HOME ALONE, השקט….

את לבד בבית, ארבע חדרים, מרפסת אינסופית, מטבח, מקרר (אפילו שכמעט נגמר החלב), מזגן- הכל בשבילך עכשיו. את מסתובבת לך-עם כוס קפה, לוגמת ונוטשת אותה על מדפ אחד, את פותחת ארונות לא שלך, עומדת על קצות האצבעות ומחפשת בחדר של הבנים חולצה ענקית כמו שאת אוהבת- כמעט שמלה. את אפילו לא מתיימרת לשמור על סדר מאחורייך. את מצחקקת לעצמך ומודדת מול המראה הכפולה (לאיזה בנים יש בחדר מראה כפולה?!) – מכנסיים, עניבות, חולצות לבנות מכופתרות שזולגות לך עד הבירכיים ומעבר לקצות האצבעות, את מנופפת בידייך ויש לך כנפיים של ברבור. בסופ את בכלל לוקחת חולצה כתומה וענקית מהחדר של אבא ואמא, מהשידת מגירות. את מסתובבת על רגל אחת, כמו בלרינה, מועדת טיפה, ושרה עם גיין בורדו שמהדהד בכל הבית, ומרעיד אותך בתוך העצמות. את צורחת סתם כי באלך ועושה פשיטה על השידה של אמא: התכשיטים וכל הקופסאות הקטנטנות עם הצלליות הנוצצות, עיפרונת דקים בכחול ירוק ושחור ואודם בצבע של יין. את לוקחת את כולם ומניחה על השיש בשרותים של הילדים. את מחייכת אל המראה שמולך, עושה פרצופ של מכשפה ואז של טרינוזארוס (מכווצים את האפ וסוג של מוצאים את השפתיים והלשון החוצה, אבל לא באמת, זה מסובך) ומתחילה לצייר. כמו על דפ- בפחם או בעיפרון, רק שהפעם זה על עצמך. את יוצרת עלים דקיקים עם קצוות של אבק מנצנץ- הם עולים מצווארך אל הלחי ואל העין ויוצרים שם מפל גועש שהופך לכנפ. את עושה מבט מצועפ ורציני כמו של דוגמנית אבל ישר מתפוצצת מצחוק. כשאת נרגעת את צובעת את שפתייך- בפטל. את מברישה את שערך, מפזרת טיפה ניצוצות, טבעת על כל אצבע ושרשראות עם חרוזי קריסטל ענקיים על צווארך. את פוסעת אל המראה הכפולה בחדר של הבנים בצעד מעודן- כמו נסיכה בהילוך איטי. את מסתכלת על עצמך, משחקת עם ידייך כמו עם מניפות. את ניראת כמו דריאדה שברחה מהשדות העזובים של גוש קטיפ: החולצה הכתומה הענקית.
אבל את מחליפה אותה, משאירה אחרייך במסדרון שביל בגדים כמו הפירורים של עמי ותמי. את לובשת סרבל וגורבת גרביים לא תואמות כי לא מצאת זוג, זה לא משנה, בכל מקרה הרולר בליידס שאת נועלת עכשיו מסתירות הכל. את משחילה את המפתח של הבית על חוט כסופ ומניחה אותו גם בין השרשראות שעל חזך, את לא רוצה שיילך לאיבוד ואת לא לוקחת תיק. את אוספת פלאפון, אוזניות ושטר מהשולחן, ושנייה ליפני שאת יוצאת את מדליקה את ריגולטו במחשב ומגביהה את הווליום רק ליתר בטחון- שהבית לא ישאר שקט לגמרי, את גם פותחת את כל האורות בסלון ובמטבח ורק אז יוצאת וטורקת את הדלת. את יורדת למטה, מדליקה מוזיקה באוזניים. את קופצת לכביש ונוסעת במעגלים, פורשת ידיים ומרגישה את הרוח מדגדגת. עכשיו את נזכרת שאת בכלל עם האיפור והכל, אבל למי אכפת, הלילה שבחוץ שלך. וכבר יומיים לא ראית אנשים: רק את בבית, ופתאום נראה שהרחוב ריק ולא נותר עוד איש אחד בעולם.
את ממשיכה לנסוע ומודה בסתר ליבך למכונית חולפת,כולם עדיין חיים.
כשאת נכנסת סופסופ לסופר- גבר שחור שיער ומרובע עוצר אותך בתנועות נמרצות,ואפילו שאת עפופה צלילים מהאוזניות את יודעת שהוא אומר שאסור להיכנס עם רולר. 'אבל למה?' את שואלת בטון מסכן ולרגע הוא מתבלבל ושתכם מביטים אחד בשני אבודי עצות. אבל אז הוא מנופפ שוב בידיו ואת מהנהנת בתסכול. את מסתובבת ועומדת להסתלק, רק שלעזזאל עם הכל. את מורידה את הרולר חושפת גרב ירוקה אחת וגרב שנייה שחורה עם משבצות וורודות. את אוחזת את הרולר תחת ידייך והולכת, מחייכת אל העובד באדיבות. הוא מביט בך אובד עצות.
את בוחרת קולה, נשנושים, תפוח, שוקולד, ובירה- בהחלטה של רגע.
הבחורה שמאוחרי הקופה מדברת בטלפון ולא אומרת כלום כשהיא מעבירה את המוצרים, וזה בסדר גמור- כי את נועלת את הרולר, משלמת ויוצאת משם על מאה קמש, יורדת לכביש, כמעט נכנסת במכונית (שלא באשמתך) ונוסעת אל תוך הלילה.
שקט ורגוע, ויש לך אוכל, ומפתח ואת לא צריכה לדבר אם אפ אחד עד עוד יום וחצי, וגם ככה הפלאפון על שקט, והיידים והפרצופ שלך נוצצים ברחוב תחת המנורות, ואת מחזיקה את עצמך חזק ומחליקה אל תוך ירידה עצומה עם סופ שחור.
ואת צוחקת.