I'm fine

"אני בסדר, באמת"
"מה אלו החתכים על הידיים?"
"החתול שלי שרט אותי"
"ממתי יש לך חתול?"
"כבר חצי שנה, הוא לא מפסיק להכות בידיי"
"למה דמעות תמיד שוטפות את פנייך?"
"בגלל הכאב שהחתול מסב"
ו"אולי תספר את האמת?"
"האמת היא שלאף אחד לא אכפת"
התעוררתי והרגשתי את הדמעות היבשות על פניי והדם הקרוש על ידיי.
'אני לא אלך היום לבית ספר' חשבתי לעצמי
'אבל אז הם יחשבו שהם הצליחו לפגוע בי… אז.. אני חייב ללכת'
לבשתי את מה שראיתי בדרכי, ויצאתי לבית ספר, בריצה כמובן, בכדי שלא אאחר.
הגעתי בזמן, אבל נתקלתי בתלמידה החדשה.
'עוד מישהי שתציק לי..' חשבתי לעצמי ובאתי לגשת לכיתה
"סליחה..סליחה שנתקלתי בך" נדהמתי מכך שהתייחסה אליי
"אני נתקלתי בך, מצטער" גירדתי בקרקפתי וחולצתי הארוכה החלה ליפול קצת מידיי, מיד הורדתי את ידי
"תוכל לעזור לי, אני בודדה כאן, אשמח עם תראה לי את בית הספר" היא אמרה וחיוך התפרש על פניה
"לא כדי לך להסתובב איתי, אני אדם שנוא" מלמלתי לה והשפלתי מבטי
"לא אכפת לי" נדהמתי ודמעות שמחה ירדו מפניי, מיהרתי למחות אותם
"כן, בכיף אראה לך את הבית ספר"
עברנו, כיתות, חצרות, הקפיטריה, מזכירות, חדר מורים המחששה..
"אני מעשנת" השפילה מבט
"זה בסדר שאעשן עכשיו?"
"כמובן, גם אני מעשן" שיקרתי
"שכחתי פשוט את הסיגריות בבית"
"אתה מוזמן לקחת אחת"
"אני מעשן גראס" השפלתי מבט מבושת הפנים ששיקרתי לילדה החדשה
"אהה, אוקיי" היא הציתה סיגריה ואני התמתחתי
"אתה בסדר?" היא הביטה בפחד מהול בכאב בידיי שנחשפו כשהתמתחתי, הבנתי שאין טעם להכחיש
"אני בסדר, באמת" אמרתי
"מה אלו החתכים על הידיים?"
"החתול שלי שרט אותי" עוד שקרים לערימה
"כמה זמן יש לך חתול?"
"כבר חצי שנה, הוא לא מפסיק להכות בידיי"
"למה דמעות שטפו את פנייך ?"
"בגלל הכאב שהחתול מסב"
ו"אולי תספר את האמת?"
"האמת היא שלאף אחד לא אכפת"
שקט השתרר
"לי אכפת" אמרה ונישקה אותי