אעעעאעאעאעאעעעע הצלחתייייייP:
תהנווD:

ללא שם

30/06/2011 831 צפיות 4 תגובות
אעעעאעאעאעאעעעע הצלחתייייייP:
תהנווD:

"רוצה לבוא היום למקדונלד'ס?" שאלה ליהי וחיכתה לתשובה. התשובה התמהמהה להגיע והיא הסתובבה לעברה של חברתה.
"שושן?"
"למקדונלד'ס?" חזרה הנערה הבהירה, בעלת הגוף המעט מלא. "לא. לא נראה לי."
"למה?" ליהי התיישבה לצידה ומשכה את הגומייה שאספה את שערה הבלונדי, שהתפזר כעת על כתפיה וכיסה אותן.
"לא… לא יודעת." גמגמה שושן בחוסר נוחות. "לא בא לי, לא יודעת."
"טוב, בסדר." חייכה אליה ליהי ונופפה באצבעה לעברה. "אבל את מפסידה – איתי גם בא." היא הביטה על חברתה בציפייה שתסכים, ואכן, זה מה שקרה. "איתי בא?" שושן חככה בדעתה ומבטה היה מהוסס שעה שאמרה: "טוב."
"סך הכל מקדונלד'ס, שושן!"
"טוב, בסדר, אמרתי שאני באה!" שושן התיישרה במקום בעצבנות.
ליהי רצתה לומר משהו, אבל המורה נכנס לכיתה באותו הרגע. היא השעינה את לחיה על כף ידה והציצה בשושן.
חברתה לכיתה, שהייתה החברה הכי טובה שלה, גרה באותו רחוב שגרה היא, מה שגרם לחיזוק הקשר ביניהן. לכן לא היה גם פלא שהאדם הראשון – והיחיד בינתיים – שסיפרה לו שושן על איתי היה היא, ליהי.
ברגע הראשון שנכנס איתי לכיתה י"א והוצג בפני התלמידים – זיהו בו בנות רבות פוטנציאל למשהו. הוא היה חתיך, או כמו שהגדירה איליין בהערצה: "הורס. למה היופי הזה מתבזבז על בן?!"
במהלך החצי שנה שחלפה מאז תחילת הלימודים נדבקו לאיתי הרבה בנות. בימיו הראשונים בתיכון ליווה אותו מעגל צמוד של בנות מלהגות לכל מקום שהלך, אך ככל שעבר הזמן התרגלה הכיתה גם לאיתי, התלמיד החדש שלהם, והוא השתלב ביניהם בטבעיות והיה לתלמיד מקובל.
שושן, ברגע שראתה בפעם הראשונה את איתי, חשבה דווקא שהוא סנוב. ככל שהכירה אותו יותר וראתה שטעתה בשיפוטה – הוא היה אהוד על הרוב המוחץ של הכיתה – חיבבה אותו יותר ויותר.
ליהי הייתה לצידה כשגילתה – להפתעתה – שהיא בעצם מאוהבת באיתי. אהבה חסרת תקנה.
מאז שהבינה זאת ניסתה בתחילה להתחמק מחברתו של איתי, אך ויתרה אחרי כמה ניסיונות. ליהי ניסתה לשכנע אותה לדבר איתו, אך שושן העדיפה להעריץ אותו מרחוק, היא הייתה חסרת ביטחון בעצמה והייתה בטוחה שהוא בסך הכל יצחק עליה, ושום דבר לא יתפתח מזה. כל ניסיונות השכנוע של ליהי עלו בתוהו, אך עמדה בהבטחתה: לא לספר לאף אדם בעולם.
הסיבה ששושן לא פנתה לאיתי לא הייתה כי היא חשבה שהיא לא יפה. שושן דווקא הייתה יפה; אמנם גזרתה הייתה מלאה מעט, אך תווי פניה היו מושכים. שערה הבהיר שיווה לה מראה של מלאך, ועיניה התכולות הציצו מבעד לריסים ארוכים. היא אף כיכבה פעם בשער מגזין התיכון.
הסיבה הייתה מבנה גופה של שושן.
טוב, זה דווקא לא היה חדש. שושן התייסרה בהמון דיאטות שכל אחת מהן שבקה חיים אחרי מעט זמן. היא חשבה שהיא מספיק מלאה בשביל דיאטה. לא, היא לא חשבה שהיא שמנה, היא ידעה שהיא לא כזאת. אבל היא הייתה בטוחה שיש לה הרבה מה להוריד. ומה לעשות, היא פשוט לא הצליחה.
כישלונותיה מילאו אותה חוסר ביטחון והרגשת כישלון, שהיו הסיבות לכך שלא העיזה לדבר ישירות עם איתי על רגשותיה.
ליהי שנאה לראות את שושן מביטה באיתי במבט ארוך בזמן שידעה שהיא ודאי מתייסרת בתוכה.
בתקופה הקצרה שהייתה לאיתי חברה – ליהי חשבה ששושן בטח חיה בסיוט מתמשך. היא נראתה והרגישה זוועה. רק כאשר נפרדו השניים חשו השתיים הקלה; שושן מסיבות מובנות, וליהי, שריחמה על חברתה והתפללה שהכל ייגמר.
ליהי לכסנה מבט אל צדודית פניה של חברתה והרגישה רחמים. עד מתי היא תוכל להמשיך ככה? מה יהיה איתה? הלוואי שהיא –
"גברת ליהי, אני מבקש הקשבה!" המורה הביט בה במבט חמוּר ודפק קלות על הלוח.
ליהי התנערה באחת והתיישרה במקומה. לא עכשיו.

***

"באת בסוף!"
"ברור. אמרתי שאני אבוא." חייכה שושן בעצבנות. היא נראתה מתוחה. "את בסדר, שושן?" ליהי הנמיכה את קולה ונעצה בה מבט שואל. "כן-כן, בטח." ענתה שושן במהירות רבה מדי. ליהי משכה בכתפיה והחלה לצעוד עם השאר לכיוון המרכז.
כשישבו כבר במקדונלד'ס אחרי שהזמינו את מנת ההמבורגר-וצ'יפס הקבועה שלהם, שמה ליהי לב ששושן נראית לחוצה באופן מוזר.
"שושן, את בטוחה שלא קרה כלום?" לחשה לה בתקיפות. שושן הנהנה בראשה במהירות, עוטה על פניה הבעה מחויכת שלא הטעתה את ליהי לרגע. "הכל בסדר." ליהי החליטה להניח לה. לא רוצה לא צריך.
בזמן שסיימו את הארוחה וישבו ופטפטו על בטן מלאה, נחפזה שושן לשירותים. היא חזרה רק אחרי כרבע שעה, פניה שטופות וחיוורות מעט.
ליהי לא שאלה הפעם כלום. התנהגותה המסתורית של שושן הרגיזה אותה.
מאז, בכל ארוחה משותפת כזאת, יצאה שושן לשירותים לרבע שעה או יותר, והדבר לא עורר עניין רב מדי. רק הערה אחת שנשמעה מפי סמדר הצינית הצליחה לערער את שושן.

***

"שלפוחית רגישה?" התיזה כשקמה שושן באחת מהארוחות הנצחיות במקדונלד'ס. שושן הפילה לרגע את מסיכת ה'אני-בשליטה-הכל-בסדר' שעטתה על עצמה, אבל תוך שנייה התעשתה והישירה אל סמדר מבט בוטח. "כן, אוקיי? יש לך בעיה?" סמדר גיחכה ואיתה כמה נערים, אבל נער אחד התערב. זה היה איתי.
"היי, תרגיעו, אנשים! סמדר – אולי חלאס?" הוא שלח אליה מבט נוקב והיא חייכה בהקנטה. "רומן חדש צומח לו? שיהיה בהצלחה." לגלגה.
איתי שלח אליה מבט מבטל שהנמיך את גאוותה. "סמדר, פשוט תהיי בשקט."
סמדר לא העיזה להוציא מילה נוספת ורק שלחה מבט ארסי לעבר שושן.
אחרי הפעם הזאת כבר לא נשמעו שום הערות על יציאתה הקבועה של שושן מיד לאחר האוכל. גם ליהי לא חשבה שמשהו לא בסדר. רק מבטו המוטרד מעט של איתי ליווה את שושן ביציאתה.

***

ליהי צנחה במושב סמוך למושב בו ישבה חברתה. "שושן. מה קורה? וואו, איזה חם בחוץ…"
"היי ליהי." אמרה שושן בקול מסויג, מרוחק.
"הרבה זמן לא דיברנו," אמרה ליהי והתעלמה מנימת הקול של שושן. בטח סתם מצב רוח מטופש.
"כן." מלמלה שושן בחוסר רצון והשתעלה. "לא היה לי זמן בזמן האחרון."
"אוה. אז… רגע! היי, שושן, את באה איתי לקניון היום? אני חייבת לקנות בגדים. ואני צריכה גם להסתפר טיפה. מה את אומרת? באה איתי?"
ליהי זיהתה היסוס שהכאיב לה. מה עשיתי לה? תהתה. לא אמרתי או עשיתי משהו שונה מהרגיל. מה העניין?
"אני… אולי מחר? אני לא יכולה היום."
ליהי הביטה על שושן בחשד. היא אמרה את זה כדי להתחמק או כי היא באמת לא יכולה?
"אוקיי." אמרה בקול נינוח. "מתי את כן יכולה?"
"מתי שאת רוצה."
"ארוחת צהריים פלוס?"
"לא-לא." מיהרה שושן לענות. "אחר הצהריים או משהו. טוב?"
"טוב…" ליהי כיווצה את מצחה והביטה על שושן בתהייה. שושן קמה ממקומה במהירות, מלמלה 'שלום' חטוף, ו'נדבר כבר', ונעלמה.
ליהי עיוותה את פניה. מעניין אם היא תבוא.

***

שושן באה. עם הבעת פנים מרוחקת, אבל באה.
הבילוי היה דווקא ממש נחמד. ליהי קנתה כמה ג'ינסים וחולצה, ואף שכנעה את שושן לקנות תיק חמוד שראתה. הריחוק איתו הגיעה שושן התפוגג במשך הזמן והיא התנהגה רגיל לחלוטין. הן צחקו יחד ונהנו ממפגש חברות משותף.
אחרי בקבוק הקולה שבו תמיד קינחו בילויים מעין אלו – שושן העדיפה מים – הן נפרדו בחיוך כל אחת לביתה.
בבית, ליהי חייכה לעצמה בזמן שהוציאה את הבגדים החדשים שקנתה זה עתה מהשקית. הכל בסדר. הרהרה לעצמה בסיפוק, לא קרה שום דבר.
אבל כן קרה משהו, כנראה. כי יומיים לאחר מכן נמוג מצב הרוח המרומם של שושן, והיא חזרה לריחוק ולהתבדלות שאפיינה את התנהלותה החדשה.
בתחילה ליהי הרימה גבה, ניסתה לשבור את החומה שבלי לשים לב הלכה והתגבהה ביניהן – ודרך אגב, לא רק ביניהן, אלא בין שושן לכל אדם אחר – אך אחרי כמה ניסיונות כושלים, שלא הצליחו כמו אז, עם הקניון, התייאשה מעט והחליטה שאם שושן רוצה במרחק הזה, היא תכבד אותו. וכך היה. הן דיברו מעט מאוד בבית הספר, והקשר היחיד שנשאר כמעט רגיל לחלוטין היה הארוחות המשותפות במקדונלד'ס בהשתתפות החבר'ה הקבועים, ביניהם ליהי, שושן ואיתי.

***

"תגידי…"
ליהי הרימה את ראשה בפליאה. הקול היה של…
איתי עמד ליד שולחנה בפנים בוטחות וחייך אליה. "היי, ליהי."
"אהלן." היא הרימה גבה. "רצית משהו? סורי על הנפנוף, אבל אני פשוט באמצע השיעורים בטריגו, ואם המורה- "
"לא-לא. רק שנייה." הוא אמר והתיישב בכיסא לידה. היא חייכה וחשבה שהלוואי ששושן הייתה כעת במקומה. החיוך נעלם מהר מאוד. מתי דיברנו בפעם האחרונה?
"כן?"
"תגידי…" הוא התחיל שוב, מגרד באצבעו את קצה השולחן בעצבנות-מה. "ראית אולי את שושן?"
"שושן?" היא הרימה גבות בשעשוע. משהו הולך פה? הלוואי!
"לא-לא," הוא התעשת וחייך אליה חיוך קטן. "אני עושה איתה את העבודת חקר, זוגות שהמורה קבע, את יודעת. אז חיפשתי אותה… את יודעת איפה היא? בכלל בזמן האחרון בקושי ראיתי אותה," המשיך בשטף, עיניו מצטמצמות. "רק למפגשים במקדונלד'ס היא באה, וגם זה בקושי… קרה לה משהו?"
הוא נבוך לפתע. "כאילו – לא משנה. פשוט – ראית אותה?"
היא הרצינה. "נראה לי שקרה לה משהו, אני לא יודעת. הלוואי שידעתי. ובקשר למה ששאלת – לא, אני לא יודעת איפה היא." היא שפשפה את מצחה. "יכול להיות שהיא תבוא עכשיו. לקחת את הדברים לטריגו, אתה יודע."
"כן." הוא אמר וסובב את ראשו לבדוק.
"לא, היא לא פה." אמר אחרי שסרק את הכיתה. "לא משנה, תודה בכל אופן." הוא התרומם וחייך אליה חיוך רפה ונראה כאילו מוחו כבר במקום אחר. "ביי."
"ביי."

***

אחרי חודשיים בהם ליהי בקושי דיברה עם שושן, היא הבינה שקרה משהו יותר רציני ממש שחשבה. היא ניסתה לדבר איתה כמה פעמים ברצינות, אך כל פעם כזאת התחמקה שושן בטענות שונות. הפעם החליטה ליהי לא לוותר. כשנגמר השיעור ושושן קמה ממקומה, תפסה ליהי את שרוולה.
"רגע, שושן. שבי רגע, אני רוצה לדבר איתך."
שושן הביטה בה בעצבנות והתיישבה. "אה? רצית משהו?"
"שושן, מותק, מה קורה? את כבר בקושי מדברת איתי, אני מתגעגעת…" ליהי הביטה עליה בציפייה לשמוע סוף סוף מה קרה, אבל כצפוי, שושן ניסתה להתחמק.
"הכל בסדר, אני… לא יודעת. לא יצא לי לדבר איתך בזמן האחרון ו- " היא ליהגה בעצבנות.
"וואו, שושן!" קראה לפתע ליהי שמשהו משך את תשומת ליבה. מימדי גופה של שושן. "את מצליחה בדיאטה? וואו, ילדה, איך הצלחת?!" שושן, למרבה ההפתעה, מלמלה משהו לא ברור וקמה במהירות, מותירה מאחור את ליהי הנדהמת והנעלבת לבהות בגבה שהפך דק יותר, מתרחק.

***

בשבועות הבאים התרחקה ליהי מעט משושן בעלבון. שושן ככל הנראה לא שמה לב.
בארוחה שנקבעה לאחר שבועיים הגיעו רק מספר מצומצם של חבר'ה, היא, שושן ואיתי היו מביניהם.
ליהי נזכרה בדקירת כאב ששושן כבר לא דיברה איתה יותר משלושה חודשים על איתי. על שום דבר בעצם.
כשסיימה את המנה שלה קמה ליהי ופנתה לשירותים, כשכולם עוד אכלו. היא התעכבה שם מספר דקות, וכאשר יצאה החוצה לשטוף ידיים בכיור – ראתה את שושן. שושן רכנה מעל הכיור הפינתי, תחבה אצבע לתוך גרונה והקיאה את כל המנה שאכלה זה עתה.

ליהי נותרה קפואה במקום בתחושת זוועה מתגברת. איך לא ראיתי! הזדעקה בקרבה. היא קלטה באימה עד כמה רזתה שושן, זרועותיה הדקות משאירות מקום רב בשרוולים שפעם היו צמודים לידיה. גווה היה דק. דק הרבה יותר מדי.
שושן שטפה את פיה והסתובבה. היא נעצרה כשידה על פיה באימה, עיניה על ליהי.
ליהי הייתה הראשונה שנעה. היא התקרבה במהירות אל שושן וחיבקה אותה בעוז, דמעותיה זולגות עליה, על שושן, על כל החודשים ששושן סבלה והיא הייתה עיוורת. שושן בכתה אף היא בזרועותיה המגנות של ליהי, ובמשך מספר דקות לא נשמעו קולות חוץ מיפחות בכי.
ליהי הרחיקה מעט את שושן ממנה ומחתה בעדינות את לחייה מדמעות. על לחייה שלה נצצו דמעות.
"איך, איך, שושן שלי?" שאלה בכאב, מלקה את עצמה על היותה כה טיפשה, כה אנוכית.
שושן בלעה רוק ובעיניה נשקפה אימה. "ליהי…" לחשה בקול צרוד ומפוחד. "אני… לא יכולתי. לא יכולתי להפסיק. זה…" היא הביטה בהתרכזות בעיניה של ליהי, בפחד. "אני רוצה לחיות, ליהי, ואני לא יכולה. לא יכולה. ליהי…" היא פרצה שוב בבכי חלוש שהמחיש לליהי עד לאיפה הגיעה. לעזאזל! היא חולה! חשבה בפראות וליטפה את ראשה של שושן בעדינות אין קץ, כשגופה הרזה של שושן קבור בחיקה, רועד.
"אז מה, אתן לא סטרייט, שתיכן?" נשמע קול לגלגני מהצד. "כי חשבתי כבר…" ליהי זקפה את ראשה וראתה את סמדר עומדת בידיים שלובות ליד הדלת כשחיוך מתריס על פניה.
"עופי מכאן עכשיו, חתיכת מטומטמת." פלטה ליהי בכל הזעם שהצטבר בה. "ומה אם לא?" חייכה סמדר בפנים שהביעו רשעות, שהפחידה את ליהי. ליהי הרפתה משושן, דחפה באחת את סמדר החוצה ונעלה את הדלת. היא הייתה בטוחה שעכשיו סמדר רצה לכולם ומי יודע מה היא מספרת עליהן. אבל עכשיו ממש לא היה לה אכפת מסמדר ומכולם. שושן הייתה זקוקה לה.
הן ישבו כך כעשר דקות עד ששושן נרגעה מעט. היא שטפה את פניה וחייכה אל ליהי חיוך קטן ואמיץ. "ליהי… תודה." מלמלה.
"זה בסדר, שושן. נעבור את זה ביחד. ונצליח." אמרה ליהי כשבעיניה אמונה חזקה שכמעט שכנעה את שושן.
שושן חיבקה את ליהי קצרות והתיישרה. "מוכנה לצאת?" שאלה אותה ליהי ברוך. שושן הנהנה והן יצאו החוצה. מקהלת קולות קיבלה את פניהן כשהגיעו לשולחן. "אווווּ!" ו"אהה!", זה כבר לא הזיז להן.
"אנחנו הולכות." הודיעה ליהי ואספה את חפצי שתיהן. "לבית של מי?" שלחה סמדר הערה עוקצנית. היא ועוד מספר נערים גיחכו ברשעות.
"סמדר, תעזבי אותן כבר!" זה היה איתי, שהתרומם מכיסאו בכעס. "מה יש לך מהן? הן עשו לך משהו?!" הוא אסף את חפציו ויישר מבטו אל השאר. כולם הסבו לו מבט במבוכה. "אכפת לכן אם אני אבוא אתכן?" שאל את השתיים. שושן לא ענתה ורק הסתובבה. ליהי חייכה אליו והנהנה. אולי עכשיו? קיוותה במעורפל.
הם יצאו משם בשתיקה. שושן פסעה מספר צעדים לפניהם.
"אנורקסיה?" הוא שאל את ליהי בלחישה מיד כשיצאו מטווח שמיעה.
ליהי העיפה בו מבט בוחן והנהנה.
הוא הנהן בראשו כאילו הבין הכל. "מרשה לי?" שאל בחיוך.
ליהי חייכה. חיוך אמיתי וגדול. "בטח. נדבר כבר." אמרה והתבוננה כיצד הוא ניגש לשושן, שהרימה את ראשה באדישות שהתחלפה ל… רגע! ליהי חככה את עיניה והביטה שוב בפליאה. שושן לא הסמיקה כלל. היא חייכה אליו, העיפה את מפל שערה הנהדר לאחור, כחיקוי אומלל לתנועה שעשתה פעם, כשעוד לא הייתה חצי מעצמה, ונטלה את ידו.
ליהי עדיין חייכה כשראתה את הסומק העדין שפרח בלחייה של שושן, עיניה הבורקות, חיוכו של איתי.
הזוג המשולב ידיים, שהתקדם במורד הרחוב, בצד המדרכה שעליה עמדה ליהי, נעצר לפתע. שניהם הסתובבו אליה, הניפו יד ועיניהם נצצו.
גם אחרי שהתרחקו כבר, החיוך לא סר משפתיה והיא הרימה יד ונופפה לשלום ביד קלה.


תגובות (4)

חחח XD [ "אעעעאעאעאעאעעעע הצלחתייייייP: …" ]
כרגיל, סיפור יפה וכתיבה מדהימה.
את אולי בין היחידים שיצא לי לקרוא שכותבת על נושאים כאלה.
נושאים של חיי היום יום. נושאים שמראים שלא הכל טוב בחיים…
מעניין..

30/06/2011 17:58

ממש יפה!!!!!

30/06/2011 21:48

תודהD:
זה ממש מעודד לקרוא תגובות כאלו.. אוהדותP:
סוו…טנקס:)

06/07/2011 17:52

הקטע המשעשע שאני מזה לא מבינה בדברים כאלו.
בחיים לא הייתה לי חברה אנורקסית או הכרתי מישהו שחתך ת'ורידים.
מעניין באמת מאיפה כל הידע הלא נרחב שלי על כל אלו.
אבל תנסו את זה פעם. לכתוב סיפורים זה דבר ממש טוב לעשות כשאתה מבואס. כי אז אתה משאיר את כל הרגשות ה..שלילייםP: שלך בסיפור.
מה, זה מזה כיף לעשות לגיבור של הסיפור שלך כאב ראש נוראי^^
אני, בכל אופן, יוצאת מסיפור עם חיוך על הפרצוף, אחרי שהוא על סמיםDD:

06/07/2011 17:54
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך