שו-טו-שו וטווווו שו – שו

אני חולה דיאליזה, הסיכויים שלי לשרוד עוד שנה קטנים מאוד.
ברגע זה אני במחלקה ומכונת הדיאליזה מספקת את צלילי הרקע והם נשמעים בערך כך: שו-טו-שו וטווווו שו – שו.
אני חצי שוכב ,מנסה להתרווח בכורסא של בית חולים, מחובר למשאבות וצינורות, ורואה את הדם שלי עוזב את גופי ועובר תהליך של הטהרות שאילו אפשר היה לעשות כך גם לנשמה, הייתי כבר מזמן מחליפתה של אגנס ג'ונקסה בויאג'ו, הידוע גם כאם תרזה המבורכת של כלכותה.
אני בסוטול, המחשבות רצות, אני נתקע, המוח שלי כמרקחה, פועל בקדחתנות, כמו של ג'נקי שהזריק קראק.
אולם בניגוד לו, בעת שהמערכת אצלו מתמלאת בפסולת כימית שמעבירה אותו לעולם של הזיות קשות, אני נפטר מן הפסולת ומתחיל מחזור של שלושה ימים נקיים, בערבון מוגבל מאוד.
"שו-טו-שו וטווווו שו – שו."
אני יוצא למסע נטול נשמה, כי הנשמה שלי מתפתלת בצינורות של מכונת הדיאליזה, מסע במחשבה. זו מחשבה נקיה, בלתי תלויה ובלתי משוחדת שרצה אצלי מרתון. אני רץ לבד, אפילו לא נגד השעון, אני רץ כדי להתרחק ולא כדי להגיע, אין לי יעד או מקום, רק סוף שהו גם חדלון.
אני בודד מאוד.
זו בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים שכול הרצים האחרים הקדימו אותו והתחרות ייתרה את עצמה עבורו אבל הוא רץ בכול זאת.
לשם מה לרוץ אם כן?
אם אפשרוש כעת, יפסיק ה"שו-טו-וטווו, שו – שו", ואני אפסיק לחיות.
***
"אפשר לראות את החיים כגזר דין מות ללא תאריך, אבל אפשר גם אחרת, לראותם כחנינה, על תנאי, ללא תאריך תפוגה, וזה נכון גם להפך, בסוג של סחטנות אלוהית שלא מסתיימת עד הסוף".

איזה משני חצאי האמירות מורבידית פחות? זו הראשונה, הפסימית, או שמא השנייה, שהתחפשה לעליזה, אולם לא משאירה שום תקווה, NON, WHAT SO EVER.

האמת, בעיני אין הבדל משמעותי בין שני ההיגדים שמשויכים ל"יואכים הופשטטל", (אוניברסיטת יינה, תורינגיה, circa 1800), כמו, שאין הבדל של ממש בין אופטימיות לפסימיות, למעט אולי במפלס האטימות, שגבוה יותר אצל האופטימי, על אף שאינו נעדר מן המאפיינים הדומיננטיים של רואי השחורות.

ולשם דיון בסוגיה, ננתח אמירה, שנדמית שטוחה כמו הפלטפוס של אכילס*, למרות שיש בה עומק פילוסופי בלתי מבוטל, שלא היה מבייש אפילו את ארתור שופנהאואר, אשר קנאתו להגל הביאה לפיטוריו מאוניברסיטת ברלין, (על אף שאת הדוקטורט העניקו לו ביינה, פחות או יותר בתקופה שלימד בה האדון הופשטטל, שדנתי בהיגדו למעלה וביססתי עליו את המסע שלי בזמן שהתחיל רע מאוד).
***
"אתה יכול לקיים יחסי מין פעם ראשונה עם אותה בחורה רק פעם אחת, וזהו", מצטט ארוין יאלום, את ארתור שופנהאואר בספרו "הריפוי של שופנהאואר" **.
המשפט הזה יכול להיות רווי באופטימיות, אם הדגש בו על הייחודיות של יחסי המין בפעם ראשונה, שהיא גם היחידה מן הסתם, באופן אבסולוטי, מאידך פסימית לגמרי, מן הבחינה של הפסד הראשוניות, (חשבו על משמעות האוטנטיות, הכיבוש, שהם רק חלק מן הניואנסים שאובדים לנצח בתום הזיון).
אפשר כי המלכוד שטמון באמירה הזאת (שכוללת גוונים טאוטולוגיים), נמצא בבסיסם של חיי הפרישות שגזר על עצמו ארתור שופנהאואר, שלא התחתן אף פעם, אולם הרהוריו בתחום החוויה המינית, שימשו רבים וטובים, כמו גתה, ווגנר, ניטשה ופרויד, שחלק גדול מן ההתייחסות לתת המודע אצלו, (פרויד), מתבסס על הערות שלו כמו גם רמיזותיו על הדומיננטיות של המין בחיי האדם, שהדיון בו היה סוג של טאבו לפניו, ללמדנו כי יש הבדל תהומי בין "מחשבה על והמעשה גופו", וזה נכון לכל תחום של החוויה האנושית, בהחלט לא רק לסקס.
"שו-טו-וטווו שו – שו" אומרת המכונה ואני נזכר בקיום שלי כדי להפליג בזרם האסוציאציות שאני מייחס למנגינה שמכונת הדיאליזה משמיע.
כך, זכייה מכול סוג, יכולה מצד אחד לרומם את נפשו של הזוכה ומן הצד האחר, להרוס את המוטיבציה שלו, ולשמש מוטיב של סירוס, אלא אם מעינות האמביציה שלו בלתי נדלים. זו תכונה מאוד חשובה אצל פוליטיקאים ואלי הון, אולם היא צריכה להתחבר לרדידות, כדי להיות ממש אפקטיבית ולהצליח בתהליך הבלתי לוגי בעליל שאנחנו קוראים לו קריירה ובחירות.
ואז בהבזק של מוזרות הפנמתי פתאום למה ואיך הפכתי לפילוסוף.
אם נחזור למשפט הפתיחה, ולראייה כביכול שונה ביחס לחוויה שנגזרת ממנה, נניח כמו הצלליות במערה של אפלטון לעומת העולם הפנימי אצל קנט וארתור שופנהאואר, נראה שאצל שתי גישות כביכול שונות, החוויה בעצם אקזיסטנציאלית, ודווקא בדיסציפלינה הזאת, הדיון בניכור האנושי ובאלמנטים של חילון שנובעים ממנה, נפגשים האופטימיות והפסימיות במידה מסוימת, ושתי הגישות האלה יכולות להיות רצויות ולגיטימיות, מן הבחינה האתית לפחות, על אף שהמידה הזאת, האתית, במציאות של היום, נדמת מיותרת לחלוטין מכול הבחינות.
כך, בסוגיה הזאת אני רוצה לדון אתכם, בשעות של השעמום שמצפות לי, עד שהמכונה המבורכת הזאת, תנקה את דמי מפסולת של שלושת הימים האחרונים, כדי להתחיל לאסוף פסולת חדשה שתהיה קרוב לוודאי די דומה לזאת.
ובהבלחה אקראית של גרוטסקה מחשבתית, דמיינתי את ג. יפית, מוכרת "אינסטנט מוסר" באריזות של קילו, או לפי שעות שימוש, במחיר של שכר חודשי לעובד הייטק, שמוסר מעניין אותו כמו כליפת השום או השלג בתל אביב ב – 1953.

ואז ה"שו-טו-וטווו שו – שו" קורה אותי לסדר. אין זה יעה שגוסס ייתן לסרקזם להשתלט על מחשבותיו, לעניין כזה בשלב כל כך קריטי של חיי, יכולים להיות השלכות בלתי סימפטיות, אעשה מאמץ של ממש ללכת על תודעה פוזיטיבית, מבטיח, לחשתי לעצמי מתוך הכרה שאני לא רק הולך למות אלא גם הופך לקיצת אידיוט.
***
אינו יודע היכן אהיה בעת שתקראו את השורות האלה, בעיקר כי אזלה בי האמונה בהכול.
אפשר שבעת שאתם קוראים אותי, אני בדיוק בשיחת הבהרה על סטיות תקן בלתי רצויות אצל ראש הלשכה של הקב"ה או הקונקורנט התחתון.
***
זהו, התעוררתי, האחות נתקה אותי מן הצנרת, יש לי עוד שלושה ימים לחיות אותם כמו, או כמעט כמו, בן אדם.

סוף, בינתיים, להתראות.

*למרות שהעקב כמסובב נשמע פי כמה יותר סקסי. (אולם דווקא בו, בפלטפוס, הסיבה לפגיעותו, למרות הקונספט של העקב, שאינו אלה המצאה, של הוגים אלמוניים, שרצו בעיקר לרומם את הומרוס).

**הריפוי של שופנהאואר – ארווין יאלום, כינרת, זמורה – ביתן, דביר 2004, ע' 38.

***כי בעצם הדיאלוג מתנהל בין הקיצוניים שלהם ושלנו, ולנו, לרוב האמתי, בזכות פחדנות ההנהגה, אין סיכוי של ממש לבטא את דעותינו.