We were all liars

זהו סיפור עצוב. זהו סיפור עצוב, ידעתי את זה עוד לפני שנכנסתי לזה. ואני לא בטוחה שאני רוצה לספר אותו.

הסיפור מתחיל באדם נפלא. הוא קצת קטן, אולי כי פגעו בו הרבה, אבל למרות זאת הוא מוקד. הוא עומד בצד ושותק ולפעמים אומר דברים בעלי ערך ומצחיק מישהו עד כלות. הוא משעשע את עצמו. הוא אוהב להיות בעל ערך. הוא מגיע למקומות עם חולצה של הדפסים של חתולים מוטרדים.
האם חיבבתי אותו?
בטח.
בטח.
בטח.
כולנו חיבבנו את שמיר.

למה הסיפור מתחיל באדם נפלא? משם סיפורים כאלה מתחילים. אנחנו אוהבים אנשים נפלאים ורוצים אותם. בטח. זה לא היה קורה עם אף אדם אחר. זה לא היה קורה עם אף אדם שהיה פחות מנפלא.

חברים אמרו לי ששמיר בצעירותו היה רואה סרטונים מטרידים. כמה מטרידים, שאלתי אותם. מטרידים מאוד, הוא היה מראה לנו אותם. ההם עשו לנו סיוטים, הם ענו. עד היום הם לא הצליחו לשכוח אותם. שמיר ילד אפל, הם היו אומרים, משהו קרה לשמיר. שמיר רצה שנחוש הזדהות אתו, רק כך חשבתי מן הסיפורים.

אבל שמיר לא היה נראה כמו ילד אפל. הוא שנא ציניות, הוא אמר שדברים שמתפרשים לשני צדדים עלולים לפגוע באנשים אחרים ולא להעביר את המסר. הוא אמר שדברים שנאמרים בנימה עוקצנית הם קודם כל פוגעים ורק אז עוזרים למישהו. שמיר אמר לי שאני צריכה להיות ישירה ולא להותיר מקום לפרשנות נוספת – אבל גם שצריך לומר דברים באופן שיגרום למישהו להיות יותר טוב ממי שהוא ולא להלקות את עצמו. כולנו אוהבים את שמיר.

שמיר היה משקר לפעמים כשהוא לא היה מקבל את מה שהוא רוצה. הוא היה רוצה לגרום לאנשים להסכים אתו אז הוא היה מעמיד פנים שהוא צריך עזרה כדי שאנשים יגידו מה שהם עצמם צריכים לשמוע. שמיר עשה את זה לואפל. לא אהבתי ששמיר היה עושה את זה לאחרים, למרות שלאחרים לא היה אכפת כנראה. הוא היה כמו המלאך השומר שלהם. אהבתי את שמיר. לואפל לא היה אכפת.
ושמיר בעיניים נוצצות וגאות היה מביט בי לעיתים במבט אבהי כאשר היה מספר לי, וכשאני הייתי בוכה שהוא ישקר גם לי היה מניח יד על שיערי החלק, מעביר אותה שם ואומר לעולם לא.
האמנתי לשמיר. הוא התגלמות הטוב.
לא ידעתי למה בכיתי לשמיר, אולי רציתי ששמיר יבטיח לי. שוב, ושוב, ושוב.

אני לא יודעת למה שמיר עשה את זה. אני לא יודעת למה שמיר עשה את זה, אבל שמיר התקרב אליי. שמיר ישב יותר קרוב אליי. הוא חשב שאני אוהבת את זה, שמיר?
בטח.
בטח.
בטח.
שמיר הוא ילד טוב.
נתתי לו, נתתי לו לשבת יותר קרוב לידי.
שמיר היה מספר לי דברים ואומר שאני נותנת לו אנרגיה, הוא היה צוחק עלי ומקניט אותי כדי לחבק אותי אחר כך. שמיר היה נפגש אתי לבד, וכשהייתי בנוח ומספר לו על הבעיות שיש לי בחיים הקול שלו היה משתנה, היה נעשה רך. הוא היה אומר לי שהכל בסדר. הוא היה אומר לי שהכל בסדר, הכל בסדר, מחבק אותי, מניח אותי בין זרועותיו, ומנענע אותי לאט. הכל בסדר, הוא היה מבטיח שוב ושוב. ושוב ושוב ושוב. והצורה החזרתית בה עשה את זה והקול שלו גרמו לי להכנס למעין איפנוזה. טרנס אולי, כל הגוף שלי היה הרגע ונרפא בין הידיים שלו. אהבתי את שמיר, רק הוא ידע לגעת בי ולדבר אתי – בצורה שבאמת נגעה בי.
כולנו אהבנו את שמיר.

שמיר היה מעט מניח את האף שלו על שלי. ואז את המצח. ואז מעביר שוב לאט ועמוק יותר את האף שלו על שלי. אני ידעתי מה הוא רצה. שמיר הניח לבסוף את השפתיים שלו על הפה שלי.

מה מבין כל מה שאני מספרת בכלל אמיתי. אני מספרת את האמת. אני לא מספרת אותה נכון, שמיר.

לא ידעתי אם אני רוצה את שמיר. לא ידעתי והלכתי להתחבא מאחורי הגב שלו, שם מצאתי מקום נחמה ומפלט. חיבקתי את שמיר הקטן כמו קופיף קטן והנחתי את הסנטר שלי על הכתף שלו.

שמיר שאל אם הכל בסדר ואני לאט לאט התחלתי למלמל ולגולל בפניו סיפור על חוסר ביטחון ועל זה שאני לא בטוחה שזה רעיון טוב.
שמיר נפגע. הכל בסדר, הכל בסדר שמיר אמר. הקול שלו נשמע פחות יציב – מהצורה הרכה של בדרך כלל. לא ידעתי אם הוא גם אמר שהכל בסדר לעצמו, אבל כששמיר הסתובב אליי ראיתי על הפנים שלו מבט יציב, כמו של עוגן, שמוכן להקשר אך ורק לספינה שלי. רציתי לומר משהו, אבל שמיר חיבק אותי לאט, כמו חבר, והצמיד אותי אליו ואל הקיר שמאחורי. האם היית חבר?
שמיר היה צריך עזרה, אבל הוא לא ביקש אותה, הוא נתן את העזרה שהיה צריך לי. רציתי להגיד משהו, אבל שמיר הוא חבר טוב, טוב מאוד, נשמתי את שמיר. שמיר אהב להיות חבר טוב, זה היה עושה טוב. זה לא היה עושה לו טוב. תודה, רציתי לומר, רציתי לומר ולא אמרתי.

פעם הבאה שראיתי את שמיר הוא היה שמח וקופצני כרגיל. הקלה. תודה שמיר.
כולנו אוהבים את שמיר. אני לא יודעת אם שמיר יודע שכולם אוהבים את שמיר. הוא לא יודע את זה כלל, אולי. הוא לא יודע את זה כלל.
על המיטה של שמיר, שמיר מחבק אותי. שמיר מחבק אותי לאט. שמיר אומר שהוא אוהב אותי, והוא נשמע קצת בטרנס. הוא נשמע קצת כאילו הוא עומד לבכות. הוא אומר שאולי מאושר.
שמיר מחבק אותי חזק ואז נע עלי לאט, כאילו אני שלו. ואני יכולתי להרגיש את כל הסרטים המטרידים שראה פעם שעשו לכולם סיוטים – כי שמיר נע עליי בעצם כאילו אני לא שלו. ובכל זאת. רציתי להפסיק את שמיר, אבל זה היה לי נעים. זה היה לי נעים שמיר, וזה היה נעים גם לך.
זה גם לא היה נעים לי.

עם חברים בסרט, שמיר בא לחבק אותי, וגם אני מחבקת את שמיר, כמו זרה. לא מתנהגת כאילו אני מכירה אותו. גם הוא לא מתנהג כאילו הוא מכיר אותי.

הוא מתנהג כאילו הוא יותר מכיר אחרים, לאף אחד אין מושג על השיחות שלי ושל שמיר ואיך שהוא עוזר לי.

שמיר בשקט רוב הזמן, אבל כשהוא אומר משהו כולם מתפוצצים מצחוק. הוא כמו חתול השרוי באפלה, שמדי פעם קופץ אל האור ומפתיע את כולם. שמיר נהנה מעצמו. שמיר אוהב לפעמים את שמיר.

שמיר מתייחס לכולם יותר ממני ומציק להן ולא לי. בסרט אני מתיישבת לידו, אני שמיר מציק לי. שמיר מטלטל לי את הכיסא. אני מחזירה לשמיר. הוא מחזיר חזק יותר, וכך גם אני. מסביבו אנשים זזים לא בנוח. הם יודעים.
הם יודעים, אבל חלק שיכורים מכדי לזכור.
חלק פתי מכדי לראות.
חלק כואבים בצד ואז שאננים מכדי לאחוז.
כולם יודעים עלי ועל שמיר, אבל אף אחד לא יודע עלי ועל שמיר בכלל.
אבל כולנו אהבנו אותו. כולנו אהבנו את שמיר.

היה זה חטא.
כולנו אהבנו את שמיר.
כולנו עשינו אהבה עם שמיר.
אני משקרת.
אבל שמיר רק אותי לקח למיטה.
רק אותי, רק אותי,
כי אולי אני לא איימתי עליו, אולי כי אני בת. אולי כי אני קרובה רחוקה.
אני משקרת עכשיו?
רק אותי, רק אותי, רק אותי.
וכולנו אהבנו את שמיר,
ושמיר אהב אותנו.

שמיר מתנהג אחרת.
שמיר אומר לי שהוא אוהב אותי.
אני עושה אותו מאושר, הוא אמר.
הוא לא רוצה שאני אעזוב.
הוא צריך אותי,
הוא לא רוצה שאגיד לו לא,
אבל אם זה מה שאני רוצה, שמיר יקשיב לי.
לשמיר יש עיניים של כלב ועור של חתול.
שמיר מדבר אתי, אבל אולי רק כדי לא לאבד אותי.
שמיר שומע שאני אומרת שהוא לא אוהב אותי בכלל, אבל זה לא נכון.
שמיר כן אוהב אותי, הוא אוהב את כולנו.
הוא אוהב את כולנו.
הוא אוהב את כולנו.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
שמיר המקסים, שמיר המלאך. ולשמיר לא אכפת בכלל שאני לא מתייחסת אליו ליד אחרים. והם יודעים והוא יודע מה אני ושמיר.
שמיר משקר לי על דברים זניחים ואומר לי דברים נעימים כדי שאגיד את מה שאני צריכה לשמוע.
יודע מה אני ושמיר.
מה אני ושמיר.

אני עוזבת את שמיר. עוזבת.
שמיר מסתכל עליי כמו כלב נטוש.
כלב נטוש ובוכה,
הקול שלו נשבר,
הקול שלו מעולם לא היה רך ככה
הלבנה מעליו מסתכלת על הכל ובוכה.
הוא נוזל.
שמיר צריך אותי.
אני אוהבת את שמיר,
אני אוהבת את הריח שלו
גם אם זה ריח קצת זול,
אני אוהבת איך הוא אומר לי שהכל יהיה בסדר
שוב ושוב
עד שהוא מרגיע אותי לגמרי
שמיר מגן עליי,
אני מאוהבת בו, או שאולי הגוף שלי אוהב בו.
אבל שמיר הוא לא שלי.
שמיר, אני אומרת לו,
שמיר.
שמיר שואל אם אני אוהבת אותו,
בטח, אני רוצה לזעוק.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
בטח.
אני אוהבת את שמיר
אני אוהבת את שמיר
אני אוהבת את שמיר.
אני לא אומרת כלום.
כי שמיר…
שמיר, הנשיקות שלך מרגישות כמו רעל,
שמיר.
וידעתי מההתחלה, ידענו, ידענו,
שמיר, עוד כשנתליתי על הגב שלך כמו קופיף
לא אמרתי לך
אבל אמרתי לך
שאני מרגישה לא מוכנה, שאני מרגישה
שזה לא מתאים, שמיר.
לא יכולתי להסתכל לך בעיניים, שמיר.
כי אתה טוב בשבילי,
אתה טוב בשבילי כמו ורד שחור
שאת ריחו, אדם תתרן, יכול להריח,
והוא משתכר ומקריח
ואני אוהבת אותך שמיר
כי כשהגופה שלי נפלה מהצוק אל הים
אתה הצלת אותי
והגוף שלי שנחבט שוב ושוב במי הים
ואתה הפלת אותי
כשהוא התעורר הוא היה שלך
הוא צריך את המושיע
וזה לא היה אמור להיות ככה שמיר.
אני הכלב, אתה הבעלים.
אני הכלב, אתה הבעלים.
אני הכלב, ואתה הבעלים שלא רוצה את הכלב
הכלב הוא לא צריך הצלה, שמיר
הוא לא צריך אותך, ואל תגרום לו לחשוב כאילו כן
אל תגרום לו לחשוב כאילו כן, כאילו כן צריך אותך
הכלב לא צריך אותך, הקורבן שלך שמיר
אתה לא רוצה אותי, זה בסדר, זה בסדר
אני יכולה בלעדייך, אני יכולה בלעדייך
ואתה יודע את זה שמיר
ושמיר הפך זמיר והתחיל לשיר לי.
לשמיר אין עוד אנרגיה, שמיר לא יכול יותר לעזור לי.