◗קטע כתיבה קצר #1◖

לקחת אותי כשהייתי קטן. הייתי אסיר תודה על כך; שנאתי את הסורגים, שהיו הדבר היחיד שראיתי כל יום. לקחת אותי לבית שלך, לימדת אותי איך להתנהג בנימוס. אהבתי אותך, מהיום שבו לקחת אותי. גם אהבתי את המשפחה שלך, הילדים שלך – שהרבו לשחק איתי. הענקתם לי חום ואהבה.
עברה שנה. גדלתי מעט, ולמדתי להתנהג יפה. מעולם לא כעסת עליי, גם כאשר עשיתי טעויות; תמיד הענקת לי חום ואהבה.
עברה שנה נוספת. הרביתי לרוץ על הדשא הרך והגבוה שבביתך.
עברו שבע שנים.
כבר הזדקנתי. לא היה לי כוח לרוץ כל כך הרבה, כמו שהייתי עושה בעבר. הייתי רוב הזמן רובץ במיטתי, ליד האח החמה. ילדיך, שגדלו גם הם, התייחסו אליי פחות; וכך גם אתה.
עברו עוד שנתיים. ואתה, שהפסקת לצאת איתי לטיולים ארוכים לפני מספר שנים ארוכות, החלטת לקחת אותי לטיול. שמחתי, התגעגעתי לטיולים אתך. יצאתי אחרייך אל מחוץ לבית. טפחת קלות על ראשי, כמו שהרבית לעשות מאז ומעולם.
הלכנו זה לצד זה ברחוב. באטיות, הבנתי שאני לא מכיר את המקום שהיינו בו כעת. גשם החל לטפטף, מרטיב את שנינו.
נעצרת ליד אחת הסמטאות וכרעת ברך, כך שעיניך היו בגובה עיני. טפחת על ראשי בשנית, ואני הבטתי בעיניך הבהירות. הבטת בי לרגע, ואז נעמדת, והתחלת לחזור.
ניסיתי לבוא אחרייך. אבל אתה היית מהיר ממני, וברגע שפנית – איבדתי אותך. איבדתי את הדרך הביתה. התיישבתי על המדרכה הקרה, הגשם מרטיב את פרוותי. הקור חלחל לעצמותיי, ואני ישבתי, רועד מקור, מתחת לספסל, מביט ברגליהם של האנשים החולפים מולי. אף לא אחד מהם עצר כדי לקחת אותי. עצר כדי להביט בי, כמו שאתה עשית, לפני זמן שנראה כל כך רב. כבר לא היה אחד שייתן לי חום ואהבה כמו שאתה נתת. ועכשיו נותרתי לבד, בקור המקפיא, השונה כל כך מחום ביתך.
עבר יום. הרגשתי כאילו עבר נצח. נשארתי לשבת מתחת לספסל, מחכה; מחכה שתשוב.