24 קומות
גבוה. כה גבוה הבניין, ואני ממש על הקצה.
לטפס ברגל את כל זה, כשאין מעקה, סחט ממני את כל הכוחות. זה היה טיפוס מפרך וכואב, אבל כמו לטפס על הר באמצע מדבר, כשהגעתי למעלה תחושת הסיפוק היתה שווה הכל.
אני מביט על הנוף המרהיב הפרוש תחתיי. כל האנשים מתקהלים למטה, ממתינים לצעד הבא שלי, תוהים מה אחליט.
חלקם אולי מהמרים, אני יכול לראות את דיגי הזקן שם חמש מאות פולים שאשתפן ואברח חזרה. אבל אני לא אעזוב עכשיו, לא אחרי כל מה שעשיתי, לא אחרי כל הדברים שנועדו רק להביא אותי הנה.
ארבעים ושמונה חודשים. עשרים וארבע קומות. שתיים עשרה מדרגות לכל קומה. שש משימות לכל מדרגה. שלוש בחירות בכל משימה.
התחלתי שלם, סיימתי עם כמה איברים חסרים ומספר תכונות שונות ותמוהות, אבל אני יכול לומר בוודאות שהתחשלתי.
עשיתי מספיק. זה צריך להספיק. זה חייב להספיק. אם זה לא יספיק, דבר לא ייתן לי את היכולת. אני לא עומד לעבור את כל זה שוב.
אז אני מתקדם עוד חצי צעד, קולט את דיגי הזקן בשולי ההמון מעביר צרור קטן לזה שלידו. כמובן שהוא הימר. הוא הימר, והוא הפסיד.
צעד נוסף, ורגל אחת באוויר.
אני מחכה שהיא תצנח. לא. אני מצפה שהיא תצנח, שתגרור אותי מטה אל מותי, אבל היא נותרת יציבה אי שם מעבר לסף.
רגל שניה מצטרפת אליה, ואני קולט שהצלחתי.
אני מתהלך באוויר, בגובה עשרים וארבע קומות. אט אט אני יורד במדרגות הכלום שיצרתי, עד שאני נעמד חזרה על קרקע מוצקה. מתייצב מולו.
"מזל טוב, לואיר." הוא מברך בסבר פנים נוקשה. "עברת את המשימה האחרונה. עתה אתה ראוי להיקרא איירווי." היא מהדק את הסיכה הזהובה לצד השמאלי של המקטורן ובסיום, כולם מריעים.
טוב, כולם חוץ מדיגי הזקן, שלפני כמה דקות הפסיק חמש מאות פולים.
תגובות (0)