THE FISHING ROD

אתה יודע מי אתה? האם מישהו מאיתנו יודע מה הוא?
הבנתי שאין לי ולו שמץ של מושג מי אני. הגעתי לשיא השפל שלי, והדבר המצחיק הוא שלא הבנתי כמה שפל הייתי עוד הרבה לפני כן.
הסתובבתי בכיכר העיר בין אלפי אנשים שאת אופיים אינני מכיר. רק את פרצופם. הרגשתם לפעמים שלמרות כל כל המבטים השונים והמתחלפים לנגד עיניכם יש דבר משותף לכולם? אני הרגשתי התנשאות, ביקורת… כמה אומץ צריך בשביל לשפוט בן אדם שאתם לא מכירים? כמה אומץ דרוש בכדי להביט בו בשיפוטיות כזו? המון. ובכל זאת, כל אחד ואחד מאיתנו עושה זאת בכל יום מחדש מבלי להניד עפעף. יש בנינו שבכלל לא מודעים לזה. איך אומרים,בא להם בטבעיות? כן…והאירוניה היא שאני, זה שמרצה לכם על הדבר הנתעב הזה שקוראים לו צביעות, נפלתי היום לתוך בור שאני עצמי חפרתי.

נכנסתי באחד הערבים לאחת החנויות הקרובות לביתי. סטיב ביקש ממני לקנות חכה לקמפינג שלנו בשבוע הבא.
\" קווין! שנים לא ראיתי אותך בחור! מה שלומך? הפסקת לדוג אני מבין\" ,חיוך רחב עלה על פניו כשראה אותי ולא יכולתי לומר שהייתי פחות שמח ממנו.
\"הפסקתי, חזרתי, אתה לא יודע לאן החיים סוחפים אותך. אני חייב לציין שהזקן שלך נראה מטונף מתמיד! איך אתה שומר עליו כך?\" אמרתי והושטתי יד לחכה משמאלי. החנות הייתה כה קטנה ובמתיחת זרוע אחת הייתי יכול להגיע לצד השני שלה . אך את הזיכרונות החמים שעלו מהקירות העמוסים ,פשוט לא יכולתי לשכוח.
\"האמת היא שאני ואחי נוסעים לאגם לדוג והוא ביקש את החכה הכי טובה שיש בחנות!\" חיקיתי אותו כשהאצבע שלי מתנשאת לגובה.
\"מה אתה אומר… נו טוב, הקטן כמו הגדול. שתדע שהוא נורא מזכיר אותך\". ניגש לאחת החכות והוריד לי אותה מהקיר.
\"אז כנראה שהוא לא אחי הקטן לחינם.\" מצחקקים ואני מושיט לו את הסכום הנדרש. \"הוא יהיה בן 10 בעוד יומיים. אני לא מאמין שהוא גדל ככה.\"
\"אתה יודע מה? הפיתיונות בחינם.\" הוציא לי מן המגירה שקית שלמה מהן. \"בשבילו? הוא ישמח!\" חטפתי באושר את השקית מידו.\"לא בן, זה לכבודך. אני שמח שהבראת.\"
מבלי לומר מילה מלבד תודה. יצאתי באטיות מן החנות הצפופה.
אם הייתי יודע \"שכמעט טביעה\" נחשב למחלה ,הייתי רץ לחפש לה תרופה. אך שנינו יודעים שלא לזה הוא התכוון. את הכדורים למחלה שלי כבר לקחתי.
המשכתי בדרכי הביתה לסטיב. נלהב כמו אבא שמביא לבנו את המתנה הראשונה שלו. אך לפתע שמעתי צעקות מאחת הסמטאות . הייתי חייב לבדוק מה קורה או שמוות של מישהו מחר בחדשות יהיה על מצפוני. זה תמיד היה הפחד שלי.
רצתי לאותה הסמטה. הוויכוח הצורם הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בשני גברים. אחד צעיר שחום ורזה והשני מבוגר יותר. ראיתי שהם נלחמו בניהם על תיק צד קטן שנראה מלא. הגבר המבוגר היה מלא בדם והצעיר המשיך להרביץ לו בלי סוף. הייתי בטוח שהוא עומד לאבד את ההכרה שלו ואולי אפילו יותר מזה. השלכתי את החכה ושקית הפיתיונות לפינה ומיד זינקתי להציל את הבחור המבוגר לפני שיקרה לו משהו בלתי הפיך. הרבצתי לבחור עד שנפל ארצה וראשו נחבט בבטון הקר. והמבוגר קם מיד ,מעט מסוחרר, אך אחז בתיקו ומבלי לומר תודה, ברח. לא יכולתי לצפות ממנו אחרי טראומה שכזו להכרת תודה. והייתי בסדר עם זה.
נעמדתי ליד הבחור ההוא. שראשו נפצע וגופו התמלא בחבורות. מבטי הביקורתי,המתנשא והכועס לא נעלם מעיני שהביטו בי בכעס גם הם. כבר הייתי מוכן לעוד קרב על הצדק. וכך היה. הוא קפץ ואחז בחוזקה בצווארי שהוצמד יחד איתי לקיר שליד. קנה הנשימה שלי נמחץ עד כי הרגשתי שאני עומד להתעלף.
ואז , בזוית עיני הבחנתי בילדה בלונדינית קטנטנה שרצה מהצד השני של הרחוב הישר אליי. רציתי להזהיר אותה שלא תתקרב, שזה מסוכן. אך לא היה ביכולתי לעשות כלום. בטח שלא לדבר או לצעוק. ברגע שהייתי בטוח שהצלתי אדם אחד ואחר ימות בגללי?ועוד ילדה? שם נצעק מגרונה , \"טומי!\". הוא שחרר אחיזה ובמקום להחזיר את נשימתי הייתי עסוק בלצפות בה. באותה קטנה שרצה הישר אל תוך ידיו של המנוול ההוא. הגנב! זאת לא תהיה טעות להגיד גם רוצח.
\"ריי! מה את עושה כאן? אמרתי לך לחכות ליד המרפאה!\" הרים את קולו, אך מיד ריכך אותו כשדמעות בעיניו וחיבק אותה בזרועותיו הגדולות שעכשיו הראו חמלה שלא השתמש בה קודם.
לא הבנתי מה קורה שם. מי זאת?
אחרי כמה דקות של הסברים וכעס מצידו הבנתי… הבנתי שהכיתי את האדם הלא נכון, שנתתי לפושע נמלט לברוח. ושבגלל התיק ההוא שנגנב , הילדה לא תקבל את הניתוח שהיא כה זקוקה לו. שגרמתי לגבר ההוא לברוח עם כסף לניתוח ששני הצעירים חסכו בשבילו כל חייהם. שבגללי, לא התקיים.
לא היו מילים בפי. כלום מלבד כעס עצמי, השפלה… התביישתי ורציתי לעקור לעצמי את הלב בו במקום. רציתי להגיד לו כמה שאני מצטער, כמה שאי ההבנה הייתה כה גדולה עד כי… אך זה כבר לא היה משנה. שום דבר לא היה משנה.
הוא הסביר לה, לאחותו המאומצת, כך הבנתי מדבריו, שהכל בסדר. שיש להם עוד כסף ושהניתוח יתקיים הלילה.
\"הכל יסתדר אהובה שלי. תלכי למרפאה. תחכי לי שם. אני כבר מגיע\". היא צחקה. צחוקה היה כה עדין ומתוק. היא נשקה לו ורצה.
התקרב אלי דומע. לא יכל להילחם איתי יותר. ואני, לא אמרתי כלום. חיכיתי לו, שיגיד משהו. ציפיתי שהוא יסלח לי ובו זמנית צרחתי בראשי שרק טיפש יסלח לי וירקתי על עצמי בלב שבכלל חשבתי על זה. חיכיתי לכעס, השפלה, משהו… ולא. זה לא קרה. הוא רק הביט בי בעיניים נפוחות ואמר, \"אני הולך עכשיו, הולך לשבת ליד המיטה של אחותי הקטנה ולהגיד לה שהניתוח יתקיים. שירדימו אותה וכשהיא תתעורר מחר בבוקר ותהיה בריאה. אני אגיד לה שאין אחות יותר טובה ממנה. שהיא גיבורה שמתמודדת עם כל זה בגיל כה צעיר. שמחר היא תסתכל על כל התקופה ותהיה גאה בעצמה. ..אך שנינו יודעים. היא לא תשרוד את הלילה, היא לא תקום מחר בבוקר, אני אצטרך לשקר לה ברגעים האחרונים שלה בגללך. ואתה כן תקום . אתה תבלה את שארית חייך עם מצפון מלוכלך, עם מחשבות על המוות יום אחרי יום. אתה תאשים את עצמך עד שתגיד שזהו, שאתה לא יכול יותר. אתה תשים קץ לחייך…אני אחכה עד שטיפת האוויר האחרונה תעזוב את גופה. שיגיע הקץ לחייה. ולחייך החדשים והעגומים שיסתיימו באותה צורה, שמתחילים מעכשיו.\"
הוא עזב את המקום. נשארתי בהלם. לא יכולתי לזוז.
ביליתי את הלילה על אותה רצפה. בוהה במרפאה הרחוקה. חושב על התהום שנפלתי אליה, כי שפטתי שלא בחכמה את הסיטואציה. אם רק הייתי עוצר לרגע ומנסה להבין.

לא יכולתי להרשות לעצמי לאכזב עוד אדם. אז חזרתי הביתה לסטיב. מזייף התלהבות כל הדרך כדי שאני אהיה אמין.
נקשתי על דלת חדרו שהייתה פתוחה מעט. הגיע הזמן להצגה.
\"שלום לכל הנמצאים!\" אימנו יצאה מהחדר במהירות. \"והנמצאות…\"
החבאתי את החכה אל מאחורי גבי מוכן ומזומן להפתיעו. ואז ראיתי אותו. יושב ובוכה את חייו החוצה. מיד התיישבתי לידו על מיטתו . אמרתי לו שאני מצטער שאיחרתי ושלא ציפיתי שאתעכב כל כך הרבה זמן.
אך הוא הביט בי בעיניים דומעות וחיבק אותי חזק. חיבקתי אותו חזרה. הוא צעק בקול נשבר,
\"חברה שלי ריי, היא מתה.\"