won't wake up

זה לא קורה נכון ?
עיניו מסתכלות עליי ללא טיפת רחמים למראה המעורר רחמים והמתחנן שלי .
אני מתמוטטת על הרצפה וחובקת את ברכיי קרוב אליי להרגיע את הכאב והחור הענק שנפער בבטני "לא " אני שומעת את עצמי אומרת בקול חלוש , אני מנידה בראשי מעט כלא מאמינה עדיין למשמע אוזניי .
אני מקרבת את ברכיי עוד קרוב אל בטני כי הכאב משתלט עלייה .
עייני עוברות להביט ברצפה שאני חושבת שאם אביט בה למשך זמן ארוך היא תפתח ואני אכנס לתוכה , אני משתוקקת להעלם מהרגע הזה .
מסרבת להאמין …
אני שומעת את צעדיו מתרחקים ממני ומפחדת להסתכל ,אני לא רוצה לראות את גבו מופנה אליי כשהוא תמיד הבטיח שהגב הזה . הגב הזה תמיד יהיה שם בשבילי .

בראשי עולות השאלות
האם הוא אי פעם היה קיים
אולי המצאתי אותו .
מסרבת להאמין שהוא היה כה מושלם , הוא המצאה של פרי דמיוני , ואם לא אז איך היה שלי ? פעם…
לא נשאר ממנו כל זכר , כאילו באמת ולא היה קיים .

לא בכיתי , אני לא בוכה , לא אבכה .
קולו מהדהד בראשי " אני עוזב. אותך ואת הארץ . אני לא אוהב אותך יותר "
החור בבטני שמזמן הפך לבור רק מתעצם , אני לא יכולה לתת לזה לשבור אותי , אני חזקה מזה. כל הזמן הניחומים העצמיים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב חלילה .

אני מרגישה את ידו החמימה נוגעת ועוטפת את פניי , ידי מיד עוברת להחזיק בידו שעל פניי , רוצה לנצור רגע זה לנצח .
הוא שולח לעברי חיוך , ואני נאנקת , אגודלו מלטפת את לחיי כשהוא מוסיף להתקרב נדמה שהכול דומם סביבנו .
אני נבלעת בתוך עיניו הירקות שמזכירות לי מאין טוהר לא מובן
"אני אוהב אותך . תמיד" הוא אומר לי בקולו העדין וכל גופי מאמין לו .
פניו מתקרבות אליי ושפתינו קרובות .

עיניי נפתחות , הכל מטושטש , פניי לחות ועיניי גם .
אני מתיישבת במיטתי ומסתכלת סביב , אני נמצאת בחדרי .
גוש עולה במעלה גרוני ,אך אני מחניקה אותו.
אני לא בוכה, רק ניכנס לי משהו לעין.