המוזיקה שנוצרת.

אצבעותיי נעות במהירות על מקשיו של הפסנתר, ואני מרגיש את המוזיקה חודרת בתוכי. זו המוזיקה שאני יוצר, המוזיקה הנדירה, שכל אדם יכול למצוא בעצמו.
ועכשיו? אני יוצר אותה. מי היה מאמין, שאני? ילד כל כך מוזר בכל היקום הזה, אצור מוזיקה, מי היה מאמין?
לפעמים אני חושב על העתיד שלי, ויודע כי זה הוא עתידי-המוזיקה.
כשאלוהים נותן מתנות, לוקחים אותן, ואני את שלי קיבלתי מזמן, מאז שאני זוכר את עצמי המוזיקה שוררת בעולם הקטן והצנום שאני חי בו.
ולפתע אני מסתכל לאחור ורואה את כל חיי, את כל הזלזול מצד המורים, את כל הזלזול מן ההורים. את הכל אני רואה. אבל עכשיו אני, כן אני יוצר מוזיקה, מוזיקה מהלב, מוזיקה שאדם צריך לחוות אותה כדי להתחבר אליה.
מוזיקה בעייני נשמה אחד ענקית, שנוצרה מכל כך הרבה מקומות, לכל אחד עצמו יש מוזיקה משלו. הנשמה שמחזיקה אותו.