3, 2, 1 וממשיכה הלאה (סיפור משופר!)

״עוד מעט זה נגמר״ אני מזכירה לעצמי. בחדר נשמעים קולות של אנחות ונשימות מהירות, מפחידות.
מבטי ממוקד בתקרת החדר, עיניי מנסות להתעלם מהאדם הנמצא מעליי, רוכן מעל גופי ומטיל עליו את כובד משקלו.
אני שואלת בקול חלש אם אפשר להפסיק את האקט והוא עונה בקולו המתכתי והקר ״חכי דקה, אני עוד רגע גומר״. הוא ממשיך בשלו ואף מגביר את הקצב, התעלמותו מבקשתי גורמת לי לתחושת סלידה עמוקה כלפיו.
פניו מאדימות ואגלי זיעה מתגלים על מצחו הלוהט, אני מנסה למקד את נקודת מבטי בתקרת החדר אך נשימותיו הכבדות מוציאות אותי מריכוז. הוא נמנע מלהביט אל תוך עיניי ובמקום זאת מביט ישירות אל חזי, דמעות מתחילות לרדת במורד הלחי שלי אך אני פוקדת על עצמי להפסיק לבכות ולא להשמיע קול יבבה.
הכאבים שהוא מסיב לי אינם מעניינים אותו וניכר שהוא שואב הנאה ממראה גופי המתפתל בניסיון נואש להשתחרר מן המצוקה שאליה נקלעתי, בין שאיפה לנשיפה אני מסוגלת לראות את פיו מתעקל כלפי מעלה לחיוך אכזרי.

הוא יוצא מתוכי ונשכב לצדי על המיטה , אני רואה את חזהו עולה ויורד במהירות, את זקנו הדוקרני ואת הקמטים מסביב לעיניו.
לאחר כמה דקות הוא קם מהמיטה ומתלבש בבגדיו הדהויים, גופו העירום מעביר בי חלחלה ותנועותיו החדות מעוררות אימה.
מבטו נח עליי, בוודאי מנסה להשריש בתוך תוכו את המראה האומלל שלי כרגע, את הנערות שנגדעה על ידו, את גופי העירום למחצה השרוי כגוויה על המיטה.

הוא פונה אל עבר הדלת, עוצר על הסף ואומר ״אל תשכחי, אסור לך לספר על זה, זוכרת?״ הוא שואל ושנאה משתקפת מפניו. אני מהנהנת ומשפילה את עיניי, ״יופי, אם תוציאי מילה וחצי על מה שקרה פה, את יודעת מה יהיה הסוף שלך״ הוא מאיים ויוצא מפתח הדלת.

אני יוצאת מן המיטה המיוזעת ונעמדת על רגליי השבריריות, נוטלת את בגדיי המוחבאים מתחת למיטה ובעודי מתלבשת אני מבחינה בסימני אצבעותיו על גופי. הוא השאיר את חותמו על הגוף אך גם על הנפש שלי, נפשי תהיה מחוללת וטמאה מיום זה ואילך, למשך כל שארית חיי.

אני מתקרבת אל עבר החלון ופותחת אותו. אור יום נגלה אליי, קרני השמש מסמאות את עיניי ואני מביטה באנשים העוברים והשבים ברחוב הסואן, כלל אינם יודעים על המקרה שהתרחש במקום זה רק לפני דקות אחדות.

אני סוגרת את החלון בטריקה ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת בצעדים כבדים אך נופלת במהלך הליכתי על הרצפה הקרה. דמעותיי פורצות ללא שליטה, בוקעות והורסות את חומות ליבי, החומות שהשתדלתי לטפח על מנת להיות אדם חזק נפשית.
אני מתקשה להאמין שהוא עשה לי מעשה מחריד שכזה, איך יכל לעשות זאת למרות שראה והרגיש את מצוקתי? כיצד אפשרתי לו לחבל בגופי ובנפשי בצורה כה עמוקה?
"לא" אני חושבת, "זו לא אשמתי. האדם היחיד שעשה מעשה אסור זה הוא, אני לא אשמה במה שקרה לי. הוא זה שצריך להתבייש, לא אני".
אני מוחה את דמעותיי בעזרת גב כף היד שלי ומנסה להירגע.

לאחר מספר דקות אני מתעשתת וקמה מן הרצפה, צעדי נעשים נחושים וכשאצבעותיי נוגעות בידית המתכת אני אומרת לעצמי שכשאצא מהדלת הזו אצטרך לשכוח את המקרה שאירע בחדר הזה, אצטרך להדחיק את הזיכרונות המרים ולהתחזות לנערה מאושרת.
״1,2,3״ אני סופרת בשקט, ״מעכשיו אני ממשיכה הלאה״ ויוצאת מבעד לדלת.