מסובכת. [פרק א]

נגיעה אחרונה.. וזהו. יושבת עם העיניים עדיין עצומות, מפחדת להסתכל. צליל חלש של צעדים. עברו חמש דקות שלמות ולא פקחתי את עיני. לאט לאט הצלחתי להבחין איך השקט חדר פנימה. נשימה עמוקה והעיניים ניפתחות. בוהה בדלת שלא ניסגרה אחרי אותם צעדים כואבים. החנק עלה לגרון במהירות והדמעות הציפו את פניי.
לקח לי שעות לקלוט מה עשיתי, אבל ידעתי ששנינו צריכים את זה. ידעתי שהכאבתי לו ובכך הכאבתי גם לעצמי. לא יכולתי להשאיר את הדברים כמו שהם מבלי לסדר את הראש.
הימים עברו, וכאילו כלום לא השתנה מאז שהוא הלך. השקט עדיין הציף את חדרי, והדמעות פרצו ללא שליטה בכל לילה. שמה שירים על פול ווליום, כדי שלא ישמעו ההורים את הצרחות שצעקתי בתוך הכריות כל ערב. איפור שחור עבה בעיניים וחיוורון שלא ירד מהפנים. כאילו המראה הגותי השתלט עליי בלי שאשים לב.
חודשיים וחצי בתוך בית סגור. החברים שהייתי צריכה כל כך, נטשו. כאב שהיה, נשאר והכפיל את עצמו פי עשרה.
היו ימים שהמחשבות שעברו בראשי היו מחרידות כל כך. לא ברור לי איך בכלל יכולתי לחשוב על אותם הדברים.
הרגשתי שאני הולכת לדעוך מרוב הדיכאון שהייתי שרוייה בו. ידעתי שאני חייבת לצאת מהמצב הזה לפני שיהיה מאוחר, אך אלו היו ניסיונות ללא הצלחה. הדיכאון הנוראי הזה, הצליח להשתלט עליי כל פעם מחדש.
את תחילת השנה החדשה, התחלתי ברגל שמאל. הייתי מוכנה מראש לשנה קשה מאוד מכל הבחינות. הייתי מודעת לאיזה שנה אני נכנסת, מי האנשים שלצידי ומי האנשים שכבר מזמן נמחקו מהרשימה שלי.
אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול; אני זוכרת שלא היה לי כח להתלבש ולהשקיע בעצמי. אני עדיין יכולה לראות את עצמי פוסעת לעבר הכניסה למסדרון השכבה עם המבט לריצפה. הרגשתי שכל המבטים מופנים אליי. נכנסתי לכיתה ומיהרתי להתיישב. כבר מהיום הראשון ללימודים, לא היה לי ריכוז. המחשבות עדיין הציפו אותי. זה היה כאילו הראש שלי עובד 24 שעות ללא הפסקה. המורה דיברה, וכל מה ששמעתי זה את עצמי מבפנים שואלת, 'מה יקרה כשאראה אותו?' 'האם יגיד לי משהו או יתעלם?'..
כל שיעור רק חיכיתי להפסקה כדי שכולם ייצאו מהכיתה ואני אשאר לבד. לא רציתי לראות אף אחד.
כל יום עבר כך. ראיתי אותו עובר פה ושם, וכל פעם הלב שלי דפק כל כך חזק שכמעט יצא ממקומו. והוא אף פעם לא הסתכל עליי.
יום אחד אחרי הפסקה מייגעת התקרבתי, שוב עם מבט כלפיי מטה, למסדרון השכבה כדי להכנס. הרמתי את ראשי במהירות, והוא היה מולי. מבט חולף של שתי שניות, הרגיש לי כמו חמש שעות רצופות מבלי לנשום. העיניים שלנו הצטלבו והעבירו מסרים בלי שנרגיש. עיניו שידרו לי עצב, כאב וכעס. רק אחרי שעה בערך, הצלחתי להרגיע את דופק הלב. כל פעם שנזכרתי במבט שלו באותו הרגע, ליבי החל שוב לפעום בחזקה.
כך עברו להם ימים. כל פעם הייתי מסתכלת מחוץ לדלת הכיתה, ובוחנת את תנועותיו. חשבתי שאולי כדאי להחזיר אותו אליי.. כי תחושת השייכות שהרגשתי אליו, לא נעלמה. אך תמיד היה בי את הפחד שאפגע בו שוב בניגוד לרצוני.
ביום הולדתו, לא יכולתי שלא לאחל לו מזל טוב. שלחתי לו הודעה מרגשת שגרמה לי לבכות, ותשבתו עליה העלתה בי חיוך ותקווה מחודשת שהכל יהיה בסדר. חיכיתי ליום שלמחרת בקוצר רוח, רק רציתי חיבוק גדול ומחזק מאותו אדם שאני כל כך אוהבת ומתגעגעת.
אז את החיבוק שלי קיבלתי ולא פעם אחת. אך יותר מזה, לא היה.
הקשר שלנו לאט לאט החל לדעוך שוב והיחסים ניהיו מעיקים. רק מתוך נימוס אמרנו אחד לשני שלום ולא יותר מזה. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שהוא לא ממש מעוניין בקשר איתי ונמאס לי, לכן יצרתי בינינו בדרכים עקיפות ריחוק.
יום אחד בבית הספר שעבר די רגיל בין כל העצבים, האושר הלא מובן שבא תמיד משום מקום והאכזבה, הרגשתי משהו מאוד מוזר בבטן. לא הייתי בטוחה מה זה, ואז ראיתי את קטי נסערת.. היא לקחה אותי לצד ואמרה בשקט "אני .. לא יודעת כל כך איך להגיד לך את זה, אבל הממ.. טומי בקטע עם מישהי מי"ב.." הסתכלתי עליה, בחנתי את הפנים שלה לראות אם היא צוחקת.. חיכיתי כל כך שתגיד לי שזאת הייתה בדיחה. אבל לא, זה אפילו לא היה קרוב לבדיחה. סובבתי את המבט ממנה, התיישבתי על הספסל הקרוב, ובהיתי בקיר ממולי. עוד לא הספקתי לקלוט את הבשורה וכבר הדמעות התחילו לרדת. לא הרגשתי בכלל איך הן יורדות, כשהבנתי שאני בוכה רצתי לשירותים והסתגרתי באחד התאים. היה לי צורך עז לשלוח לו הודעה או להתקשר אליו.. ידעתי שזאת תהיה טעות. מחקתי אותו מרשימת אנשי הקשר שלי לפני שאני אעשה משהו שאתחרט עליו אחר כך.
אחרי שנרגעתי טיפה, יצאתי מהתא וקטי חיכתה לי. נעמדתי מול המראה כדי לנקות את שרידי הדמעות שעוד נשארו על פניי, "מי זאת?" שאלתי בקול צרוד, "נכון זאת קארין?" – "אני באמת לא יודעת להגיד לך.." הצטערה קטי, "למה את חושבת שזאת קארין? ראית משהו ?" , היא צפיתה לתשובה אבל לא עניתי. סיימתי לסדר את עצמי וחזנו לשיעור. לא יכולתי להפסיק לשמוע את הקול של קטי מבשר לי את הדבר הזה שהכאיב לי כל כך. לא יודעת למה הרגשתי שזאת קארין, כל הזמן חשבתי שהיה ביניהם משהו אפילו שלא ראיתי אותם יותר מידי ביחד. מן הרגשה פנימית כזאת. לא יכולתי לשאת בזאת, הרגשתי שהריחוק שלי ושל טומי צריך להיות יותר חזק בשביל שיהיה לי קל יותר להתגבר עליו, לכן עשיתי הכל כדי להתרחק ממנו עוד יותר. הריחוק הזה היה כואב ומעיק פי מאה. הוא יכול היה לעבור לידי כאילו לא מכיר אותי, ואפילו מבלי להעיף עליי מבט חטוף. ברור שזה התחיל לשרוף מרוב כאב בשלב מסוים, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
שלי שראתה שקשה לי החליטה לספר לי מה באמת קרה. "אז רגע.. לא הבנתי, למה קטי אמרה לי שיש ביניהם משהו?" שאלתי מבולבלת לגמרי, – "אני באמת לא יודעת.. אני סיפרתי לקטי שהם סתם התנשקו, יותר מזה אין כלום. אני גם דיברתי איתו והוא צחק עליי . הוא אמר שהיא לא אחת שהוא היה יוצא איתה. אז את יכולה להרגע נשמה שלי, ואולי אפילו לעשות משהו בנידון.. בא לך?", אז קטי הטעתה אותי. אין ביניהם כלום.
החלטתי שאני רוצה להפגש איתו לדבר על הכל, לכן אספתי כוחות וכמה שהיה לי קשה יצרתי איתו קשר וקבענו להפגש.
*
"טומי..", לקחתי נשימה והתחלתי לישפוך, "באמת שאם קראתי לך לפה זה מראה שממש קשה לי להיות במצב הזה. קשה לראות כל יום איך אתה עובר לידי ולא מעיף אפילו מבט קטן.. כאילו אני לא קיימת בכלל. אני מתגעגעת למה שהיה. אני לא רוצה להיות איתך במצב הזה. קשה לי כשאתה לא לידי. אני.. אני באמת מתגעגעת." הדמעות חנקו אותי והשלוש מילים הכי חזקות, עמדו על קצה הלשון. רציתי לצעוק "אני אוהבת אותך" אבל משהו לא נתן לי להגיד את זה ככה, במצב שהיינו בו. כל הזמן שאמרתי לו את כל אלה, הבטתי על המדרכה העקומה ברחוב ולא יכולתי להאמין שאני באמת עושה את זה. אני אומרת לו מה אני מרגישה. זה מעולם לא קרה.. זאת הייתה הטעות הכי גדולה במערכת יחסים שלנו. שוב, טעות שלי.
כשסיימתי, הסתובבתי להסתכל עליו. הבטתי לו בעיניים והוא היה כל כך מאושר ששפכתי את הלב בפניו, הוא היה כל כך שמח לשמוע את כל הדברים האלה.. אני כמעט בטוחה שהעיניים שלו דמעו טיפה מרוב אושר. הוא לא יכול היה לדבר הרבה, הוא רק אמר לי שגם לו היה קשה במצב הזה ושהוא עד עכשיו לא יודע איך הגענו לזה. הוא הוסיף גם שהוא נורא שמח שבאתי ויזמתי איתו פגישה כי הוא הרגיש שהוא הולך להתפוצץ. והחיבוק.. החיבוק הזה שכל כך חסר לי.. ברגע שהרגשתי את גופו התומך, הרחתי את הריח שלו, עצמתי את עיני והרגשתי איך כל הרסיסים של הלב שלי, שהיה כבר רקוב ומוזנח, מתפסלים מחדש ללב שלם.
ישבנו ביחד ככה מתחת לבית שלי, מחובקים.. בשקט של הלילה. לא רציתי שהלילה הזה יגמר לעולם. היה לי טוב כל כך שהוא לידי.
מאותו לילה.. התחילו התלבטויות; האם אני צריכה לחזור אליו והאם אני רוצה בזה?
לתקופה קצרה מאוד, אושר גדול הציף אותי משום מה. הייתי בטוחה שהכל טוב והכל מסודר. היום ברור לי שזאת הייתה האופוריה שמצליחה להשתלט עליי כל פעם מחדש. היה לי טוב שהכל הסתדר איתו, ולזמן קצר הפסקתי לחשוב ולתהות האם כדאי לי להתקדם איתו עוד שלב. אך עד מהרה, חזרתי לחשוב על כך.
משכתי את זה ומשכתי.. ומשכתי יותר מידי.
*
דניאל תמיד אמרה לי שלחזור לטום זאת הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות. אף לא הבנתי מה הבעיה שלה. אם אני אוהבת אותו, אז איך זה יכול להזיק לי? לא הבנתי מה יש לה נגד זה. לעומתה, שלי הייתה תמיד בעד שנהיה ביחד וחשבה שהפרידה הזו היא פספוס לא נורמאלי.
"אז רומי.. משהו חדש עם טום?" שאלה שלי בזמן שהיא מורחת לק. "מה כבר יכול להיות חדש? הכל דפוק.." – "שמעי, אם את שואלת אותי, לדעתי את מושכת את הזמן סתם ולחינם. את אוהבת אותו ואני בטוחה שהוא עדיין אוהב אותך. אני מבטיחה לך שאם את באה אליו ואומרת לו כל מה שאת מרגישה אליו, הוא יהיה מוכן לקחת עוד סיכון איתך ולנסות הכל מההתחלה. תתחילי להיות החלטית רומצ'ו.. כי שניכם עכשיו באויר. אתם שניכם לא יודעים מה הולך איתכם.. ושניכם סובלים. אני לא רוצה להכביד עלייך.. אבל הכל תלוי בך. זה או עכשיו, או שכבר יהיה מאוחר.", והיא צדקה.. כמה אפשר למשוך זמן ? הוא לא יחכה לי לתמיד. גם לו בטח יש גבולות. "שלי..את חושבת שטומי עדיין אוהב אותי?" – "כן. חד משמעית. אני חושבת שהוא אוהב אותך והוא יהיה מוכן לנסות איתך שוב הכל מההתחלה, אבל את חייבת להבין שאת חייבת לפעול בימים הקרובים. הוא לא יחכה לך לתמיד.." , מילותיה של שלי היו נכונות כל כך.. לא יכולתי שלא לחזור עליהן בראשי אחר כך כמה וכמה פעמים בשביל לקלוט שעליי לפעול.
אחרי השיחה עם שלי, הייתי בטוחה שזהו.. אני נוקטת בפעולה כבר בשבוע הקרוב. בדיוק חופשת האביב התקרבה, וזה בדיוק תזמון מושלם בשביל להכין את הראש ואת עצמי לצעד הזה.
*
בדרך לישיבת צוות בעבודה, לא חשבתי על כלום חוץ מזה שאני הולכת לראות את מקס. מקס הוא אחד העובדים והייתה לי הדלקות קטנה עליו. תמיד שחשבתי על מקס, טום ישר קפץ לי לראש ואז ההתלבטויות ביניהם החלו שוב לצוץ במוחי.
הוא לא הגיע לישיבה.. רק הוא. ילד כזה אדיש וכזה מעופף עוד לא ראיתי. הוא חי במן עולם מושלם משלו שהוא בנה לו בראש, וזהו. הישיבה הזו הייתה כל כך מיותרת בשבילי, לא הבנתי מה אני עושה שם אם גם ככה אני עוזבת עוד יומיים.
בסוף הישיבה קראה לי נועה לצד, "נו.. אז מה את מספרת? משהו חדש עם מקס?", במקום לענות חייכתי חיוך מפליל, היא צחקה. "נו נו רומי, דברי!" – "סתם כלום, פשוט הוא התחיל לשמור על קשר מחוץ לעבודה.. ואת יודעת כמה שזה לא אופייני לו.. זה דיי נתן לי תקווה, אבל אני מנסה לא לצפות ליותר מידי. הוא עדיין לא ברור לי". אני ונועה התפצלנו. שמתי אוזניות והתנתקתי מהעולם. בדרכי הבייתה אמי התקשרה לשאול מתי אבוא הביתה, כאשר ניתקתי איתה את השיחה ראיתי שטום התקשר. הסתכלתי על צג הפלאפון בחשד ובתהייה של למה לו להתקשר אליי? היססתי אם להתקשר אליו או לא. לבסוף התקשרתי.. הוא לא ענה. ויתרתי, וקוויתי שזה היה מספיק חשוב כדי שיתקשר שוב. אך הוא לא התקשר, ואני כמובן נשברתי ושלחתי לו הודעה; 'התקשרת חיים?' , כעבור כמה דקות הוא ענה לי את התשובה שהצליחה לעורר בי צביטה מכאיבה; 'לא בטעות נלחץ לי מאמי..' , הסתכלתי על ההודעה מספר דקות לא מבינה מה זה היה אמור להביע. למה הוא ככה אליי?