הבריחה מהאהבה

"את לא צריכה לדאוג לי, חירות. אני…", בעל את רוקו, "א… אני אוהב אותך. באמת."
הוא הסתכל עליה במבט חד. "אבל כנראה ש… האהבה בין שנינו… לא תמשך לנצח. ואת בעצמך יודעת זאת, חירותי".
"אבל… מה אני אעשה בלעדייך ? תאמין לי, שאני פשוט לא ארצה לחיות יותר. ואני גם לא אסלח לעצמי, לעולם לא, אם … לא תחזור … מהמלחמה הזו." היא חנקה דמעה, מתאפקת.
אלכס כיווץ את פיו. "את יודעת שזה לא יקרה!" התפרץ, "אני אחזור משם. תאמיני לי. אל תדאגי לי. אני מבקש. הבטיחי לי זאת."
היא רכנה אליו, כמעט מתחננת, כמעט מתחנחנת, "אני מבטיחה". דמעה נצצה על לחיה.
אמנם אלכס ציווה עליו לא להתרגש כמו חירות.
ואז הנערה לא התאפקה ופרצה בבכי ששטפו את משטח האבן ההוא… דמעות הן עניין רגיש אצלה. הן פשוט זולגות מאליהן…
"אתה היית האהבה הראשונה שלי…" אמרה תוך כדי בכי, ובכלל לא התביישה לחשוף את רגשותיה, "אתה… כן, אתה היית האהבה הראשונה שלי. באמת שהיית. היו עוד בנים מלבדך. אבל הם לא היו כמוך…"
אלכס התקרב אליה וחיבק אותה חזק, אך הוא נעם לשני האנשים ההם, שישבו על הספסל באמצע תל אביב החנוקה והרועשת. אבל דווקא בערב ההוא, יום חמישי ה20 בנובמבר, שרר שקט ממושך. המכונית כאילו עצרו מעצמן, כאילו כל ההמון הזה שתמיד היה קיים בתל אביב, נעלם. כאילו… בלעה אותו האדמה.
שני המתבגרים הצעירים ישבו שם, זה ליד זה, והסתכלו בכוכבים, זרועותיהן משולבות .
איש לא טרח להוציא עוד הגה. איש לא טרח להסביר את עצמו יותר.
למרות שהכאב תמיד יהיה צורב ותמיד ישאר שם, כמו צלקת, הוא בסוף יגליד.
ומי יודע מה יקרה היום. מי יודע מה יקרה מחר. אבל מה ששניהן ידעו, זה שהסוף ? – יהיה טוב. הסוף יהיה לא צפוי, אבל הם יתגברו עליו. אולי לא ביחד… אבל גם לא לחוד.