COLD

היא קרה.
כל כך קרה.
אני לא יכולתי לעשות שום דבר. נאלצתי לשבת בצד ולראות אותה מתנדפת עם הרוח.
אז כשידעתי שזה סופי, ניתקתי אותה מהמכונות, ובלי שאף אחות תראה – הוצאתי אותה מבית החולים.
היא תמיד רצתה ללכת לים.
היא כל הזמן סיפרה לי על הגעגועים שלה לים ולשמיים הפתוחים.
אז הלכנו לים, נהיננו מהנוף. היא נשענה עליי – קטנה וחיוורת בין השמיכות שעטפו את שנינו.
"ג'ון?"
"כן?"
"אתה בא לכאן לעיתים קרובות?"
"את מנסה להתחיל איתי?", היא גיכחה, "לא אידיוט, אני פשוט תהיתי… איזו הרגשה יש כשאפשר לבוא לכאן בכל הזדמנות שצצה.
אתה יודע? אני אוהבת את זה. מאד. אני אוהבת את הים, את הריח, את הרוח, את החול והשמש… הכל נראה כל כך טוב. זה נראה כמעט מושלם."
הסתכלתי עליה, היא בהתה לאופק. ככל שקירבתי אותה אליי, הרגשתי את קור גופה. ידעתי שהזמן אוזל.
"ג'ון, אתה אוהב מישהי?"
"מה..?"
"שאלתי אם אתה אוהב מישהי."
"אה. אממ.. אני… לא יודע."
היא הביטה בי בשאלה, "מה זאת אומרת, לא יודע?"
"זה… פשוט מסובך. אני חושב שאני מאד מחבב אותה, אבל אין ממש סיכוי ש…"
"ש..מה?"
"שזה יקרה. שנהיה ביחד."
"ג'ון. איך זה לאהוב?"
"הבאתי אותך לים בשביל שתתחקרי אותי?"
היא חייכה קלות, חיוך קטן עם תמצית כאב, "בבקשה, תענה."
"אממ… לאהוב, זאת ההרגשה הזאת בלב, שאת מוכנה לסכן הכל בשביל אותו האדם, זה כאילו נתנו לך משקפיים, ואת רואה דרכם את האדם הזה – כאילו הוא האדם הכי מושלם שקיים עלי אדמות. זה אדם שנורא חשוב לך, ואת יודעת שתהיי אבודה אם הוא ילך."
"המ…"
במשך כדקה, שתקנו.
הסתכלנו אל האופק, וכל שנייה הרגשתי שהיא נמסה בין ידי. כמו הזמן שלנו ביחד.
"ג'ון. אני חושבת שאני מאוהבת."
"זה נהדר."
"כן…"

הגיעה השעה. לקחתי אותה בחזרה לבית החולים. בדרך חזרה במכונית, היא נרדמה ונראתה יותר חיוורת מבדרך כלל. היא ניראתה כאילו עשויה זכוכית.
ברגע שחזרנו אל חדרה, היא נפלה בכאב על ברכיה.
"היי!"
"ג'ון, כואב לי.", היא חייכה אליי, "אני יודע, אני מזעיק עזרה!"
"לא ג'ון, לא כזה כאב. זה כאב טוב. אני מרגישה מעולה."
לא הבנתי אותה, אבל האמנתי בה. אימצתי אותה בידיי חזק, מתנגד לקור גופה. לאט לאט, ישיה נכרכו סביבי גם, והרגשתי את ראשה הקטן על כתפי הרחבה.
היא קרה.
כל כך קרה.
"היי… ג'ון…"
"הממ?"
"אתה יודע? אני אוהבת אותך. מאד. והלוואי שהיה לנו רק עוד קצת זמן…"
"גם אני… אוהב אותך… מאד…"
"הכל יהיה בסדר ג'ון. באמת. אני מבטיחה. שבועת זרת."
דמעה קטנה גלשה על לחיי, "שבועת זרת.", השבתי לה.
הרגשתי את הכתף שלי נהיית רטובה יותר מרגע לרגע. הרמתי אותה אל המיטה, וחיברתי בחזרה לכל המכשירים שמסביב. התיישבתי על השרפרף שעמד ליד המיטה, והנחתי את ראשי על בטנה. היא ליטפה את ראשי בעדינות.

האזעקה.
האזעקה פועלת.
כולם – הרופאים, האחיות, האחים – ממהרים להיכנס לחדר ולדחוף אותי הצידה.
ננעלתי מבחוץ.
אני שומע כמה צעקות, ומכות חשמל.
זה נגמר. ידעתי.

לא באתי להלוויה. לא יכולתי לסבול את זה.
במקום, פשוט ישבתי על חוף הים, ובהיתי אל האופק.
יום אחד, אני אקבל מספיק אומץ לבקר אותה. אבל לא היום. היום אני אשב פה, ואזכר בכל מה שעברנו ביחד, פשוט ככה.
אני יודע שאני כבר לא מי שהייתי, ושההורים שלי מודאגים מאד לגבי.
רציתי לספר, שהכל בסדר, שידעתי שזה יקרה. אבל כבר מזמן אני לא מדבר. אני לא יכול. אין לי כוח.
יבוא היום, שבו באמת הכל יהיה בסדר, שבו אפסיק לבוא לים ולבכות. אני אחזור מתישהו לדבר. אולי גם לחייך.
אני גם אבקר אותה.
בנתיים, אשב פה לבד, איפה שאמורים לשבת שניים, ואתגעגע.

הכל יהיה בסדר. היא הבטיחה לי שהכל יהיה בסדר.