The god of death

הם לא יכולים להתקרב אלייה, הם מפחדים, חוששים לחייהם. ההורים כבר הספיקו להתלחש והרחיקו את ילדיהם ממנה, בהזהרות של "על תתקרבו אלייה, היא מסוכנת! היא עלולה להרוג אתכם!"
היא השעינה את ראשה אחורה, נאנחת בכבדות ושומטת את ידיה לצדדי גופה. שערה הארוך היה קשור בתסרוקת ופרחי ירח היו שזורים בו, ביחד עם הסיכות והשרשראות.
"אז תסכימי הפעם?" אני קרוב אלייה, אך ברגע שאני שומע את קולי יוצא ממני אני מרגיש כה רחוק.
"תפסיק עם השטויות האלו, אין טעם להמשיך ולצחוק." היא נפנפה בידה ושרוולה נע ביחד איתה, כמו בריקוד קל. "אני יודעת שאתה לא באמת מתכוון לזה, אז מה הטעם?" היא מעולם לא חשבה שמישהו מוכן לקחת אותה ברצינות.
היא מעולם לא לקחה אותי ברצינות, אף אחד לא; אפילו לא אמא שלי, אחי…
"מה אני צריך לעשות כדי לגרום לך להאמין לי? כדי שתשקלי את הצעתי ברצינות?" שאלתי, מתקרב אלייה עד שנעמדתי ממש מולה, מביט היישר בפניה.
"אם תוכל להפוך למלך האלים, אז אולי אוכל להאמין לך." היא החזיקה את המראה המכושפת שלה בידה והסתירה איתה מעט מפניה.
"באמת?! אם כך, כך אעשה." בהינו אחד בשנייה לעוד רגע, ואז היא הפנתה את גבה והלכה.
זה לא משנה, גם אם אאפוך למלך, היא לעולם לא תאהב אותי. היא לעולם לא תשקול זאת.
אבל אני מבין אותה.
היא האלה של המוות. מאז שהיא נולדה וגילו זאת, הענן השחור כאילו ורודף אותה, הולך איתה יד ביד לכל מקום. כשהיא הרגה לראשונה – זה היה חתול קטן – הם לא הבינו; הם לא הבינו שהיא הרגה אותו כדי למנוע ממנו את הסבל, כי הוא היה מת ממילא, אבל היא רק עזרה לו.
הם לא מבינים אותה, את הנערה שלי. עינייה השחורות כדם כהה בוהות בכל, חודרות עד לעומק הנשמה.
היא האלה של המוות. אני כבר יודע שאין טעם לומר דברי כעס לידה. היא יכולה להחליט על מותך.
אני ראיתי את זה קורה במו עיניי.
"לונג-סאן, הכל בסדר? אתה נראה חיוור מעט…" קול זר שנכנס אל המקום הוציא אותי מהרהוריי. הבטתי לעברו.
סליחה, לעברה.
"כן, הכל בסדר, שוריי, אני רק-"
"כולם יודעים. הצעת למון-לי שוב, נכון? היא כבר דיברה על זה." שוריי התקרבה אליי והתיישבה (יותר נכון חצי ישיבה) על החומה, תוך כדי שהיא משקיפה אל האופק. עיניה היו עמוקות וטהורות, ובשונה מאיתנו, האלים, היא היתה אנושית.
שוריי היתה אשתו אל הבאקי, אל המים. אני זוכר את הסיפור שלהם, ואת הקינאה, הקינאה שבאהבה שלהם, שבאי-וויתור…
נאנחתי עמוקות והתיישבתי לצידה על החומה. היא כבר מזמן לא נרתעת ממני. "אני מבין, אבל תגידי, מדוע? מדוע היא לא מוכנה?…"
"אני מצטערת, לונג-שיי, אני איני יודעת. אני מניחה שתאלץ לגלות לבד." היא הביטה בי והניחה את ידה על לחי, בעדינות. "אל תדאג…"
"לונג-שיי, וואונג-שו מבקש לראותך." שליח הדלת נכנס ומאחוריו הופיעה צללית אדם.
"תכניס אותו." אמרתי והדלת נפתחה. וואונג-שו נכנס פנימה בהדרתו ונעצר לרגלי המדרגות.
"מלכי, אני אלך עכשיו, שמור על עצמך." אמרה שוריי מלידיי וירדה, חולפת בפנים אטומות ליד וואונג-שו.
כשהדלת נסגרה הוא פתח בדבריו.
"לא נותר עוד הרבה זמן, מלכי, הגורלות מצתלבים ובקרוב מאוד כל הממלכות התערבבו. עם לא נעצור את מון-לי הנורא מכל עלול לקרות. אולי עוד נוכל להציל את ממלכתינו, אך אני חושש לאנושיים ולעולם שמעבר." הוא נשען על מטהו והספירלה הגדולה שבקצה זהרה בעוז.
"מדוע לך לחשוש לשלומם?" שאלתי. האחזתי בפניי והסרתי מעליי את המסכה.
"בלי סיבה," אמר, אך זה היה נשמע כמו התחמקות. "אך אתה בוודאי יודע ששוריי אנושית, ואני בטוח שהבאקי יחשוש גם הוא וינסה להגן עליה בכל מחיר, כמו שהוא עשה בעבר והצליח." זו היתה עקיצה, אני בטוח. "בבקשה, אתה חייב לשכנע את מון-לי לתת את ידה בנושא." קולו המתחנן נגע בי, אך מה כבר יכולתי לעשות? אני אולי מפקד על מצב העיניים, אך את האישה הזאת היא אפשר להשיג, ובטח שלא אני.
לא אחריי שהגלתי את בעלה הרחק ממנה.
"וואונג-שו, אני נותן לך משימה," רעיון מסוים התחיל להתגבש במוחי.
"מהי, מלכי?" ענה והרכין את ראשו, כמו כל פעם.
"אני צריך שאתה והבאקי תלכו אל העולם שמעבר דרך המראה, רק תראו עד כמה המצב שם חמור ותחזרו."
"אבל… אתה יודע שהבאקי לא יעזוב את אשתו, לא עכשיו אחרי הכל." הוא אמר מנגד ומחה.
"אני יודע- אך זהו המקום המסוכן ביותר בשבילה, והיא תוכל להיות בטוחה הרבה יותר במחיצתי." השבתי בכנות. הוא הביט בי בחצי חיוך. "אם לא הייתי יודע על הווידוי השני שלך למון-לי, כבר הייתי חושד שאתה מנסה לגנוב את שוריי מהבאקי." הוא צחק. האמת, שצחקתי גם אני.
"בסדר, אני מסכים. אני אלך עכשיו אל ממלכת המים ואנסה לשכנע אותו לבוא עימי, אך אני מזהיר ומזכיר שוב, בגלל קללתו כוחו חלש ביום, כך שנאלץ לחכות יומים לפחות לפני שנצא לדרך." הוא סיים את דברו והשתחווה קלות, ואז יצא אף הוא מין מהחדר.
נשארתי שם לבדי. הכל היה שקט פרט לפכפוך המים מין האגם. הכנסתי את ידי לתוכם, מרכז את מחשבתי בדבר קטן אחד,
בדמות,
באישה.
מרפסת התצפית הופיעה מולי, והיא גם. משום מה התמונה נראתה לי שונה מאוד. כיווצתי את עיניי והתקרבתי יותר אל המים.
ואז ראיתי את זה.
המרפסת עלתה בלהבות, ומון-לי עמדה במרכזם.

ליבי נאנק.