השמש שוקעת
היום העמוס נגמר, חלף לו כמו עלה יבש הנסחף בזרמה המרנן של הרוח הלחה. האיש הצעיר הביט בשמיים הצבועים בארגמן, צופה בשמש השוקעת כשהיא נבלעת אל תוך הנהר. שלווה חדגונית תקפה אותו לפתע, כמעט כאילו מחשבותיו הטרודות פסקו לפתע, מאפשרות לו לראות את האמת המקסימה והפשוטה.
הוא צפה כשמעגל החיים הסתובב לו בתומו, הוא צפה כשחוטי החיים הרבים נגזרו, והוא צפה כשחוטי אחרים נשזרו בתוך הסריג שמהווה את כולנו. הוא צפה בחלומותיו נבנים ונחרבים, הוא צפה באוהדיו גוססים ובשונאיו מנצחים, הוא צפה כשיקיריו נעלמו, כשההזדמנויות התמוססו, כשהרגעים התבזבזו.
הוא צפה כשכל זה קרה, אבל הוא היה אדיש לחלוטין. האיש הצעיר היה סתם איש. לא חכם מדי, לא טיפש מדי, לא מבריק או יפה תואר, לא מדהים או יצירתי. הוא היה איש ממוצע, שבמקרה שם לב לפרטי – פרטים. אך בתור איש שגרתי ורגיל, עיניו ראו אך ורק את מה שעמד מולו. הוא ראה, הוא צפה, הוא שמע, אך הוא לא הבין. ובתור איש רגיל שלא מבין, הוא צפה בשמש השוקעת אל הנהר, הוא צפה רק לרגע, והרגע? עבר.
תגובות (1)
אהבתי