1

כה חזק הוא, אך לא כמוני.
אני מחייך ומניף את החרב מעליו בקלות רוח.
המזג אוויר אפרורי. השמיים סגורים וטל יורד על הארץ.
מקיפים אותנו עצי הסתיו, שנשרו עליהם עוד מזמן.
החרב פוגעת במצחו, והוא מנגב עם ציפורניו החדות כתער את הדם.
לפני שהוא מספיק לדקור אותי עם ציפורניו המאיימות, אני מוציא חץ במהירות ומותח אותו.
'באיזה מהירות הוא השתחרר', אני חושב בעוד החץ מפלח את ליבו השחור.
אני פונה לאחור לעבר בריאנה.
היא עברה דברים לא פשוטים עד עכשיו, ובת כמה היא כבר? שבע?
אני מחייך אליה. היא לא השתנתה.
הדמעות מתנוצצות בעיניי התכולות והיא מסתכלת מעלה, אך לאן?
ואז אני רואה אותו.
עיניו מסתכלות עליי ועל פניו מתנוסס הרשע הטהור.
עורו האדום כשושנים מסתיר את הדם, אך נראה שהדרקון גוסס.
הוא שואג עליי באימה בעוד אני עומד דום.
אני מתכונן שייקח אותי, שאני אוכל לפצח את פניו סוף סוף, אך לא.
בחיוך גדול הוא לוקח במהירות את בריאנה שמסתכלת לכול עבר בפחד.
"לא!" אני צועק, אך זה מאוחר מדיי.
היא כבר מתה, מתה, מתה. אני מביט בעצמותיה המתפוררות לרגליו של הדרקון.
רוח נשמתה עיזבונה, והיא כבר לא קיימת יותר בעולם הזה, העולם האפור כשלג מלוכלך. אני נשכב על האדמה הלחה ומחכה שייקח אותי אליהם. אל כול אלה שהרגתי בטיפשותי, שחשבתי שאני יכול הכול, כמו גיבור בסיפורים ישנים.
רגליו הענקיות מתרוממות, ואני מחכה למכה הסופית וסוגר את עיניי בחוזקה.
אך זה לא מגיע. אני פותח את עיניי בהפתעה.
"הוא הלך, איננו עוד, כולם.." אני לא מצליח לסיים את סוף המשפט,
ואני שוכב על האדמה הרכה, מת.