Forever Alone

"היי חברים רוצים לשחק איתי ?" אני שואל את קבוצת הילדים שיושבת בכיתה, מסביב לשולחן אחד.
הם מסתובבים ומסתכלים עלי ועל הכדור שאני מחזיק. חלק מעקמים את האף וחלק מסתכלים כאילו נפלתי מהשמיים
"לא" כמה מהם אמרו וחזרו לדבר עם אחד השני
"טוב.." מלמלתי לעצמי, ויצאתי עם פנים עצובות מהכיתה.
בחזרה הביתה ראיתי ילדים משחקים במגרש, התקדמתי אליהם עם חיוך
"אפשר לשחק איתכם ?" שאלתי את אחד הילדים. הילד הביט בי והנהן בראשו. הורדתי מעלי את התיק ורצתי אל המגרש. התחלנו לשחק, אבל שמתי לב שלא מתייחסים אלי בכלל.
הם זורקים את הכדור אל כולם אבל אלי לא. עצרתי את הריצה שלי וחזרתי אל התיק.
הרמתי אותו והלכתי הביתה עצוב.
נכנסתי אל הגינה של הבית ופתחתי את הדלת אבל.. הדלת הייתה נעולה
"גם היום אני יהיה לבד ?" שאלתי את עצמי בזמן שאני פותח את הדלת עם המפתח.
נכנסתי פנימה, הבית היה חשוך זרקתי את התיק בפנים וסגרתי אחרי את הדלת.
הדלקתי את האור, אבל עדיין לא ראיתי כי העיניים שלי ראו שחור בגלל היום הזה.
ישבתי מול המחשב, פתחתי את האתר שאותו אני אוהב, אולי מישהו חיפש אותי ושלח אלי הודעה.
חיוך טיפשי עלה על פניי אבל ירד אחרי שראיתי שיש 0 הודעות.
מה עכשיו אני יעשה, יצאתי מהאתר הזה ונכנסתי לאתר משחקים עלוב.
הדקות עברו להם ואני עצוב יותר, כל דקה שעוברת העיניים שלי מסתכלות על השעון.
מתי אמא ואבא יחזרו, אולי רק מתי שאני אלך לישון ?
מחשבה חולפת בתוך ראשי, אולי אני אתקשר לחבר מהכיתה, אולי הילדה שאותה אני מחבב מחוברת לאתר שבו הכרנו. אבל ברגע שאני מנסה לחייג הפלאפון שלו מכובה, והנה האינטרנט לא עובד בדיוק כשאני רוצה לדבר איתה.
למה הכל ככה בחיים שלי, למה הכל לא הולך לי, למה זה קורה לי.
גם עכשיו אני חוזר אל המיטה, לשים את הכרית על הפנים ולבכות.