120. בעזרת השם!

120 שנה.
הבטחה שקצת גדולה עליך מלקיים
כי תכלס פה יש לנו רק 80 פחות או יותר. יותר פחות מיותר.
רואים ב80 שנה האלה איך ילד הופך לנער שהופך למבוגר שהופך לזקן.
הילד צעיר ומאושר נהנה מחייו בלי לחשוב יותר מדי.
הנער עם השנים הופך לאדם שיהיה ל60 שנים הבאות.
וה60 שנים הבאות? הן עוברות מלאות בחששות ודאגות ייאוש ואכזבות מדי פעם יש קצת אושר ותמיד אחרי זה גם כאב אתה מתאהב ומתאכזב, מצליח ואז תמיד נופל ותמיד מתרגל ומסתגל. כי ככה זה בחיים. חיים בלי יותר מדי שינויים.
אחרי זה כשמגיע שלב הזקן אתה מסתכל אחורה ונאנח, על מה שהספקת ובעיקר מה שלא הספקת.
מה רצית להיות וכמה עוד יכולת לעשות.
נזכר בכל הדברים שעוד בילדות חשבת איך יכולת לשפר
ונזכר איך כשהיית קטן חשבת כל הזמן מה יהיה כשתגדל ואיך קרה שנתת ללכת לכל החלומות והשאיפות שאיתן כמובן גם מתו התקוות.
מתבאס ומתחרט על כל רגע של אדישות וצפייה מהצד.
כועס על כל "יהיה בסדר" שיצא לך מהפה.
נעצב כשחושב כמה יכולתי מעצמי עוד לנצל ולמה לא ניצלתי את הזמן שרק הולך ואוזל.
הזמן שמטפטף לך בין הידיים ובלי ששמת לב מתחת לרגליים נוצרה כבר שלולית די גדולה, בעצם ענקית שרק הופכת לאגם שהולך גם הוא וגדל.
אגם החיים.
שאם טעיתם, הוא לא מרפא או מחייה אנשים הוא רק עומד בצד בלי שאתה מרגיש וסופר לך את הזמן עד שפשוט תעצור.
ועכשיו, אתה מסתכל איך עברו עוד 50 שנה מהחיים.
האגם כמו בסאונה מתחיל להתייבש ומזל טוב, עברת עוד יובל!
נשארו לך עוד איזה 10 פחות או יותר. בעצם זה יותר פחות מיותר.