Unpack
קל להתפרק כשאת ילדה בתיכון,
היא אמרה, עיניים מוקפות עייפות וצלקות על מפרקי הידיים.
הפתיע אותי לגלות שהיא צודקת, זה קל. קל בערך כמו להקיא או לחתוך או כל דבר שכרוך בנזק עצמי. זה קל, ברגע שאת לומדת להתגבר על האינסטינקט הטבעי לשימור עצמי ועל הרצון להשאיר פתוחות אופציות לעתיד טוב יותר.
אולי קל להתפרק תמיד. לא יודעת. לא בדקתי. לא אכפת לי. הייתי ילדה בתיכון והיה לי קל להתפרק, קל יותר מלהחזיק את עצמי כל הזמן, אז התפרקתי. אפשר לחשוב.
קל להתפרק בתקופות מבחנים, היא הניחה ראש על כף יד מצולקת מיותר מדי כתיבה. בכלל, קל להתפרק כשאת תלמידת תיכון. אבל הכי קל להתפרק כשאת לא מבינה למה את תלמידת תיכון בתקופת מבחנים.
זה היה בערך בתקופה שאיבדתי את הביטחון העצמי שלי. הרגשתי כמו אידיוטית אחרי יותר מדי התקפי חרדה ביותר מדי מבחנים וחוץ מזה הגוף שלי התחיל לגדול פתאום, ואולי לא הייתי שמנה, אבל כולם הציעו לי לעשות ספורט.
היא צדקה. היה כל כך קל להתפרק. וכל כך משחרר. לפני שהבנתי מה קורה, כבר הייתי מפורקת לחלוטין, חלקים ממני מפוזרים על כל משטח בבית כמו פרויקט ענק שנמאס לייצרן ממנו עוד לפני שהתחיל.
היא צדקה. הייתי בתיכון והמבחנים אכלו אותי חיה. ישבתי בשיעורים ולא הצלחתי להקשיב. זה נראה לי מטורף, דווקא בגיל הזה, שבו הכול נראה חסר משמעות, להכריח אותנו לעבור גם את הלחץ הזה.
אז ישבנו על כוס קפה (בשבילה: שתי כפיות קפה ושלוש סוכר, בלי חלב), ובהינו קצת ביאוש, דיברנו קצת בשקרים, לגמנו לגימות קטנות בשקט, והיא אמרה, קל להתפרק כשאת בתיכון, קל להתפרק, להתפרק, להיהרס, והיא שאלה אותי אם אני יודעת כמה זמן לוקח לאדם שאף אחד לא רואה להפוך בלתי נראה.
לא ידעתי.
השיער שלה היה עייף, כמו כולה, מפורקת כמו פאזל חדש בקופסא. ישבתי וחשבתי שהיא יפה אבל דהויה, כמעט מטשטשת בקצוות.
היא ישבה מולי ואמרה שהיא בלתי נראית, מתפוגגת לאט אל האין, ואולי זה היה נכון. בשבוע אחר כך נודע לי שהיא התפוגגה לחלוטין, מספיק כדורי שינה להוריד פיל, בבית של הוריה על המיטה שלה מוקפת אידיאלים שלא הספיקו.
קל להתפרק כשאת תלמידת תיכון. לפעמים אני עדיין רואה אותה שם, חיוך כמעט אמיתי וגרביים לא תואמות. לפעמים היא שואלת אותי שוב בלילות, כמה זמן לוקח לאדם להתפוגג אחרי שהוא נעשה בלתי נראה.
תגובות (0)