3, 2, 1 וממשיכה הלאה

״עוד מעט זה נגמר״ אני מזכירה לעצמי. בחדר נשמעים קולות של אנחות ונשימות מהירות, מפחידות.
מבטי ממוקד בתקרת החדר, עיניי מנסות לא להעניק תשומת לב לאדם הנמצא מעליי, רוכן מעל גופי ומטיל עליו את כובד משקלו.
אני שואלת בקול חלש אם אפשר להפסיק את האקט והוא עונה בקולו המתכתי והקר ״חכי דקה, אני עוד רגע גומר״. הוא ממשיך בשלו ואף מגביר את הקצב.

פניו מאדימות ואגלי זיעה מתגלים על מצחו הלוהט, אני מנסה למקד את נקודת מבטי בתקרת החדר אך נשימותיו הכבדות מוציאות אותי מריכוז.
הוא נמנע מלהביט אל תוך עיניי ובמקום זאת מביט ישירות אל חזי, דמעות מתחילות לרדת במורד הלחי שלי אך אני פוקדת על עצמי להפסיק לבכות ולא להשמיע קול יבבה.

הוא יוצא מתוכי ונשכב על המיטה לצדי, אני רואה את חזהו עולה ויורד במהירות, את זקנו הדוקרני ואת הקמטים מסביב לעיניו.
לאחר כמה דקות הוא קם מהמיטה ומתלבש בבגדיו הדהויים.
מבטו נח עליי, בוודאי מנסה להשריש בתוך תוכו את המראה האומלל שלי כרגע, את הנערות שנגדעה על ידו, את גופי העירום למחצה השרוי כגוויה על המיטה.

הוא פונה אל עבר הדלת, עוצר על הסף ואומר ״אל תשכחי, אסור לך לספר על זה, זוכרת?״ הוא שואל ומבט רצחני בעיניו. אני מהנהנת, ״יופי, אם תוציאי מילה וחצי על מה שקרה פה, את יודעת מה יהיה איתך״ הוא מאיים ויוצא מפתח הדלת.

אני יוצאת מן המיטה המיוזעת ונעמדת על רגליי השבריריות, נוטלת את בגדיי המוחבאים מתחת למיטה ומתלבשת בשקט.
אני מתקרבת אל עבר החלון ופותחת אותו. אור יום נגלה אליי, קרני השמש מסמאות את עיניי ואני מביטה באנשים העוברים והשבים ברחוב הסואן, כלל אינם יודעים על המקרה שהתרחש במקום זה רק לפני דקות אחדות.
אני סוגרת את החלון בטריקה ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת בצעדים כבדים. כשאצבעותיי נוגעות בידית המתכת אני אומרת לעצמי שכשאצא מהדלת הזו אצטרך לשכוח את המקרה שאירע בחדר הזה, אצטרך להדחיק את הזיכרונות המרים ולהתחזות לנערה מאושרת.
״1,2,3״ אני סופרת בשקט ״מעכשיו אני ממשיכה הלאה״ ויוצאת מבעד לדלת.