אתה נשארת אותו הדבר.

ברגע הזה שבו מזכירים לך את מה שקרה, את העצב, את הקושי, את ההדחקה. באותו הרגע- זה מרגיש כמו סטירה מצלצלת. כאילו מישהו בא וצעק לך לתוך האוזן: "אתה לא שוכח מה לא בסדר איתך נכון? כי זה עדיין נמצא שם. זה עדיין מפריע. זה עדיין כואב.."
באותו הרגע דמעות נקוות בעיניים. נוצר גוש בגרון וקשה לבלוע. גוש של זיכרונות רעים, שעומד באמצע הגרון. ואי אפשר לנשום בצורה סדירה. וצריך להסתיר את הכל. צריך להתנהג כרגיל- אסור להתפרק, אסור לבכות. אסור להראות שזו נקודה רגישה. צריך לבלוע את הגוש הזה עמוק עמוק ולהחזיר אותו למקום שלו. למקום שלו בתוך הלב של כל אחד מאיתנו. למנוע מהדמעות לרדת, לא לתת להן לפרוץ. להסדיר את הנשימה, לנסות להירגע כמה שיותר. ואז ללכת. פשוט ללכת. למצוא תירוץ שיהיה מספיק טוב- כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהלכת בגלל שזה כואב לך. בגלל שזה מפריע לך. בגלל שזה מציק לך. בגלל שזה עומד לך באמצע הגרון. ואחרי שהלכת וכבר התרחקת מהכל- אתה בוכה. בוכה בלי הפסקה. בלי לנשום. בלי לדבר. בלי לחשוב על שום דבר.
כי לפעמים כשמזכירים לך בפעם השנייה, או השלישית את אותו הפרט שלא בסדר לגביך- זה כואב יותר מבפעם הראשונה.