להמשיך?

You think it's over but it just begun…

14/05/2012 831 צפיות אין תגובות
להמשיך?

לפעמים, כשאני עוצמת את העיניים, אני ממש יכולה לראות אותם, את אימא ואבא שלי, מחייכים,אחרי כוסית וודקה או שניים,ואז משום מקום האגרוף של אבא מתקרב אלי ואני ממהרת לפתוח את העיניים ולחזור למציאות,משאירה את הכאב בדמיון, ובגדר זיכרון רחוק. ואני מתרכזת בהווה, ב"משפחה" שיש לי עכשיו, זה לא אימוץ, ולא כלום,אבל כאן אני נשארת וזה עדיף מבית מחסה וכל זה.
*בחזרה לאותו יום*
'היום זה יהיה היום' החלטתי, 'היום אני אספר למשטרה את האמת, היום אני הולכת להסגיר את ההורים שלי,שגידלו אותי במשך 15 שנים, היום אני הולכת לנעוץ להם סכין בגב' רעדתי. 'אני חייבת להפסיק עם המחשבות האלה, ליאנה,תתאפסי על עצמך! במשך שלושת השנים האחרונות את רק סובלת, כל יום מכים אותך, כל יום משפילים אותך, כמה פעמים בשנה האחרונה ניסית להתאבד? כמה פעמים הם תפסו אותך מנסה להתאבד בשנה האחרונה והכו אותך עד שאמרת להם שאת אוהבת אותם, כמה פעמים בשנה האחרונה צחקת? כמה פעמים בשנה האחרונה חייכת? כמה? הגיע הזמן להוציא את האמת לאור, גם אם זה אומר להתנתק מהכול' ניסיתי לחזק את עצמי, מספיק חיזוקים בשביל שרגלי יגיעו לפתח תחנת המשטרה העירונית. 'זה עכשיו או לעולם לא' חשבתי ונכנסתי. בכניסה היה יומנאי, "כן ילדה, במה לעזור לך?" הוא שאל בחביות אבל גם בחוסר סבלנות. "אני רוצה להגיש תלונה" אמרתי בקול רועד. לפתע הוא נראה נדרך, מיהר להוציא נייר והתחיל לרשום דברים. "תלונה על מה?" הוא נראה דרוך. "ההורים שלי מכים אותי כל יום במשך שלוש השנים האחרונות" אמרתי בלחש ודמעה זלגה מעיניי. היומנאי לא היה יותר מרגיש כששאל עוד פעם. "את יכולה להגיד את זה יותר חזק?" "הורים מכים" סיכמתי את המשפט לשתי מילים כואבות. "חכי כאן, אני אקרא לחוקר נוער" הוא אמר והלך. ישבתי בספסל הקר, מנסה להתמקד בנקודה, לא יותר, 'אני היא הנקודה, הנקודה הזאת עוד מעט תיעלם ועוד מעט גם אני' חשבתי לעצמי. "כמעט שכחתי לשאול" הוא חזר וקטע את חוט המחשבה שלי. "איך קוראים לך?" "ליאנה" עניתי. "ליאנה מה?" "ליאנה אוונס" עניתי. הוא הלך וחזר עם מישהי מבוגרת. "ליאנה אוונס" היא קראה לי. "כן" קמתי. "אני חוקרת הנוער, לוסי רייט" היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. "נעים מאוד, לחצתי. "בואי ניכנס אלי למשרד, ותספרי לי הכל" היא אמרה והכניסה אותי לתוך מסדרון ארוך, עמוס בדלתות, ונכנסה לתוך הדלת השנייה משמאל. התיישבנו בכיסאות, לוסי הציעה לי לשתות, סירבתי בנימוס. היא הוציאה מתוך מגירה רשמקול והכניסה לתוכו קלטת. "עכשיו ליאנה, בבקשה תספרי לי על התלונה שלך,מתי הכול התחיל?" היא שאלה. "הכל התחיל לפני ארבע שנים בערך, אני לא יודעת את הסיבה המדויקת אבל אימא שלי עשתה משהו שמאוד הכעיס את אבא שלי והוא התחיל כל יום לצאת לאיזשהו פאב והתחיל לשתות, הוא נהיה אלכוהוליסט, בהתחלה זה לא היה מזיק וזה נמשך ככה שלוש-ארבע חודשים, באיזשהו שלב גם אימא שלי התחילה לשתות כי היה לה נמאס מאבא שלי, וגם היא נהייתה אלכוהוליסטית, יום אחד פשוט היה לי נמאס מזה שהם חוזרים הביתה שיכורים ושמחים ומתחילים לשיר ולצחוק כשיום לאחר מכן יש לי מבחן או שאני סתם דואגת, וצעקתי עליהם" נעצרתי, נתתי לכמה דמעות לזלוג, תחושת הקלה התחילה להציף אותי. "ומאז אותו יום הם החלו להכות אותי, לפעמים כשהוצאתי ציון רע בגלל שכל הלילה דאגתי להם הייתי מקבלת הצלפות מהחגורה, המכה העיקרי היה אבא שלי, אימא שלי בעיקר קיללה אותי ובעטה בי" אמרתי מנגבת את הדמעות. "וזה נמשך ככה 3 שנים" אמרתי. "ומה מנע ממך עד עכשיו לספר?" היא שאלה. "פשוט רציתי משפחה" אמרתי ובאותה שנייה הסיבה נשמעה לי הכי מטופשת בעולם, אבל זה נכון, בסך הכול רציתי בית "חם" לחזור אליו. "ומה שינה את דעתך?" היא שאלה. ואני עניתי בפשטות. "נגמר לי המייקאפ, ואין לי כסף לקנות חדש" החוקרת נראתה כלא מבינה. "המייקאפ, בדרך כלל מסתיר פנסים או מכות על הידיים והפנים,ברגע שכבר לא יהיה לי אתו יתחילו לצוץ שאלות, ולפני שיערבו בזה את כל הבי"ס באתי לפה, ביוזמתי האישית בשביל להגיש תלונה." אמרתי את מה שדקלמתי כל הלילה. החוקרת נראתה המומה. "ואם היה לך מייקאפ לא היית מגישה תלונה?" ,"בדיוק" עניתי. "למה?" "מאז אותם המכות רציתי להרוג את עצמי,אבל אף-פעם לא היה לי מספיק את האומץ, אני לא רוצה שיתחילו לרוץ עלי שמועות ואני לא רוצה מבטים,אני רוצה להמשיך להיות בלתי נראית, ולכן קיוויתי שעם הזמן המכות שלהם פשוט יהרגו אותי" התביישתי במה שאמרתי, אבל בכל זאת עמדתי מאחורי כל מילה. "יש לך הוכחה כלשהי?" היא ניסתה להישאר סמכותית. רק אחת. היא מבקשת, הראיתי לה שפעם ניסיתי לחתוך ורידים, הצלקות עדיין נשארו, ביקשתי ממנה מגבון לח וניקיתי את הפנים, בשתי העיניים היו לי פנסים. לחוקרת היו דמעות בעיניים. "את היום לא הולכת לישון בבית שלך, את מחר לא הולכת לבי"ס, אני עכשיו שולחת אותך משם, הישארי פה" היא אמרה ויצאה למסדרון, שמעתי אותה קוראת למישהו ואומרת לו להשיג עובדת סוציאלית ומשפחה אומנת. הוא אמר שזה בטיפול. אחר-כך היא נכנסה לחדר ושאלה את הכתובת שלי, נתתי לה אותה, היא אמרה שעוד מעט יבואו לקחת אותי. בינתיים שמעתי אותה אומרת למישהו אחר להביא שני שוטרים לבית שלי, נתקפתי פחד. לא רציתי שזה יקרה, אלה הם ההורים שלי. 'ההורים שלי מפלצות,זה מגיע להם' חזרתי על זה כמו מנטרה, מנסה להכניס את זה לראש הדפוק שלי שבינתיים מרחם עליהם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך