לבד.

אז מילים ? אין לי.
או שהיו , ועכשיו אין.
כי זאת מין הרגשה לא צפויה אבל קלישאית , וקצת נמאסת.
המחזוריות הזאת , שתמיד חוזרים לנקודת המוצא , שבסופו של דבר יש או אי ודאות או אכזבה , אז למי יש כוח ?
אבל לך תשלוט בזה.
ההתמכרות הזאת מאבדת משמעות באיזה שהוא שלב.
היא נגמרת ואז מתחילה שוב מתוך הרגל , ולא מתוך רצון לעורר רגש רדום.
תתעוררי.
החשק העז מרדים אותך אחרי שלא סופק והעצבים מחוסר מעש נכנסים לסיפור.
וכל האנרגיה שהשקעת הלכה לאלף עזאזל בגלל פאק באופי.
ושוב אני מרגישה דפוקה. שמשהו לא תקין אצלי. ואני מתעבת את ההרגשה הזאת.
איך מפסיקים את זה?
ואז אין מילים , ויש חוסר אונים , והאגו מת לצאת החוצה אבל את חונקת אותו עם ביטחון מזויף.
את חייבת להפסיק.
תנשמי.
אז אומץ אין לך , והבנת שהפחד מהמילה הזאת שאת אפילו לא מסוגלת להגיד מופיע במסווה של צורך שאת יכולה – ועוד איך – להתמודד איתו.
אז אולי הפעם זה נכון , ואולי הפעם המחזוריות תיפסק , ואולי 'תתקעי' על האמצע , אבל במובן הטוב, ואולי תפנימי ותקבלי את היכולות שתמיד היו לך , ואולי תעריכי , ואולי תפקחי עיניים , ואולי הוא יעשה לך טוב , ואולי … ואולי לא.
אז את האופטימיות ? תשמידי.
את הפסימיות ? תכחידי.
את הפעולה הבאה ? תבצעי
קחי אוויר ו..תשתקי.