשביל שני אנשים פשוט יותר מדי….
"את יכולה לבחור לעצמך מקום ליד השולן, רק לא פה-” היא אמרה והצביעה על כיסא אחד
אז התיישבתי בכיסא ממול והתחלנו לאכול. אכלתי כל כך הרבה, עד שהתפוצצתי.
בסוף עזרתי לדודה דומיניק לסדר את המטבח ואת שולחן האוכל.
עכשיו אנחנו יושבות בסלון מול הטלוויזיה ומתכרבלות עם כוס תה ביד.
"תודה" אמרתי כשהסתיימה התוכנית
"או חמודה אין לך מה להודות לי אני אוהבת לבשל" היא ענתה
"לא, התכוונתי על הכל. את יודעת שלקחת אותי אלייך וכל זה…” הייתי גרועה בדברים האלה…אף פעם לא היה לי מה לומר.
"ברור ברור! ההורים שלך היו מאוד מאוד קרובים אלייך, אני מכירה אותך מאז שאת תינוקת. ידעתי שההורים שלך רשמו אותי בתור האפוטרופוסת שלך לכל מקרה שהוא והנה אני כאן ממלאת את חלקי בהסכם.” ל ידעתי איזה הסכם כי לדודה דומיניק אין ילדים, אפילו בעל אין לה וכשחושבים על זה לא נראה לי אי פעם ראיתי את דודה דומיניק עם איזשהו.
אבל לא אמרתי על זה כלום רק "תודה בכל מקרה" היא חייכה והמשכנו לראות טלוויזיה.

למחרת בבוקר היה יום שבת, ימי שבת היו הכי קשים בשבילי כי ברוב ימי שבת אני פשוט לא עושה כלום אז יש לי יותר מדי זמן פנוי למחשוב ומחשבות אומרות אבל וכאב אז רציתי להימנע מיותר מדי זמן פנוי, לא רציתי להגביר את הכאב שלי עוד יותר..
אז כשקמתי בבוקר סידרתי את הדברים שנשארו ארוזים עדיין במזווודה בחדר החדש שלי.
אבל כשסיימתי לא היה לי כב רמה לעשות אז החלטתי שאני אצא לראות את העיירה הזאת.
אז לקחתי את התיק שלי שבו תמיד היו מחברת סקיצות וכמה עפרונות ובנוסף גם אוזניות ומראת כיס קטנה. הכנסתי לשם גם את הטלפון הנייד שלי וארנק.

הלכתי לאט ברחובות. הלכ היה נראה די אותו דבר. לא היה חם אבל דם לא קר במיוחד פשוט כזה נעים. הרבה אנשים התהלכו ברחובות האווירה של יום שבת, חלק השקו את המדשאות שלהם ודיברו אם השכנים. בסופו של דבר הגעתי לפארק. זה היה פארק יפה , היו שם שדרות עם עצים פורחים וגם אגם שלידו ישבו משפחות שעשו פיקניקים, פה ושם היה אפשר לראות זוגות חבוקים. בסופו של דבר הגעתי לשדרה אחת וכבר לא היה לי חשק ללכת אז התיישבתי על הדשא ונשענתי על עץ. מולי בצד השני של השביל הייתה שורה של ספסלים ועליהם ישבה אישה זקנה והאכילה ציפורים בפירורי לחם. הוצאתי את מחברת הסקיצות שלי ועיפרון והתחלתי לצייר אותה. היא הייתה נראית כל כך נינוחה ורגועה כשהיא האכילה את הציפורים. באיזשהו שלב היא הרימה את הבאש ומבטה נפגש עם זה שלי. היא חייכה אליי ואני חייכתי אליה בחזרה, המשכתי לצייר אותה ואחרי כמה זמן הגיעה איש זקן והתיישב לידה , הוא תפס לה את היד והם הלכו ביחד אבל לפני שהם הספיקו להתרחק היא הסתובבה לרגע ונפנפה לי לשלום, נפנפתי לה בחזרה וכשהם התרחקו חייכתי לעצמי. זה שימח אותי קצת לראות אנשים מאושרים, הם הראו לי שלפחות לא כולם סובלים כמוני.
לפתע נזכרתי בקטע מהחיים הקודמים שלי, אמא ואני עומדות ליד האגם הגדול עם הברווזים
שהיה לנו ליד הבית וזורקות להם חתיכות לחם והיא אומרת לי "יום אחד אליסון את תהיי ציירת מפורסמת כל כך שלא יהיה לך כבר זמן לבוא להאכיל איתי ברווזים באגם" ושתינו צחקנו. בלי שאני מרגישה מתחילות לזלוג לי דמעות מהעניים. אוף אני שונאת לבכות, אז אני מנגבת את הדמעות עם גב כף היד שלי ומרימה את המבט. מולי אני רואה זוג רגליים לבושות ג'ינס כהה. „את בסדר?” שואל אותי קול לא מוכר למעלה
אז אני מסתכלת למלע כדי לראות מי זה. מעלי עמד נער, הבעת הפנים שלו הייתה מודאגת כאילו למרות שהוא לא הכיר אותי.
"כן..” אמרתי . הוא התיישב לידי ואמר "את לא נראית בסדר……”
בחנתי אותו, היה לו שיער שחור סטור קצת ועניים כחולות. אולי בחיים הקודמים שלי הייתי חושבת שהוא חתיך אבל עכשיו לא באמת היה לי איכפת..
לא עניתי לו , רק משכתי בכתף. „את חדשה פה? לא ראיתי אותך בסביבה..” הוא שאל
"כן" עניתי וקמתי על הרגליים. הוא קם אחרי ואמר "אני מפריע לך? סך הכל רציתי לבדוק אם את בסדר….” הוא אמר
הוא עצבן אותי עכשיו "אני בסדר, תודה על ההתעניינות.” אמרתי בקרירות והלכתי.
שמעתי אחרי צעדים ופתאום ראיתי אותו הולך לידי
"מה יש לך?” הוא שאל ברוגז
עצרתי והסתכלתי עליו ברוגז "כלום, אני פשוט לא אוהבת כשאנשים שאני לא מכירה מתחילים לדבר איתי"
"אז בואי נכיר" הוא אמר משועשע
"לא תודה" סתם עוד רודף שמלות אחד שמנסה להתחיל עם כל מה שזז..
הוא היה נראה מופתע ואז שאל "למה את כזאת?”
"איזה?” שאלתי בחזרה
"יבשה" הוא ענה במרירות
"ככה נולדתי.” אמרתי בחיוך מזויף
"רואים" הוא ענה בעוקצנות
פלטתי נחרה והלכתי משם.