broken heart

השעה מאוחרת. אחת או שתיים בלילה.
אנחנו יושבות בעליית הגג המוארת.
מדברות על נושאים פשוטים, לימודים, פגישות, בנים.
היא יושבת על הספה לידי, זרועותיה כרוכות סביבי חזק, היא לא מדברת.
"את יכולה לשכב" אני לוחשת באוזנה,
היא נענית לבקשתי, מניחה את ראשה על הברכיים שלי.
אחרי כמה דקות אני מבחינה שכל הבנות מסתכלות עליה, אני מביטה למטה, היא נרדמה.
"טוב, זה כבר באמת מאוחר, אנחנו נלך לישון" אחת הבנות אומרת, כולן מסכימות איתה ותופסות להן שק שינה, שמיקמנו על הרצפה מוקדם יותר.
האור הצהבהב עדיין דלוק, היא עדיין ישנה.
מה אני עושה? אני לא יכולה להעיר אותה, היא נראית כמו מלאך קטן, עיניה עצומות בעדינות, פיה מעוקל בחצי חיוך קטן, שיערה מסתיר ברישול את עיניה העצומות.
אז אני מרימה אותה, למרבה ההפתעה היא קלה להפליא.
תכניותיי הן לשים אותה במיטתי, שבמורד גרם המדרגות.
אני מגיעה לחדרי ופותחת את הדלת, חריקה קלה נשמעת.
האור היחיד שמאיר את החדר הוא פרץ קטן בתריס האטום המחדיר מעט אור מנורות רחוב בפס קטן אל החדר.
היא כנראה ישנה עמוק, כי היא לא פותחת את עיניה פעם אחת כשאני מסדרת את הכריות, מניחה אותה על המיטה ומכסה אותה בשמיכה עבה עד לצווארה.
אני מתכוונת לצאת מהחדר כשאני שומעת לחישה קטנה המיטה.
"אל תלכי" קול צרוד לוחש, אני מתקרבת.
היא לוחשת את זה "בואי. כנסי." היא לוחשת שנית, אני באה לצידה ועוטפת את השמיכה הרכה סביב גופי.
היא לוקחת את ידי ואוחזת בה חזק. בצורה כזאת שגם אם אנסה בכוח אני לא אצליח להשתחרר.
היא שוקעת בשינה, ראשה צונח באיטיות על כתפי.
ורגע לפני שאני שוקעת בשינה לידה, אני שומעת לחישה חלשה, אפילו יותר חלשה מהקודמת.
"אני הבנאדם האחרון שאת צריכה לפחד שתאבדי"
כשאני מתעוררת מחלומי כמובן שהצד השני של המיטה קר כקרח.