Don't Starve: Wendy

אצבעות קטנות ויבשות ליטפו את מצוות האבן המחוספסת. העיניים של הילדה נראו כמעט ריקות. היא כרעה על ברכיה, על האדמה, ליד אחותה. R.I.P נחרט על המצווה באותיות מחוספסות. "אני לא מבינה מה זה אומר.. אני לא יודעת לקרוא.." היא אמרה, כאילו מדברת אל המצווה. "אביגייל.. המשחק הזה לא מצחיק אותי יותר.. איפה את?" שאלה בקולה הרך והצרוד. היא הייתה קטנה. היא עדיין לא ידעה צער מה הוא. לפחות לא צער עמוק יותר מאצבע שנחתכת מסכין חד פעמית. שיערה הבלונדיני הבהיר דמה לקש, הוא היה גושי ומלוכלך. לפחות הסרט הורוד הקטן שבו נשאר. נראה קצת שרוף ומלוכלך בקצוות, אך זה עדיין הסרט הורוד שלה. והחולצה שלה, הלבנה, נפוחת השרוולים, והחצאית הורודה הארוכה שלה. הכל נשאר, רק קצת יותר מלוכלך, קצת יותר ישן. היא עדיין נצמדה אל מצוות האבן. "אביגייל, אביגייל, איפה את".
עורב קטן נחת לצידה. הוא רק הביט בה בבורות וסובב את ראשו. היא ניסתה לסלק אותו עם ידה הצנומה והבהירה. לפתע הרגישה את הלכלוך והבוץ הכהה והיבש מתחת לציפורניה מפריע לה. העורב רק קיפץ במקומו ונופף בכנפיו השחורות. לאחר מכן, אכן התעופף משם. אבל הוא חזר. הוא חזר עם פרח קטן, לבן עלי כותרת. הוא הגיש לה אותו במקורו. "תודה," היא לחשה אליו. היא הסתכלה בחזרה על המצווה. צמצמה את עיניה. ופתאום, זה הכה בה. הדמעות החלו לזלוג ללא שליטה מעיניה, שבדרך כלל נראו ריקות הבעה, והיא מיהרה לנגב את לחייה ואת אפה האדום שבדרך כלל היה חסר צבע. היא הניחה את הפרח על האדמה שמול המצווה, מחבקת אותה ומלטפת באצבעות קטנות, יבשות, צנומות, מלוכלכות. "אני אנקום בהם, אני אנקום!" קראה בקול מנוזל ובעיניים רטובות ומבריקות. "אנחנו ננקום.." נשמע קול סהרורי מהאדמה היבשה. "ננקום."