0 אחוזי חמצן באירופה

"9 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

בערך בנקודה הזו הבנתי באופן סופי שאני עומד למות. "הבנתי, הבנתי!" רטנתי אל המחשב בעודי גורר את חלקי מכשיר הקשר מרכב הנחיתה ההרוס. רוב חלקי המכשיר תפקדו, אבל ספק הכוח שלו נפגע לחלוטין. לא הייתה לי דרך לתקן אותו. "לעזאזל!" זעקתי. "לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!!!". הסתכלתי סביב על השממה הקפואה של אירופה. כשאני אומר אירופה, אני לא מתכוון ליבשת אירופה על כדור הארץ שלנו, אלא לירח אירופה, החג סביב צדק. אף אדם מעולם לא הרחיק לכת יותר ממני מהכוכב שלנו. אני הייתי החבר היחיד במשימה ראשונה ויחידה מסוגה. החיים על כדור הארץ לא היטיבו עמי, והרגשתי שאני צריך לברוח. לברוח למקום המרוחק ביותר שהאדם יכול להגיע אליו. המסע לפה לקח קצת יותר משנתיים, זה היה נראה כמו הדבר המושלם בשבילי.

אני מניח שאני לא אצליח לשרוד שנתיים עם קצת פחות מעשרה אחוזי חמצן עד שיגיע חילוץ.

למעשה, האנשים על כדור הארץ לא יודעים עדיין שבכלל התרסקתי. במרחק הנוכחי בין כדור-הארץ לצדק, לוקח למידע כ43 דקות לעבור ממקום למקום. ההתרסקות שלי התרחשה לפני קצת יותר מעשר דקות. מבחינתם, הכל עדיין מתפקד. הם לא יודעים שאני נטוש בשטח עם מיכל חמצן סדוק ודולף.

"8 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

נשארו לי דקות מועטות בלבד עד שהמחשב יכריז על מיכל ריק. ברגע שזה יקרה, אני אחנק לאיטי בתוך החליפה. לא המחסור בחמצן יהרוג אותי, אלא עודף הפחמן הדו-חמצני. זה אפילו לא יהיה מוות אלים או כואב, אני פשוט אשקע לשינה שממנה לא אקום לעולם. זה נובע מהניסיון של הגוף להפחית את קצב הנשימות שלי על-ידי הרדמה, ולקוות שיגיע אליי חמצן לפני שיהיה מאוחר מדי. לצערי, על אירופה אין בדיוק חמצן בשפע.

"7 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

לעזאזל, אני מאבד זמן חשוב בחשיבה על שטויות. אני לא מוכן למות פשוט כך. יש לי דבר חשוב אחד לפחות לעשות לפני שאמות. אני צריך לחשוב על פתרון למכשיר הקשר, ומהר. רכב הנחיתה מרוסק וחסר שימוש, השמש רחוקה מדי מכדי שלפאנלים הסולארים המעטים שנשארו שלמים אחרי ההתרסקות יהיה שימוש כלשהו, והדבר היחיד שנשאר בו חשמל הוא החליפה שלי, שלא מספיקה להציק לי עם התראות על – רגע אחד, החליפה! אני אוכל להשתמש בחליפה! שמחתי, עד כמה שאדם יכול לשמוח במצב שכזה. אולי זה באמת יעבוד.

"6 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

הוצאתי את ספק הכוח ההרוס ממכשיר הקשר. הסרתי את מחשב החליפה מהרתמות שחיברו אותו אליי, ופתחתי אותו. כיביתי את מערכות הניווט והחימום, בין כה וכה לא אזדקק להם כעת. זה אמור לתת לי מספיק חשמל פנוי בכדי לשגר הודעה אחת אחרונה. מתחתי את כבל החירום של מחשב החליפה מתוכו, וחיברתי אותו למכשיר הקשר. הוא התעורר לחיים, בעודו מתכייל ומכוון את צלחת הלוויין הזעירה שלו לכיוון כדור-הארץ. הסתכלתי יחד איתו על הנקודה הכחולה הזעירה שבשמרחק, בה לעולם לא אבקר שוב. מכשיר הקשר צפצף, ובכך הודיע שסיים את פעולת ההתקשרות עם הכדור שלנו. הקשתי לתוכו את הכתובת המוצפנת אליה כוונה ההודעה. היא לא הייתה מיודעת לאוזני כל, ובטח שלא לסוכנות החלל.

"5 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

חיברתי את המיקרופון של החליפה אל מכשיר הקשר והתחלתי לדבר.
"טליה, זה אני. אני מניח שעד שההודעה הזו תגיע אליך את כבר תשמעי על מה שקרה לי… אנחנו דיברנו על האפשרות שזה יקרה לפני שיצאתי, שאולי לא אגיע לשם בכלל, ושאולי לא אחזור… אז רציתי שתדעי שחצי מהדרך כן הצלחתי לעשות." צחקתי צחוק מר. "אלוהים, טליה, אני לא יודע אפילו מה להגיד… אני יודע כמה את לא רצית שאני אלך, וכמה שכעסת עליי. אני ניסיתי לשלוח לך כל כך הרבה הודעות בדרך שלי לפה, כל כך הרבה… ואני לא יודע אם לא ענית לאף אחת מהן, או שהן מעולם לא הגיעו אלייך, אני לא יודע כמה אני יכול לסמוך על החבר'ה שם למטה שיעבירו את ההודעות שלי אלייך… אבל אני רוצה שתדעי שניסיתי. אני ניסיתי לשמור עלייך, גם מרחוק."

"4 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

המשכתי לדבר. "יפה פה כל כך, טליה. הלוואי והיית יכולה לראות את זה. הכל פה כל כך… שקט. ודומם. מעולם לא חוויתי דבר כזה. וצדק! וואו, צדק… הוא כל כך גדול, כל כך מרהיב… אי אפשר לתאר את זה בכלל טליה, זה לא משתווה לתמונות העלובות שיש לנו שם בכדור-הארץ… הלוואי והיית יכולה להיות כאן איתי כדי לראות אותו. או שבעצם, הלוואי ואני הייתי יכול להיות איתך שם, ולהסתכל עליו מהחצר שלנו. הלוואי ופשוט היינו ביחד, לא משנה איפה."

"3 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

"לא נשאר לי עוד הרבה זמן. מיכל החמצן סדוק, ומאבד אוויר מהר. קשה להגיד שגם אם הוא היה שלם הייתי מצליח לשרוד פה, אבל לא יודע. אולי כן הייתי מצליח לחשוב על משהו, על איזו דרך לשרוד. בעצם, על מי אני עובד. אין דרך להתחמק מזה. אם הייתה, לא הייתי שולח לך את ההודעה הזו. אני כל כך רוצה לשמוע אותך שוב, עוד פעם אחת ודי, כבר שנתיים שלא שמעתי אותך, שלא הרגשתי אותך בתוך ליבי. אני מצטער כל כך, טליה. על הכל." השתדלתי לעצור את הדמעות. לא הצלחתי. "אני לא יודע אם כבר המשכת בחייך, או שאת אולי עדיין מחכה לי, אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, ושתמיד אוהב אותך. בכל מקום בחלל. להתראות, טליה." שלחתי את ההודעה. ייקחו לה 43 דקות להגיעה ליעדה, ו43 דקות לתשובה לחזור, אם בכלל. אני ככל הנראה אהיה מת מזמן.

"2 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

התרחקתי קצת ממכשיר הקשר, והתיישבתי על גבעונת קטנה במשטח הקפוא. הסתכלתי מעלה, אל השמיים של אירופה. השמש נראית מכאן כל כך קטנה, כמו פנס כיס מקצה אולם חשוך. השמיים מלאים בכוכבים מדהימים, וצדק העצום רוכן מעל, משגיח עליי בדקותיי האחרונות.

"1 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה.

זה לא מקום רע למות בו, אני מניח. זה בהחלט מקום יותר יפה מכל מה שיש אצלנו, בזה אין ספק. השמיים כל כך מרשימים, כל כך פתוחים. אני רוצה פשוט להשכב אחורה ולצפות בהם. לעזאזל, אין שום דבר שמונע ממני לעשות את זה בעצם.

"0 אחוזי חמצן נשארו במיכל." הכריז מחשב החליפה, "המיכל ריק."

זהו, זה נגמר. אני כבר מתחיל להרגיש את העייפות, את זרועותיו של המוות. אני מסתכל בפעם האחרונה על הנקודה הכחולה הזעירה בשמיים, על כל מי ומה שהכרתי אי פעם. על הוריי, על חבריי, מכריי, כל אנשי העולם. כולם מרוכזים בנקודה כחולה זעירה אחת, כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בתוך יום הנקודות הזעירות האחרות בשמיים. אני מסתכל בפעם האחרונה על טליה. אני כל כך עייף. אני אעצום עין רק לרגע…
.
.
.
אני עדיין לא מת. צפצוף כלשהו מציק באוזניי. אני מזהה את הצפצוף הזה, זהו הצפצוף של מכשיר הקשר. אני שולח מבט חטוף אל השעון שבמחשב החליפה. עברו 11 דקות בלבד מרגע שליחת ההודעה שלי. בכוחותיי האחרונים אני שולח יד אל מכשיר הקשר ומריץ את ההודעה שהתקבלה.
.
.
.
"גם אני אוהבת אותך."